אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

ד

ג

שאלה אחד היה לו מקום בב"ה אצל ארון הקודש מצד צפון ואחר שישב עליה יותר משני חזקה מת והניח המקום לבניו ואז העמידו הקהל מנורה בבית הכנסת סמוך למקומו והניחו לו מקום פנוי אצל מקומו כראוי והיורשים מוחים ואומרים כי אין כח להקהל להעמיד להם המנורה ולעשות להם דוחק וצר במקום ואעפ"י שהניחו להם מקום פנוי בין המקום והמנורה מ"מ רצונם להיות להם ריוח הרבה גם רצונם להעמיד הסטענדער רחוק ממקומן בשעת תפלה כדי שיוכלו לצאת שלש פסיעות אחר התפילה באופן שלא יעכב השטענדער כמו שהיו משתמשין מקדם גם המה גם אביהם ובאין בטענה ואומרים שלדעת זה קנה אביהם המקום שיהיה לו ריוח גדול והקהל טוענין שמשעה ראשונה שבנו ב"ה היה להן לעמוד המנורה ואביהם שקנה המקום מתחילה לא התנה שום תנאי עמהן ולא היה חיה כח באביהם למחות באותה המנורה כי כן דרך בכל בתי כנסיות להעמיד מנורה בשני צידי ארון הקודש ומה שלא העמידו המנורה משעה ראשונה משום שבני הקהילה היו מעטים והיה מספיק להן מנורה אחת שבדרום ארון הקודש ועכשיו שנתרבו בני הקהילה ואין מספיק להן מנורה אחת רצונם שיהיה להן מנורה אחרת מצפון ארון הקודש כאשר נוהגין בכל בתי כנסיות ע"כ טענת הצדדים הדין עם מי:

תשובה אע"ג דלכאורה יראה שהדין עם היורשים שאין להקהל לעשות להם צר ודוחק במקומן כמו שכתב ר"י בר ששת בתשובה סימן רנ"ג והסכים עמו הרב רמ"א בהג"ה ש"ע טור ח"מ סימן קס"ב אכן כי דייקינן יפה נמצא שהדין עם הקהל ותחילה נעיין ונראה הראייות שעליהן בנה הריב"ש ז"ל יסוד דין זה. תניא בתוספתא והביאוה הרי"ף והרא"ש בפ"ק דבתרא מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו להעמיד דלתות למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי וכתב טור ח"מ סי' קס"ב שכל אחד מבני המבוי יכול לעכב שלא לעשות דלתות וכן כתב ב"י בשם הרבה מהמפרשים הרי לך שהיחיד מבני המבוי מעכב על בני המבוי שלא לעשות דלתות כדי שיהא לו ריוח להכנס בחבילתו ועוד הביא ראיות אחרות מדיני מבוי שכל אדם יכול לעכב על חבירו ואפי' יחיד נגד רבים מעכב שלא לעשות לו צר ודוחק במקומו גם לא להרבות עליו הדרך ומדין מבוי למד הרב ז"ל גם למקומות ב"ה ובאמת יש לתמוה על הרב ז"ל הרבה במה שהשוה דין ב"ה לדין מבוי ממש במקום שיש לחלק ולומר דוקא במבוי איכא טענת דוחק ורבוי הדרך בצרכי הדיוט אבל בב"ה בעבודת הש"י לאו גריעותא וחסרון הוא רק אדרבא מעליותא הוא כדאמרי' אגרא דכלה דוחקא ושכר פסיעות נמי איכא בכמה דוכתא ובפ' היה נוטל גבי ההיא ארמלתא דהואי בי כנישתא בשיבבותא וכל יומא הוה אתיא ומצלא בי מדרשא דר' יוחנן ואמר לה ר' יוחנן בתי לא ב"ה יש בשבבותך אמרה ליה ר' ולא שכר פסיעות יש ע"כ וק"ו בעובדא של הריב"ש ז"ל שהרבה אנשים היו נמנעים מלבא לב"ה שיהא כח ביד הקהל להוסיף מקומות ויהא זה סובל קצת דוחק וריבוי הדרך כדי להצדיק רבים שיבאו לב"ה וגדולה מזה אמרו שלפעמים חייב אדם לעשות איסור קל כדי שלא יעשה חבירו איסור גדול כדאמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר למעבד איסורא קלילא כדי דלא לעביד עם הארץ איסורא רבא וכן בפרק בתר' דעירובין כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה בשיניו כדי שיעשה עבודה פי' שעלתה לו בשבת ואע"ג דשבות דקא מתקן גברא לעבודה וכן בפרק תמיד נשחט דקא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיביא מחוסר כפורים את פסחו וכן בפרק השולח חצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו לעשותו בן חורין ואע"ג דכל המשחרר את עבדו עובר בעשה. מכל הני שמעינן שכופין את האדם לעשות איסור קל ולהפסיד ממונו כדי שלא יבא חבירו לידי עון גדול ק"ו בנדון זה שלא יפסיד שום ממון ולא יעשה שום איסור ואדרבא שיעשה מצוה בשכר פסיעות ודוחקא דכלה איך לא יהיה כח ביד הקהל לכופו שיסבול צער מועט כדי שיזכה חבירו וק"ו בן בנו של ק"ו בנדון זה שהיא מצוה דרבים שרבים נמנעים מלבא לב"ה אם לא יוסיפו עוד מקומות בב"ה כמו שכתב הריב"ש ז"ל בעצמו ובמצות דרבים כייפינן ליה לאדם אפילו במקום פשיעה מה שאין כן במצוה דיחיד כדאמרי בפ"ק דשבת גבי רדיית הפת הוא איסור וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו פי' רדיית הפת הוא איסור קל שאינה מלאכה אלא חכמה ואעפ"כ לא שרו ליה לרדות הפת כדי להציל חבירו שלא יבא לידי אפי' שהוא איסור סקילה והקשו, התוספות דבכמה דוכתיה אמרינן שיעשה אדם איסור קל וכו' ותירצו דשאני הכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה והא דאמרי' בהשולח גבי חצי שפחה וחצי בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה ועשאה בת חורין והתם נמי פשעי בה ותירצו מצוה דרבים שאני נתברר לן דגבי מצוה דרבים כופין אותו לעשות איסור קל אפילו הרבים פושעים והיכא דלא פשע אפילו לאו רבים אלא יחיד כופין לעשות איסור קל כדי שיזכה אותו יחיד ק"ו הכא דאיכא כולהו מעמי מצוה דרבים וגם לא פשעי שיהא זה חייב לסבול צער מעט בלא חטא ובלא הפסד ממון כדי לזכות הרבים לכן נראה לי שאין לדמות ב"ה למבוי ואין לגבי ב"ה שום טענה צר ודוחק או רבוי הדרך. עוד נראה לי שאפי' אי יהבינן ליה להריב"ש ז"ל ונודה לדבריו שדין ב"ה ודין מבוי דין אחד להן אפילו הכי נראה שיש לדחות כל ראיותיו שאינן דומין לנדון זה כלל כי כל הראיות שהביא הרב ז"ל הוא במבוי שיש בו הילוך ותשמיש והיאך ניקח ראייה ממבוי לב"ה שאין בה שום תשמיש רק הילוך לבד הלא תראה שביל כרמים ששיערו חכמים הדרך בו ב' אמות וחצי ואלו במתניתין תנן בפרק המוכר פירות דרך היחיד ד' אמות וכתב נימוקי יוסף בפי' הנכון דשאני שביל כרמים מדרך השדה דבעינן ד' אמות ע"כ. ונראה דהיינו טעמא דבכל מקום בעי דרך להילוך ולתשמיש כדי רוחב עגלה אבל שביל כרמים אינו רק להלוך ולא לתשמיש וסגי בב' אמות וחצי לתשמיש מועט וכן כתבו התוספות התם בהדיא וז"ל נראה דדוקא בשביל של כרמים שאינו עשוי לל רק להילוך אבל שאר דרך עשוי קצת לתשמיש עכ"ל הרי לך בהדיא שיש לחלק בין הילוך עם תשמיש להילוך בלא תשמיש ואין צריך לומר לפי' רשב"ם דגריס אבל אי לא מסיימי מחיצתא כי היכא דשקיל כרעא ומנח כרעא דלפירושו סגי במדרך כף רגל בשביל של כרמים אי לא סיימי מחיצתא ואע"ג דרוב פוסקים כתבו דאין חילוק בין שביל כרמים לשאר הדרך ובכ"מ דרך היחיד שעורו ב' אמות וחצי וליתא למתניתין דקתני דרך היחיד ד' אמות היינו משום דסבירא להו דשביל כרמים נמי בעי דרך להילוך ולתשמיש כדאמרינן התם כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר אבל ב"ה דליכא תשמיש כלל פשוט הוא דיש לחלק בינה ובין המבוי ולשון התוספתא שהביא הרב ז"ל נמי הכי דייקא דקתני מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי ולא קתני רצוני שאכנס ברווחא עד פתחי אלא ודאי טעמא דאיכא משא החבילה הוא הא אי לאו טעמא משא של חבילה לא דסגי ליה בריוח מועט כדי הילוך בלא תשמיש שהוא כדי צרכיו וכבר הרגיש הרב בזה וכתב דחבילתי לאו דוקא ואני אומר דוקא ודוקא הוא ואין לומר דשאני התם בשביל של כרמים שעדיין לא החזיק הלוקח באותו דרך וכל כמה דלא החזיק לא יהבינן ליה רק כדי צרכו אבל הכא שכבר החזיק העשיר בב"ה בדרך רוחא יותר מכדי צרכו ולפיכך מה שהחזיק החזיק ואסיר לקלקלו זה לא יתכן דדוקא מיצר של רבים אסור לקלקלו אפי' אי אחזיקו יותר מכדי צרכן אבל יחיד לא והכי מוכח בסוף פרק חזקת הבתים דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ומסיק דר"ל אמר ה"מ היכא דליכא רוחא הכא איכא רוחא ומשמע דר' יוחנן פליג וסבר דאפילו אי איכא רוחא אסור לקלקלו במיצר של רבים והשתא אדפליגי ברבים לפלגו במיצר של יחיד ולהודיעך כחו דר"י דהלכתא כוותיה דאפילו בשל יחד נמי אסור לקלקלו אפילו היכא דאיכא רווחא אלא ודאי פשיטא ליה דבשל יחיד אפי' ר' יוחנן מודה כיון דאיכא רווחא כדי צרכו סגי ליה בכדי צרכו שמעינן מזה דמיצר שהחזיק בו יחיד מותר לקלקלו ושבקינן ליה רווחא כדי צרכו ואינו יכול לומר בעינא ריוח הרבה א"כ יצא לנו מכל הני שקלי וטרי שאפי' בתשמישי הדיוט אם אינו עשוי לתשמיש גמור אין היחיד יכול לטעון טענת ריבוי הדרך או טענת דוחק וצר ואפילו בשביל של כרמים דאיכא קצת תשמיש כיון שאינו תשמיש גמור וכ"ש במקום שאינו תשמיש כלל וק"ו בב"ה דתשמיש קדושה ועבודת הש"י הם וריבוי דרך וצר ודוחקא לאו גריעותא הוא אלא מעליותא הוא כדפרישית לעיל שאין ליחיד שום טענה על ריבוי הדרך וצר ודוחקא ופשוט הוא כשמש בצהרים אלא שאין רצוני להכניס ראשי בין הרים גדולים אם לא שיסכימו עמי חכמי הדור וגדוליהם וכל זה שכתבתי והוכחתי אינו אלא לנדון של הריב"ש ז"ל:

אמנם בנדון דידן איכא לברר יפה בראיות גמורות שאין בדברי היורשין כלום ואפילו הריב"ש ז"ל יסכים לזה חדא דמאחר שבכל בתי כנסיות שבארצנו מנהג להעמיד מנורות משני צידי ארון הקודש למה יגרע כח ב"ה זה ומי הוא זה שיכול להוציא ולהפקיע חזקת הקהל בב"ה ובאיזה זכות וכח וטענה יוציא כח הקהל אי משום שהחזיקו היורשין ואביהם שני חזקה ומסתמא מחלו להן ועוד שטוענין היורשים שאביהן קנה המקום מהקהל על תנאי זה שלא יעמידו המנורה טענות הללו אין בהם ממש כלל דאי איתא דקנה אביהן חזקת המנורה היה לו ליקח שטר או עדים על זה משום דאין מחזיקין בנכסי הקהל אם לא בשטר או בעדים ולא בחזקה וכמו שכתוב בטור ח"מ סוף סימן קמ"ט גם המחילה שטוענין דמסתמא מחלו הקהל לאו כלום דגבי רבים לא שייך מחילה כלל דמאן מחיל ומאן שביק כדאמרינן בסוף פרק ח"ה גבי עובדא דההוא גברא עם ר' אמי וכמו שכתב ב"י בשם הרשב"א. ועוד דהיורשין ואביהן יש להן גם כן חלק במקום מנורה והוי כמו שותפין עם כל בני הקהל במקום זה וקי"ל דהשותפין אין מחזיקין זה על זה כשאין בו דין חלוקה ועוד דהשותפין אין מקפידין אהדדי לענין תשמיש אא"כ עשה מעשה ובנה בנין כדאמרינן בח"ה במשנת היה מעמיד בהמתו בחצר חבירו וכו' אינה חזקה אבל אם עשה מחיצה וכו' הרי זו חזקה אלמא דאין לשותף חזקה אא"כ בנה מחיצה והכא נמי היורשים ואביהם שהן שותפין אין להם חזקה בתשמיש בעלמא כיון שלא בנו שום בנין לצורך תשמישן ואע"ג דבגמ' מוקי האי מתניתין ברחבה שאחורי הבתים אבל בחצר אפי' בלא מחיצה אלא בתשמיש לחוד הוי חזקה נראה דבנדון דידן יש לדמות לרחבה ולא לחצר דבתר טעמא אזלינן וכמו שפי' רשב"ם שם דסתם חצר לכניסה ויציאה הוא עומד ולא להעמיד שם בהמתו והלכך בהעמדת בהמתו הויא חזקה אבל רחבה דלא בעי כניסה ויציאה לא קפדו אהעמדה לחודא אלמא רחבה משוס דלא בעי ליציאה וכניסה לא מקפיד בתשמיש ולא הוי חזקה והכי נמי המקום של מנורה לאו למידי עביד אלא למנורה לחודא וכל כמה דלא העמידו שם המנורה לא הקפידו בתשמישן כלל ולא הוי חזקה ועוד דאפילו את"ל שנדון דידן דמי לחצר מ"מ גם בחצר לא הוי חזקה אלא בתשמיש של קפידא כגון העמדת בהמתו ותנור וכרים ושאר תשמישין השנוין שם במשנה דתשמישין קבועין וגדולים הם ואיכא קפידא אבל תשמיש עראי כנדון דידן ליכא קפידא כלל ואפי' בחצר לא הוי חזקה ולא מבעי בשותף עם חבירו שאין מקפידין בתשמיש של עראי אלא אפילו איש נכרי בחצר חבירו שמשתמש בתשמיש קטן ג' שנים לא הוי חזקה משום שאין דרך להקפיד בזה שזה נהנה וזה אינו חסר וכמו שכתב הריב"ש בתשובה סימן רמ"ח וק"ו נדון דידן דתשמיש קטן הוא ואינו קבוע כלל רק בשעת התפילה היו מעמידין הסטענדער על מקום מקום המנורה ולכך לא הוה חזקה כלל ועוד נראה דנדון זה דמי ממש לדין פותח חלון לרשות אחרים בענין שאין מזיקו עכשיו שאין יכולין לעכב עליו ולומר היום או מחר אבנה ברשותי ונמצא אתה מזיק אותי בהיזק החלון מפני שכיון שעכשיו אינו מזיקו אינו יכול לעכב עליו והוי זה נהנה וזה לא חסר שכופין אותו על מדת סדום וכיון שאין יכול לעכב עליו אין לו חזקה וכשיבנה חבירו יכוף אותו לסתום החלון כן כתב הרא"ש בפ' לא יחפור ונדון דידן נמי הכי הוא דכיון שהקהל לא העמידו המנורה לא הי' בכחם לעכב על היורשין ואביהן מלהשתמש ולהעמיד שם הסטענדר ולכך לא הוי חזקה ואע"ג דהרב רבינו יונה והרשב"א ושאר רבוותא חולקין על הרא"ש כמו שכתב בטור חו"מ ובב"י סי' קנ"ד וה"ל הרא"ש יחיד לגבייהו היינו דוקא בפותח לרשות חבירו אבל הפותח חלון לר"ה אף ע"ג שיכולין לעכב עליו מ"מ לא הוי חזקה ואפילו הפותח לרשות חבירו כתב הרמב"ן הואיל ועדיין לא מזיקו אינו מחזיק עליו נמצא בנדון דידן לכל הדעו' לא החזיקו היורשין ואביהן כלום דמקום המנורה בב"ה דומה לר"ה הנלע"ד כתבתי. נאום הקטן בנימן אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה