משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
תולדות המחבר
אאמו"ר הגאון המחבר ז"ל נולד בעיר ברעסטאוויץ פלך הורדנה בשנת תו"ר לאביו הגאון המובהק והמפורסם מהור"ר אברהם צבי הירש אייזענשטאדט הנודע בחבורו "פתחי תשובה" על ש"ע, לאחת המשפחות היותר מיוחסות והיותר מפוארות בישראל, גזע ישישים וקדושים משפחת גאונים וחכמים דור אחרי דור שהאירו באור תורתם וצדקתם לארץ ולדרים עליה.
זקנו של בעל הפ"ת היה הגאון המפורסם ר' מאיר אייזענשטאדט זצ"ל בעהמח"ס "פנים מאירות" (ד"ה, שו"ת וחדושי מסכתות) "כתנות אור" על התורה, "אור הגנוז", "מאורי אש" וספר על חכמת הקבלה אב"ד ור"מ בק"ק אייזענשטאדט במדינת אונגארן, שהוא אבי המשפחה המפוארה. נפטר זקן ושבע ימים סיון תק"ד ונכד הגאון החריף והחסיד מהור"ר נפתלי הירץ אב"ד דק"ק זאלקווא מובא דבריו בספר "אור יקרות" להגאון מהר"ם א"ש היו שתי בנות וי"א בנים זכרים כולם רבנים וגאונים יושבי על מדין בקהילות גדולות וחשובות, ובן בתו היה הגאון ר' אלעזר אבד"ק קעלין הנודע בחבורו "אור חדש" ב"ח. וזקנו של מהר"ם א"ש היה הגאון מהר"ש כ"ץ אביו של הגאון המפורסם בפסקיו בעל ה"ש"ך זצלה"ה, ולמעלה בקודש הקדשים.
בשנת תרט"ז שמו עדת אוטיאן את עיניהם בהגאון מהוראצ"ה א"ש שהיה מפורסם כבר בעודם בחבורו הנפלא פ"ת על ש"ע יו"ד שזכה להדפיסו עוד בהיותו בבן כ"ב לשימו לרב ומד"א בקהילתם. ושלחו לו כתב רבנות ונתקבל בכבוד גדול וברוב פאר וחדר לאב"ד ומד"א בעיר אוטיאן, ואז היה בנו בנימין כבן עשר
עוד מילדותו התנכר הנער בכשרונותיו הנעלים והמצויינים ובמעלליו כי לגדולות נוצר. יתר על כל בני גילו הצטיין והפליא את עין כל רואיו, בשכרו הזך, תום דרכיו ושקידתו העצומה ללמודים. עוד משחר ומטר ילדותו החל לפעמו רוח דעת ויראת ד' וחונן באותן המעלות והמדות שההשגחה העליונה עטרה בהן את בחיריה מאו ומעולם, שנועדו להיות מורי דרך ולמופת לדור. באישון לילה בשעה שכר בני הבית היו ישנים את שנתם היה הנער בנימין מתגנב מחדר משכבו ורץ לבית המדרש והוגה יחידי בתורה ער ערות השחר. לפעמים כשהיה מתקשה לו איזו סוגיא חמורה בגפ"ת היה פותח את ארון הקודש ובבכי ובתחנונים היה שופך את שיחו בתפלת "אהבה רבה" לפני נותן התורה להאיר עיניו בתורתו הקדושה, וכשחזר למשנתו הי' משיג בבהירות גדולה מה שנתקשה מקורם. התמדתו ואהבתו לתורה היתה מצויינה ונפלאה במינה, לא ימיש מתוך אהלה של תורה עד שאביו היה גוער בו על שקידתו הנפרזה. וכמעשהו בקודש כך מעשהו בחור:
אהב את כולם בלב ונפש וכל ישעו וחפצו אך להיטיב ולהועיל.
מספרים עליו כי בילדותו היה מחלק את ארוחתו לילדי העניים שב"חדרו" וכשסרח אחר התלמידים לפני רבו היה בוחר להכניס את עצמו בחטא כדי לקבל את ענשו על חברו ולהצילו. וכך נתגדל ונתחנך הנער בנימין הרך והתפתח הלך והשתכלל במדותיו ובכשרונותיו הנפלאים תחת השגחת אביו הגאון אשר נהלהו על מבועי התורה והדעת ויטע בלבו אהבה טהורה ועמוקה לכל המדות הטובות אשר לעמנו עד כי הגדיל מאד, ויהי אהוב למעלה ונחמד למטה וד' עמו. כשהגיע לבן שמונה עשרה לחופה נשא לו את אמנו מרת רחל לאה בת הגאון המפורסם ר' אהרן זעליג ציוני אב"ד דעיר לוצין בעהמח"ס שו"ת "ציוני" נצר ממשפחה עתיקה ומפוארה בישראל (נולד בשנת תקע"ב ונפ' ד' ניסן תרל"ו) וחותנו אא"ז פסק לו מזונות על שולחנו.
בהיותו פנוי מעול הפרנסה ישב באהלה של תורה למד ושנה לחדש הרבה חדושים בש"ס ופוסקים (הרבה מחדושיו מובאים בס' שו"ת "ציוני" וב"אבן שתיה") ויעל במעלות התורה והחכמה וכתר שם טוב עלה לו על גביהן, ויהי לגאון ולתפארת לכל יודעיו ומכיריו
בשנת תרכ"ח הגיע לו השמועה הנוראה ע"ד הסתלקותו של אביו הגאון בעל הפ"ת שנפטר בקעניגסברג (ג' אלול תרכ"ח). ואלופי עיר אוטיאן שלחו לקרא לו להיות לממלא מקום על כסא אביו הגאון זצ"ל ומסרו לו כתב רבנות, והוא אז רך בשנים כבן כ"ב. ואעפ"י שהיה כבר מלא וגדוש ומוכשר להוראה אך מהיותו ענותן ומיראי ההוראה לא רצה לקבל עליו את משרת הרבנות ובקש כי יתנו לו ארכא דמשך שנה אחת כדי ללמוד בפרישות ולהכשיר אח עצמו ביותר להיות ראוי לשאת על שכמו את המשרה רבת האחריות הזאת.
בעת ההיא ישב על כסא הרבנות בעיר וויזון. הסמוכה לאוטיאן, גיסו הרב הגאון ר' אליעזר דון יחייא שליט"א בעהמח"ס שו"ת "אבן שתיה" כעת אב"ד בלוצין (חתנו הבכור של הגאון בעל "הציוני" מלוצין) ויסע אליו ובצותא חדא עם גיסו שמו לילות כימים ויגברו חילים בתרוה וחדדו זא"ז בהלכה. ביחוד שם את עיונו בשו"ע חו"מ שהיה בקי בו להפליא, וכבעל שכל מעמיק וישר מצא כר נרחב לפניו להתגרר בו ולחדש הרבה במקצוע זה.
וגאוני הדור כמו הגאון ר' יצחק אלחנן מקובנה והגאון ר' משה יואל מאניקסט בעל "הראשי בשמים" סמכוהו למורה ודאין ונתנו מהודם עליו והרבו לפאר ולרומם את גדולתו בתורה ובמדות. מספרים עליו כאשר נכנס בפעם הראשונה אצל הגאון ר' יצחק אלחנן לקבל סמיכה העמידהו למבחן ומהיותו ענותן וצנוע מרתת מהדר גאוניותו של המסמיך, נראו דבריו כמפוקפקים, והגאון מקובנה הראה לו פנים בלתי מסבירות, חלשה דעתו עליו. בלילה נראה אליו אביו בחלום, ואמר לו:
"בני אל תירא, אתה תשב על כסאי אחרי, פתח פיך ויאירו דבריך, אנכי אעמוד תמיד על ימינך וכבר המלצתי עליך טובות לפני שר התורה".
למחרת ביום ו' כאשר נכנס שנית אצל הגאון מקובנה קבלהו במאור פנים ובהדרת הכבוד, הגיש לו כסא לשבת ואמר:
ישב נא הרב האוטיאני ולאשתו הרבנית קרא ואמר:
ראי נא ראי יש לנו אורח גדול וחשוב הוא הרב האוטיאני, אצלינו יהיה על יום השבת. וכאשר נשאו ונתנו שנית בעניני הלכות שונים הראה את גודל חריפותו ובקיאותו ועומק עיונו בים התלמוד והפוסקים להפליא. והגאון מקובנה השתומם על המראה הגדול הזה ולא פסק להביע את קורת רוחו ולהפליג את שבחו בפניו. ובכתב הסמיכות, בין יתר התוארים הגדולים שעטרהו כתב "ראה ראיתי, כי זכות אבותיו מסייעתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וידיו רב לו לפלפל ולחדש לאמיתה של תורה כאחר הגדולים אשר בארץ".
כתום השנה והוא התעתד לבוא לעירו, כפי המדובר, יצאו לקראתו כל בני העיר ויקבלו את פניו ברוב פאר והדר ולקול מקהלת מנגנים והמון חוגג הובילוהו תחת חופת כבוד העירה לבית המדרש הגדול מקום שם נשא מדברותיו בפלפול עצום וחריף וחלוקא דרבנן שהפליא את קהל גדולי הלומדים והמופלגים הרבים, שהיו בעת ההיא, וראו כן תמהו לגדולתו בתורה וכמרע. ובהילולא דרבנן שערכו לכבודו חרשו את המלוכה והגישו לו כתב רבנות מחודש, חתום מכל בני העיר.
בגלל מדותיו התרומיות ונועם הליכותיו נתחבב מאד על כל פנות העם ודבריו היו נשמעים כדבר האורים כי כולם נוכחו לדעת כי הוא ממלא את מקום אביו בחכמה ובמרות.
בשבתו על כסא רבנותו שם על לבו להתקין תקנות טובות בכל מוסדות הצדקה והחינוך של העיר והשתדל להפיץ בין העם את דעת התורה והמדות. ביתו היה בית ועד לחכמים ולמקשיבים לזך לקחו, ובכח נעלם נמשכו אליו כל המפלגות להרכין את ראשן תחת ברכתו והשפעתו המלכבת. ואמנם בסגולותיו המיוחדות היה מופת לדור, כי בו נצמרו ונצרפו כל חמדות הטובות והדעות המוסדיות הכי נעלות של טובי האומה ואשר מכל מעבדיו והנהגותיו נגלה לפנינו כחותם האמת, נקי דעת, צנוע וטהור ומאין כמהו ענותן מותר על כבודו ומעביר על מדותיו. מדות הגאוה והכעס לא שלטו בו כלל. לא התנאה ולא כעם מעולם וכשהיו מוציאין אותו, בקושי, מסבלנותו היה אומר "על דבר כזה אפשר לכעוס". אהבתו את חבריות לא היתה מוגדרת אצלו בגדרים, הוא אהב את הבריות בלי שום תנאי, עם כל מגרעותיהם ופגימותיהם, וכחובב אדם היה תמיד מחפש ומוצא סנגוריא עליהם להכריעם לכף זכות, ולא לחנם כנהו אנשי דורו:
חביבם וסניגורם של ישראל:
וככה נחל את עדתו בדרכי נועם ובאורח מישור והטיף להם לאהבה ולחסד לשלום ולאחדות, והודות להשפעה זו מצטיינת עדת אוטיאן באופיה הנוחה, באהבתה את השלום והתרחקותה מן המחלוקת.
עד כמה היתה אהבת הבריות, מהמדרגה היותר נעלה, נטועה בלבו, תורנו העובדא הזאת:
פעם אחת, זה היה ביום ת"ב, והוא ישב והתאבל בלב נשבר ונדכא על חרבן כל מחמדינו שהיו לנו בימי קדם – נכנס אצלו אורח אחד, דרשן ומוכיח לרבים, בקשו לשבת והפליגו בעניני דיומא. באמצע השיחה הפליט הלז כמפקפק:
רבי מה לעשותו קשה עלי תעניתי, הוא לא ענה אותו דבד אך אחזו בידו והובילהו לחדר אחד ואת אשתו הרבנית צוה לתת לו לאכול ולשתות ובכל העת עמד עליו וישרתהו.
עד מהרה נתפרסם שמו בעולם כגאון נשגב, מעמיק וחוקר לכל תכלית וצדיק תמיד, אשר על גדלו בתורה והליכותיו בקודש ספרו נפלאות. ומקרוב ומרחוק נהרו אליו ליהנות מאור תודתו וצדקתו עצה ותושיה, ורבים מגדולי הדוד מריצים אליו את שאלותיהם להלכה ולמעשה והוא לא מנע טובו מאיש וענה לכל שואליו כקטן כגדול בענוה ובחבה יתרה ובפנים מסבירות.
ביחוד הצטיין בשכלו הישר והעמוק במקצוע המשפטים ודיני ממונות שהיה מפליא לעשות. וכל סכסוך קשה ומסובך שהיה מזדמן בעיר או במקום אחד, אליו יגישון והוא בשכלו הבהיר ובמתינותו הנפלאה בדין, לנתח ולברר כל פרט ופרט מהדבר הנידון לפניו – ידע תמיד לפלס נתיב בין הענינים היותר מסובכים, לחשוף את מקור ההלכה ולמצות את עומק הדין לאמיתה של תורה.
רוחב דעתו וישרו בעניני דת ודין היו ידועים היטב אף בחוגי הערכאות של הממשלה, ולא אחת קרה כי שופט השלום, כשהתבררו אצלו משפטים חמורים שונים בין יהודים ויהודים או בין יהודים וא"י היה שולח אליו את המתעצמים לברר ולפשר ביניהם.
לשלמות אישיותו, ראוי לציין, בתור פרט חשוב ונפלא ביותר, את ידיעתו הגדולה בחכמת השיעורים ומדידות קרקעות ובינתו היתרה במקצוע האדריכלות והבנאות, ובידיעותיו אלה השתמש בכשרון גדול להתרת סכסוכים שונים בחלוקת קרקע או להרחקת נזקי שכנים בבנין בתים שהיה מודד להם, מחלק ומשוה ביניהם, עפ"י תכנית מדויקה ומתאימה לפי הענין, כאחד המודדים והמומחים הגדולים.
ובמקום שאתה מוצא את גדולתו שם אתה מוצא את ענותנוהו. לא התיהר על הציבור ולא החזיק טובה לעצמו והיה קטן בעיניו ושפל רוח מאד בפני כל אדם. ואעפי"כ כשהיה הדבר נוגע לעניני דת ודין לא נשא פני איש ולא הדר פני דל להכיר פנים במשפט ולעות דין אדם בריבו, ובישבו כסאות למשפט לא זז אף רגע הרעיון מלבו כי המשפט לאלקים הוא, אך יש שהיה מקיים משפט וצדקה בבת אחת:
משפט לזה, וצדקה לזה מכיסו, לאשר אין נכון לו.
ושמו יצא למרחוק וקהילות גדולות ונכבדות שמו את עיניהן בו לקבלו לרב ומריא בעדתן וחשבו להן לזכיה גדולה כי ישכון כבוד בתוכן. ויחלו את פניו ויפצירו בו כי יואיל לכהן פאר בקהילתן והבטיחו לו להכפיל את שכרו, אך הוא אף כי השעה היתה דחוקה לו, הסתפק במועט והשיב את פניהם ריקם מאי חפצו להחליף את נחלת אבותיו בעד כל הון וגם מפני שהיה קשה לו להפרד מבני עדתו שהיו חביבים עליו מאד לאהבם כאהבת אב לבניו וידועות הן פעולותיו הרצויית לטובת הציבור והיחיד שהיה מסור להם בלב ונפש והשתתף בגורלם ושקד לתקנתם בכל מה דאפשר. ביחוד מצטינות פעולותיו הכבירות לטובת עדת אוטיאן בעת השרפה הגדולה בשנת תר"ן אשר יותר ממחצית העיר עלתה על המוקד ומאות משפחות נשארו בלי מחסה ובערום ובחוסר כל. (נפלא הדבר כי ביתו אשר היה מוקף להבות מכל עבריו וגגו היה של תבן, נשאר שלם על תלו ולא שלטה בו האש. זקני הדור מספרים כי הוא עמר אז בקרן זוית של הבית ויתפלל בדממה ותשקע האש. ויהי הדבר לנס)
אז קם לעדתו כמלאך מושיע וכל מסירות נפשו ונדבת רוחו הגדולה נתגלתה בכל הדר יפעתה. ותהי ראשית מעשהו ליסר ועד לנגעי השרפה, ומכתבים למאות שלח בכל תפוצות ישראל להודיע ע"ד האסון ועוררם לבוא לעזרת הנשרפים.
ביתו היה לבית האוצר לכל מיני מזון ומכולת שהובילו למכביר מהערים הקרובות ונעשה לתלפיות שהכל פונים שם לעזרה. ובינתים נסע בעצמו להערים הגדולות ואסף סכומים עצומים לטובת הנגועים. ע"י השתדלות והשפעתו הכבירה השיג גם תמיכה גדולה והגונה מהשרים הנדיבים רוטשילד מפאריז ולאחמאן מברלין.
וככה השתדל טרח ויגע ולא נח ולא שקט ער אשר עלה בידו לעזר להם לכונן את מעמדם ולבנות את הריסותם.
במעשה הצדקה והחסד היה סמל הטוב והנדיבות. לבו היה ער להרגיש בצערן של הבריות ולהחיש לעזרתן באופן הכי נעלה. **(הערה:
אשרי משכיל אל דל, הכתוב הזה אני קורא על מר אחי הגאון זצ"ל אשר לטוב לבבו ונדיבת רוחו אין קץ, על זאת יעידו מעשים רבים והמון נסתרות, אך אזכיר פה עובדא אחת מגי אלף, נהירנא כד הוינא טליא שלח מר אחי הגאון זצ"ל על ידי פעמים רבות נדבות הגונות לעני חשוב בחצות הלילה עת כל אנשי העיד נמו שנתם, למען לא יתבייש העני מפני הרואים וכאשר יראתי ללכת יחידי באישון לילה ואפלה, הלך אתי מר אחי הגאון זצ"ל בעצמו ובכבודו עד סמוך לבית העני, אנכי נכנסתי ועשיתי את שליחותי, ומר אחי הגאון זצ"ל עמד בחוץ וחכה עד צאתי. הן אלה קצות דרכי איש המורם מעם רב החסד.)** הוא נמצא חמיר לשוחריו ומעולם לא השיב פני איש. ביתו היה פתוח לרוחה לכל איש מצוק ומר נפש, ולא היה יום שלא סעדו אורחים על שולחנו ויש שהיה נותן כל מה שיש לו ומה שעליו ממש בתור אחת מהרבה תשמש לנו העובדה הזאת:
פעם בא להתארח אצלו רב אחד מהעירות הסמוכות אשר מלבושו לא היה לפי כבודו של ת"ח, הדבר נגע אל לבו וגמר בדעתו לתת לו את בגדו הוא אך כדי שלא לביישו במתנתו הפתאומית הערים על הדבר ובהמשך השיחה ספר לו כי תפרו לו בגד חדש שאינו לפי מדתו ולכן חפץ הוא לראות איך יתאים הבגד על אורחו ובדברו בכה הסיר מעליו את בגדו וילבישהו, ובברכו בברכת התחדש הוסיף:
כי הבגד הולם אותו יפה כאילו נועד בשבילו מתחילה. וכשהלה סרב לקחת שדלו בדברים והסיחו לענין אחר.
בגלל מדותיו התרומיות ונימוסו עם הבריות קנה לו שם גם בין הסביבה הא"י ופקידי הרשות שכבדו אותו במאד וחשבוהו לאיש קדוש ולבר סמכא גדול בענינים שונים. וע"י פרסומו זה עלה בידו להציל כמה משפחות יהודיות, מהישוב הסמוך, מסכנה גדולה שרחפה על ראשן, מפאת העלילה שהעליל כומר הכפר על יהודי אחד, כי איים עליו להרגו אם לא יתן לו כופר נפשו את כל רכושו. היהודי הושם במאסר קשה והמוני האכרים המוסתים היו כבר מוכנים לעשות פרעות ביהודים. הדבר נתגלגל והגיע למשפט גדול בבית המשפט הגלילי וליום הכסא נסע לעיר המחוז, ששם נתברר המשפט, להגיד עליו ישרו ולהמליץ לפני השופטים כי חף הוא מפשע, ועל סמך עדותו שחררו את היהודי והסכנה שרחפה על היהודים חלפה,
נפלאה במינה היתה זהירותו הגדולה אפילו מחשש אבק לשון הרע או סתם שיחה בטלה וכשנזדמן לו להיות במסיבה של אנשים והשיחה נתגלגלה לדבר בגנותו של מי שהוא או ע"ד ענינים טפלים היה מתחמק פתאום ונעלם בסתר אהלו המיוחד להזדכך ולהתקדש במעין התורה מבחר תענוגו התמידי בחיים. לאותו החדר המיוחד ספוג הרזים והקדושה, עם העומק הנפלא בהרצפה, בקרן צפונית מערבית, שנעשה מרוב עמידה על רגליו בשקדו על למודיו ושקידותיו ממסד ועד הטפחות מלאים ספרים עדים אלמים ונאמנים על חיי עליה פרישות וטהרה לפנת קדשים זו שבה בלה יובל שנים בתורה ועבודה ויצר שמה את ספריו הגדולים לפני נר התמיד שלו והשפיע אורה לישראל. ויש אשר נמשכו עיני האנשים להאור הנוצץ בחלון חדרו, ועמדו והקשיבו דום להמית הפלאים המשתפכת בנעימה קדושה, בדמי חצות הלילה, לצרפה את לבבם וידעו כי איש אלקים קדוש שרוי בתוכם, השפעתו על הדור היתה מאלפת ותמידית כעמוד האש אשר לאורו יכוונו בני האדם את צעדם ויישירו את אורחותם.
כגולת הכותרת לשיא גדלו והוד צביונו הרוחני אפשר ליחס את הצטינותו בתור בעל סגנון צח וספרא רבא. כתבי המקח וממכר שלו ושטרי חוזה שונים שיצאו מת"י מצטינים בדיקנותם ועריכתם ההגיונית מבלי הניח מקום לספקות ופקפוקים או להכנסת כונות אחרות. וכל דבר שיצא מעטו, עט סופר מהיר, נושא עליו חותם תכנית של בהירות המחשבה ועדנת ההרגשה ומאין כמהו לחן ולנעימות. הפתגם הידוע:
"הסגנון הוא האדם" התאמת אצלו במדה מרובה כי כל אצילות רוחו תכונת נפשו וסגולותיו המיוחדות השתקפו, כבראי מלוטש, בסגנונו המלבב ובכתב ידו הנפלא.
בסוף הקיץ שנת תרע"ה הוכרח לנוס מעירו, מפני קרבת המלחמה, ולצאת בגולה, ולא הספיק לקחת אתו אף את אוצר הספרים הגדול שלו. טלטולי הדרך חיי הדוחק והצער והתענותו בצרות עמו בתקופה האיומה ההיא שנחתמה בדם ואש ותמרות עשן כל אלה החלישו את כחו ודכאו את נפשו עד מאד. נחמתו היחידית בגלותו היתה לו התורה. חיי השעה נדחו אצלו מפני חיי עולם והתמכר כולו על התורה והעבודה בקדושה ובטהרה במשך שתי השנים ומחצה שהתגורר בעיירה קטנה בפלך וויטבסק פתח וסיים את הש"ס בעמקנות גדולה מלבד אשר שקד בספרי ראשונים ואחרונים בשיעוריו התמידיים.
כשנפסקה המלחמה ונפתחו הגבולים שב בחודש ניסן תרע"ח לעירו ולמקומו. בשובו מצא את עדתו דלה וריקה ומפורצת והוא אז כבר זקן תשוש כח, רצוץ ומדוכא מרוב התלאות וחיי הצער שסבל בימי נדודיו ואעפי"כ כחות נפשו וכשרון עבודתו הגדולים והמצויינים לא הועמו ולא קהו ומסדר למודיו ועבודתו והנהגותיו בקודש ובחול לא ביטל אף במשהו וכרב החובל שספינתו טרופה בים עמד על משמרתו לתקן את הצריך תיקון משתדל ושוקד לגדור את הנהרסות, טורח ויגע עם הציבור, נושא טרחם ומשאם וכל מילי דמתא עלי' רמיא.
משאת נפשו הגדולה היתה בעת האחרונה להסיר מעליו את משרת הרבנות ולעלות לארץ ישראל, לישב שם לפני ד' ולהגות בתורתו במנוחה, כי לא חפץ ליהנות מכתרה של תורה וכל ימיו הצטער כי נטל עליו להיות רב ולשתמש בתגא, אך משאלה זו לא עלתה לו להגשימה בחיים, כי בינתים מצב בריאותו התמוטט כחותיו הלכו ורפו, הלכו והתדלדלו מיום ליום לפרקים היה סובל מכאב ראש נורא והוכח במחלה קשה וכבדה מחלת הסקבירוו. ואחרי חג הסכות התר"ף עלה על המטה שלא ירד ממנה עוד. גם בימי מחלתו היתה דעתו צלולה עליו וכשהונח לו מעט היה עונה לשואליו דבר הן במילי דשמי' והן במילי דעלמא והיה הוגה בתורה בע"פ. כשתקפה עליו מחלתו היה שוכב בעינים עצומות ומפצא בדממה ביחוד היו שגורים על פיו הקפיטל כ"ג:
ד' רועי לא אחסר. והפסוקים:
ישמחו כל חוסי בך. כי עמך מקור חיים וכו', כי טוב יום בחצריך מאלף כי טוב חסדך מחיים.
רצונו האחרון היה כי בנו הבכור ישב על כסאו אחריו. כארבעה ירחים חלה את חליו, ארבעת ירחי עמל ותלאה וכל עמל הרופאים להקימו ממחלתו עלה בתהו. וביום המר והגמהר ביום ב' בשעה השביעית בבקר י"ג שבט התר"ף השיב רוחו הטהורה אל ד'. אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש
בן ע"ד היה במותו וחמשים ושתים שנה רצופות אהבת ד' עמו ותורתו, שפט והורה עדתו מישרים ושמו נשאר בפי כל בשם:
"ר' בנימין הצדיק".
וכבוד גדול עשו לו במותו. הכריזו על ביטול מלאכה ות"ת ועל טהרת המתעסקים בו גדולי הרבנים והמון רב מערי הסביבה באו לחלוק לו את הכבוד האחרון, אלפי אנשים נהרו אחרי מטתו והספידוהו כהלכה, ויפה הספידהו גאון אחד באמרו כי היה בבחינת ספר תורה מוגה שלא נמצא בו שגיאה, קדוש וטהור בכל הליכותיו אשר כל ימיו היו שרשרת אחת ארוכה של תורה ועבודה ומעשים טובים. עליו נתקיימו הכתובים "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור התהלך אתי ורבים השיב מעון. שפתיו שמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא".
ובכל מקום אשר דבר מותו הגיע אבל ומספר ליהודים כי ידעו והרגישו כולם כי נפל שר וגדול בישראל.
ובעוד אנחנו יושבים ומתאבלים עד האי שופרא דבלי בארעא ומבכים את האבדה הגדולה שאינה חוזרת נצנץ לנו אור מבריק מיצירתו הגדולה החתומים וגנוזים בתוכה כל אוצרות נשמתו הכבירה וכמו חי קמה וגם נצבה לעינינו דמות דיוקנו הרוחנית בכל שיעור גדלה זיוה ותפארתה ונמצא נוחם כי גם במותו הנחיל לו את החיים, החיים לעולם ועד.
ואנחנו בניו יורשי עזבונו הרוחני הגדול שמנו לנו לחוב קדוש להוציא את כתביו היקרים לאור הדפוס ולהפיץ את מעינות תורתו וחכמתו חוצה כדי להציב יד ושם לזכרונו הקדוש ולהקים שם המת החי על נחלתו.
ומן שמיא קא זכין לן להיות בכרא מזכי אבוה למיעבד נייחא לנפשו הצרורה בצרור החיים ושפתותיו תהינה דובבות בקבר.
ועם זה נעיר כי סדור הספר בצורתו הנוכחית איננו לפי האופן שמצאנו בכתבי אאמו"ר ז"ל אשר רובי תורתו היו כתובים אצלו לפי סדר המועדות שהיה דורש לפני קהל הנאספים שהיו באים להקביל את פני רבם ברגל ולהנות מזיו תורתו. ואמת מה נהדר המראה ואשרי עין ראתה זאת בשעה שהיה יושב ודורש לפניהם מענינא דיומא והיה חורז מרגליות ממקרא למשנה ומהלכות לאגדות ונעשה כמעין המתגבר ובנהר שאינו פוסק והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתן מסיני וקלסתר פניו דומה למלאך ד' צבאות.
וכך רשם לו את חדושיו שלא ע"מ לקובעם בדפוס רק לזכרון בעלמא. כי מרוב צדקתו וענותנותו לא רצה להדפיס את חדושיו בחייו ומרגלא בפומי':
"מי אני כי אהיה נמנה בין חוברי חבר ולמי יש צורך בחבורי". ואנחנו ראינו להעתיק ולהגיה ולסדר את כתביו לפי סדר הש"ס ולהוציא מת"י דבר מתוקן. והנה אלו הדפיס אאמו"ר את ספרו בחייו היה מעביר את כתביו תחת עין בקרתו ואולי היה מוסיף וגורע איזה ענינים מספרו כטוב בעיניו אך אנחנו לא רצינו להכריע ולגרוע ממתכונתם והדפסנו את דבריו היקרים בשלמותם כי כולם אהובים כולם ברורים, והי מינייהו מפקת.
ותיתי לן מה שעשינו ועלתה בידנו כדי להציל את כי"ק של מרן אבינו הגאון זצ"ל מכליון חרוץ שרחפו עליהם בעת המלחמה הגדולה והאיומה שהוכרחנו בשנת תרע"ה לברוח מעיר מולדתנו ולהמלט על נפשנו מפני קרבת האויב, וביותר מפני האויב הפנימי שהשתער עלינו בחתף. ובהולה וחטופה היתה אז השעה ולא חסנו על כלים וחפצים יקרים ועזבנו את הכל ובראש וראשון הצלנו את הכתבים ושמרנו עליהם מכל משמר בעל אוצר נחמד בכל דרך התלאות וכל ימי נדודנו וטלטולנו הרבים והמרים טלטלה גבר, ות"ל הביאונום עד הלום.
והיום הזה מלאנו גם הפצרת רבים וכן שלמים מקרוב ומרחוק ממכבדי וממעריצי עמו וזכרו של אאמו"ר הגאון זצ"ל שערנו לשתות בצמא את דבריו ולראות את ספריו מופעים באור הדפוס.
וראו קראנו את הספר בשם "משאת בנימין" אשר כשמו כן הוא ויש לו הוראה משולשת:
הא') בי משאת נפשו הגדולה היתה התורה ובה ראה חזות הכל הב') בי משא חזיונו נשא כלפיד אש לפני העם. והג') כי חמדה גנוזה זו היא מנחה שלוחה לכם מאת המחבר ידיד בית ישראל להניח ברכה לתוך בתיכם!
וברוך המקום שעזרנו לבצע את מעשנו ולברך על המוגמר בזכות אבותינו הקדושים אשר בארץ המה. כן יעזר לנו שנזכה לסדר ולהדפיס את החלק השני של ספר אאמו"ר זצ"ל הקבוע בדפוס והמכיל:
חדושים על הרמב"ם, ליקוטי הערות והארות על שו"ע או"ח, שו"ת פסקים ודרשות. כן את כי"ק של אא"ז הגאון מרן אברהם צבי בעל ה"פתחי תשובה" זצלה"ה:
שו"ת חידושים ודרשות המונחים אתנו בכתובים לגלות את זיום ותפארתם ולחשוף את אורם הגנוז אשר רבים יהגו וילכו לאורם. ויהא רעוא דתתקבל מילי' ויפוצו תנובות רוחו על פני תבל רבה.
ויקויים בנו מקרא שכתוב:
רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' מעתה ועד עולם. ותורה תהא מחזרת על אכסניא שלה.
כ"ד בני המחבר הכו"ח אדר"ח סיון תרפ"ה לפ"ק. נאום אברהם צבי אייזנשטאדט חיב"א אוטיאן. ונאום מאיר דוד בהגאון ר' בנימין אייזענשטאדט.