משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
יא
אוירא דארעא דישראל קא חזינא הכא:
שואל כענין ומשיב כהלכה דולה עמוקים ממעיני הבריכה לאיש אשר לו ככה מאת השם ישא ברכה ה"ה נאה דורש ונאה מקיים מהר"ר אליעזר ירושלמי נר"ו ושלום למר ושלום לתורתו מעשה אצבעותיו דמר אמרות טהורות צרופות ככסף וזהב הגיעני על דבר האשה שמתה תוך שנה שניה אחר נשואיה בלי זרע וחלקתם הנדוניא כתקנת קהילות שו"ם חצי הנכסים לבעל וחצי הנכסים החזקתם ביד ב"ד עד יצא לאור דין ומשפט למי ינתן אם לנותני הנדוניא אם ליורשי האשה כי נסתפק מכ"ת לפי התקנה הדין עם מי ולאהבתו דמר אשיב ואומר אין זה כי אם מחלוקת ישנה בתשובת מיימונית השייכים לספר נשי' בסימן כ"ו ומביא הרב ב"י בטור א"ה בסימן קי"ח ולא איפסיק' הלכתא לא כמר ולא כמר גם לא תקנו שום תקנה גם לא נהגו שום מנהג קבוע בזה בכל ארצות הללו והנה מכ"ת הביא דברי מהר"ם איסרלס ז"ל בשני מקומות בטור אבן העזר סימן קי"א ובטור חושן משפט סימן רנ"ג ומכל אחד משני מקומות הבין מכ"ת שהדין עם היורשים ולא עם נותני הנדוניא עוד הביא מר דברי מהר"ם יפה שהשיג בזה על מהר"ם איסרלס ז"ל ובאמת שחבורו של מהר"ם יפה בטור א"ה לא ראיתי אותו מימי ולא ידעתי דבר מאומה בדבריו. אמנם בדברי הרב מהרמא"י ז"ל בו נשים דברינו ולא אוכל לישא פניך במה שהבין מר מדברי מהרא"י שהדין עם היורשים כי מעולם לא הכריע הרב מהרמא"י בדין זה שהרי הביא דעות שניהן בפסקיו בש"ע וז"ל ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה י"א שחוזרין לנותני הנדוניא וי"א שחוזרין ליורשיה וכן מנהג הקהילות עכ"ל הרי שהביא שני דעות אלו ולא הכריע כלל ואי משום שכתב הרב לבסוף וכן מנהג הקהילות דבר זה לאו דברי הרב עצמו הן אלא זה חוזר על הי"א כי הם אומרים שחוזר ליורשיה והם אומרים שכן מנהג הקהילות שלהם ובימיהם היו נוהגין הקהילות שלהן כך ועיין בתשובת מיימונית הנזכרת ותמצא שאלו הי"א מעידין על מנהג הקהילות והחולק עליהן חולק גם על מנהג הקהילות והרב מהרמא"י העתיק דעת כל אחד ולא הכריע ביניהם כלל והניח הדבר במחלוקת ואדרבה נראה דעת תשובות מיימונית נוטין יותר לדעת האומר שחוזר לנותן הנדוניא שהרי בתשובה אחרת שם בסימן ל"ה הביא דעת ר"מ ז"ל שיחזור לנותן הנדוניא ולא הביא דעת החולק עליו ומשמע דס"ל כוותיה וגם הסברא נותנת להחזיר לנותן הנדוניא שהרי מה שתקן ר"ת להחזיר אינו אלא משום ותם לריק כחכם וזה שייך לנותן ולא ליורש ועל כל פנים אינו מוכח כלל להכריע כדברי האומר יחזור ליורשיה ולכל הפחות יעמוד הדבר במחלוקת ועוד איך יתכן לומר שהרמא"י יעיד על מנהג הקהילות שבזמנו שהרי עדיין לא כלו שלשים שנה אחר פטירת הרב ז"ל ואם היה מנהג הקהילות בימיו קבוע בזמן קרוב כזה לא היה נשתכח המנהג ושאל נא לכל זקני הוראה שבכל הקהילות ואין גם אחד מהם מי שידע או שמע מנהג קבוע בדבר זה על כן אני אומר שמעולם לא עלה על דעת מהרמא"י ז"ל להעיד על מנהג הקהילות רק שהוא העתיק וכתב דעת הי"א ועדיין הדבר עומד במחלוקת ומה שהביא מר ראייה ממקום השני ממה שכתב הרב ב"י בש"ע בטור ח"מ בסימן רנ"ג וז"ל אמר תנו ק"ק לנדוניא לפלונית חייבין ליתן לה מיד ואם מתה קודם שנשא זכו בהן היורשין:
וכתב שם מהרמא"י ז"ל על זה ויש חולקין וס"ל דבכה"ג לא זכו היורשין וכן הוא העיקר עכ"ל והוכיח מעכ"ת מזה לנדון דידן שזכו בהן היורשים ואפי' מהרמא"י מודה בנדון דידן דע"כ לא פליג התם אלא משום דאמדינן דעת הנותן דלא נתן אלא אדעתא שתנשא וכל זמן שמתה קודם שתנשא לא נתקיימה דעתו ובטלה המתנה וחוזרת לנותן או ליורשי הנותן אבל בנדון דידן שכבר נישאת ונתקיימה דעתו המתנה קיימת וזכו בהן היורשין לכ"ע ע"כ דבריך יפה כוונת בלי ספק שזהו טעמו של מהרמא"י ז"ל דאזלינן בתר אומדנא ובהדיא תמצא בטור י"ד סימן רנ"ג דטעמו של דבר הוא משום אומדנא אבל מ"מ אין ראי' כלל משם לנדון דידן משום דהתם ליכא תקנה כלל קודם הנישואין ובדין תורה הוא דפליגי ולפיכך אי לאו אומדנא פשיטא דזכו בהן היורשין דמאיזה טעם יחזור לנותן אבל הכא בנדון דידן דבדין תורה הבעל הוא היורש שלה ומשום תקנה הוא דמוציאין מהבעל ועיקר התקנה היתה משום הנותן ולא משום יורשיה דדרשינן מותם לריק כחכם מצינו למימר דכ"ע מודו דתחזור הנדוניא לנותן או ליורשיו ולא ליורשיה סוף דבר פשוט הוא בעיני שעדיין דין זה עומד במחלוקת ומעולם לא הכריע שום פוסק בדין זה והדעת נוטה יותר לדברי האומר יחזירו לנותן אלא מי הוא זה ואיזהו שיבא להכריע עכשיו בזמנינו מה שהעמידו הראשונים במחלוקת ולא הכריעו ק"ו אנחנו יתמי דיתמי ואחר שהוכחתי שדין זה עומד במחלוקת א"כ צריכין אנחנו לדקדק היטב כדת מה לעשות בנדון דידן ואומר אני אלו היה אחד מהצדדים מוחזק בנכסים הללו הוה פשיטא לן שהדין עם המוחזק והוה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה כל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין הממון מיד המוחזק כמו שכתב הרא"ש בפרק אחד דיני ממונות וטור ח"מ בסימן כ"ה אבל נדון דידן שהממון ביד אחרים ואינו ביד שניהם צריכין אנחנו להתיישב בדב' מאוד כי הרבה דינים חלוקין יש בממון המוטל בספק ואינו ברשות אחד מהן כדאשכחן בתלמוד בכמה מקומות:
האחד הוא דאמרינן כל דאלם גבר גבי ההיא ארבא דהוי מנצי עלה בי תרי בפרק חזקת הבתים ומביאו בטור ח"מ בסימן קל"ט הב' הוא מה שאמרו שודא דדיינא והוא בפרק הכותב גבי ההוא דאמר ניכסי לטוביה וכו' ומביאו בטור ח"מ סימן רנ"ג:
הדין הג' הוא מה שאמרו יהא מונח עד שיבא אליהו כדאמרינן בפרק המפקיד זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו וטור ח"מ הביא דין זה בסי' ש':
הדין הרביעי הא דאמרינן ממון המוטל בספק חולקין בפרק השואל גבי המחליף פרה בחמור וכו' אם זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע חולקין כך פסק הרמב"ם ז"ל בפר' כ' מהלכות מכירה ורבינו ירוחם במישרים נתיב ג' הסכים עמו אמנם רוב הפוסקים גם בטור ח"מ סימן רכ"ג חולקין עליו דאוקימנא ממונא בחזקת מרא קמא וה"ל אידך המוציא מחבירו עליו להביא ראיה. והשתא בנדון דידן אם באנו לדמות לדין ארבא דמאן דאלם גבר לא דמי דהתם הארבא היה עומד על הנהר במקום הפקר ולא ביד ב"ד אבל דבר הבא ביד ב"ד לא אמרינן כל דאלים גבר וכדאמרינן התם והילכתא לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן ופי' רשב"ם דמאחר שבא ממון ישראל ביד ב"ד אינן רשאין להפקיר אלא מעכבין אותו ממון עד שידעו למי ישיבו וא"כ נדון דידן מאחר שבא ליד ב"ד אי אפשר לומר כל דאלים גבר ועוד נראה דאפי' אם היתה הנדוניא עדיין ביד הבעל ליכא למימר כל דאלים גבר ולאו דוקא ביד ב"ד אלא כל ממון שביד כל אדם אסור להפקירן וזה הדבר המסתבר אפי' בלא ראיה ק"ו שיש ראיה לזה ממנה שלישי בפרק המפקיד וכמו שכתבו התוספת בריש בבא מציעא בד"ה ויחלוקו:
ועוד דשאני גבי ארבא דאפי' אם יתגבר האחד ויתפוס היום אפשר דלמחר יביא השני עדות דשל אבותיו היא ויקח את שלו וסברא זו כתב הרא"ש בריש ב"מ ורבינו ירוחם ולכך כל דאלים גבר אבל בנ"ד אם אנו מניחין את הא' להתגבר ולתפוס יפסיד השני שהרי לעולם לא יתברר הדין כיון שעומד במחלוקת החכמים ואפי' אם היה במקום הפקר ליכא למימר בכה"ג כל דאלים גבר:
ועוד שפירשב"ם בפרק ח"ה דלכך פסקינן גבי ארבא דין דאלים גבר ולא חלוקה ולא שודא דשמא יבואו עדים ויעידו של מי הוא ונמצ דברי ב"ד שבורין ונסתרין הלכך אין ב"ד נכנסין בדבר ובספיקא דנדון דידן לא יתברר לעולם כדפרישי' לעיל הלכך לא שייך כאן דין דאלי' גבר:
ולדין השני נמי לא דמי לומר שודא דדייני בין לפירש"י בין לפי' ר"ת:
לפירש"י שפיר' שודא דדייני שהדיינים יעשו כפי אשר יאמרו באומדנא דעת הנותן לאיזה מהן היה אוהב ובנ"ד ליכא אומדנא כלל ולפי' ר"ת שפי' שהדיין יתן למי שירצה גם זה לא יתכן בנדון שתלוי בפלוגתא כמו שכתב הרא"ש בפרק אחד דיני ממונות וז"ל והיכא שנחלקו שני גדולי' בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמו שארצ' ואם עשה כן זהו דין שקר עכ"ל הרי לך שהרא"ש ז"ל אעפ"י שפסק כר"ת גבי שודא דדייני שיתן הדיין למי שירצה הכא גבי פלוגתא כתב שאסור לעשות כן:
ועוד שכתבו הפוסקים דנא עבדי' שודא אלא במקום שפסק התלמוד בהדי' לפיכך בנ"ד אי אפשר לומר שודא דדייני. ורדין השלישי נמי לא דמי ולומר שיהא מונח עד שיבא אליהו דהתם טעמא משום דהנפקד מוחזק מכח שניהם וכל מה שבידו כאלו הוא ביד שניהם ונמצא ששניהם אדוקין ומוחזקין בממון שחולקין עליו והנפקד היה יודע שאותו ממון אינו של שניהם טרם מחלוקתם ולכך ליכא למימר יחלוקו כיון שנודע לנפק' שבודאי שאינו של שניהן רק של אחד מהן וכמו שכתב כל זה הרא"ש בפ"ק דמציעא הלכך דין הוא שיהא מונח עד שיבא אליהו אבל הכא ששניהם אינן מוחזקין ומעולם לא נודע הממון של מי הוא ליכא למימר יונח עד שיבא אליהו ועוד דהתם יכול הדבר להתברר ע"י עדים או ע"י הודאות עצמו מה שאין כן בנדון דידן על כן אין לנו להפסיד אותן שיהא מונח לעולם. ועוד דבריש בבא מציעא מסיק אההוא דיהא מונח עד שיבא אליהו התם ודאי איכא רמאי הכא מי ימר דאיכא רמאי ולפיכך לא אמרינן שיה' מונח עד שיבא אליהו וא"כ בנדון דידן דודאי ליכא רמאי כ"ש דלא שייך לומר שיהא מונח וכו' ואע"ג דאליבא דר' יוסי מסיק התם הכי אבל אליבא דרבנן אין אנו צריכין להאי שינויא דהתם ודאי רמאי הוא כדאית' התם בהדיא ואנן כרבנן קיימא לן מ"מ כיון דלר' יוסי לא מיתוקמא אלא בההוא שנויא דודאי רמאי מהשתא גם לרבנן לא מתוקמא אלא בטעמא דודאי רמאי דרבנן ור' יוסי לא פליגי בטעמא דחד טעמא לתרווייהו אלא שהמקשן קודם שידע טעמיה דר' יוסי משום דודאי רמאי הוא סבר דרבנן אית להו טעמא אחרינא אבל אחר שתרצו דטעמי' דר"י לא מיתוקמא אלא משום דודאי רמאי הוא גם המקשן מודה דאפילו רבנן נמי טעמא משום דודאי רמאי הוא:
ובהדיא פריך לבתר הכי בין לרבנן בין לר"י גבי חנוני וכו דהא ודאי איכא רמאי אלמא בהדיא דבין לרבנן ובין לר"י טעמא דודאי רמאי הוא והיכא דליכא רמאי ליכא למימר יהא מונח הלכך בנ"ד דודאי ליכא רמאי אי אפשר לומר יהא מונח אמנם לדין הרביעי דמי ממש נדון דידן דממון המוטל בספק חולקין כסומכוס כל היכ' דאיכא דררא דממונא וכפירש התוספות שבלא טענותיהן יש ספק לב"ד שיש לאחד תביעה על חבירו כמו שהוא בשור שנגח את הפרה ובמחליף פרה בחמור שהספק נולד מעצמו כל זה כתבו התוספות בפ"ק דמציע' ובשאר מקומות ובנדון דידן נמי הוה ממון המוטל בספק ואיכא דררא דממונא שהרי בלא טענותיהם יש ספק לב"ד למי הוא הממון אם לנותן או ליורש ולכך אמרינן יחלוקו הנותן והיורש וכסומכוס דקי"ל כיותיה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ורבינו ירוחם אע"ג דכל הפוסקים פסקו דלא כסומכוס אלא כחכמים נראה הכא כו"ע מודו לסומכוס דע"כ לא פליגי רבנן עליה דסומכוס אלא היכא דאיכא חזקת מרא קמא כדמשמע בפ' השואל דפריך ולוקמא בחזקת מרא קמא ולהוי אידך המוצי' מחבירו ע"ה ומשני הא מני סומכוס היא וכו' ומשמע דבהכי פליגי אבל היכא דליכא חזקה לאחד יותר מלשני אפי' רבנן מודו דחולקין וכן כתבו התוספות התם בד"ה הא מני כו' ובנימוקי יוסף דהיכא דליכא חזקה מרא קמא אפילו רבנן מודו דחולקין וכן כתב בהגהות מיימונית פרק כ' מהלכות מכירה ובהכי מתיישב נמי שפי' מה שכתב הר"ן בפרק הכותב שהביא התוספתא מפרק גט פשוט האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון והיו ב' יוסף בן שמעון וכו' שניהן חולקין בשוה והקשה דלמה לא דיינינן לה בשודא דדייני ותירץ דהכא לאו באמר תנו מתנה מיירי אלא באומר מלוה או פקדון יש לו בידי דלא שייך כאן שודא דדייני ולומר לזה היה אוהב יותר שאדם רצוי לקבל פקדון או מלוה ממי שאינו אוהבו ע"כ והשתא מאי תקן הרב בזה הרי ניצול מהארי ופגע בו הדוב שהרי אכתי יש להקשות אההיא תוספתא הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין ואנן קי"ל כרבנן אלא ודאי היכא דליכא חזקה כלל דהרי הכל מודו שחולקין ולפיכך בנדון דידן דליכא חזקה כלל לא לנותן ולא ליורש ואיכא ספיק' דדינא חולקין הממון ובהדיא כתב מהרמא"י ז"ל בסוף סימן קל"ט דהיכא שהפוסקים חלוקין ולא תפס חד מנייהו חולקין והן דברי תרומת הדשן בסימן שנ"ג דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: