מרפא לנפש· רפאל בן זכריה מנדל
שער ראשון - שער ייחוד
הקדמה
אמר המחבר כאשר חקרנו כו' ר"ל חקרנו מה הוא הדבר שהוא יסוד ועיקר ושורש של התורה והדת:
פנה הוא לשון יסוד כמו היתה לראש פנה:
מצאנו יחוד כו' מי שמאמין ביחודו של עולם בלב שלם זהו שורש ויסוד האמונה והתורה:
ומי שנטה מהאמונה הזאת:
לא יתכן לו עבודת ה' מאחר שאינו מאמין בו יתברך שהוא ברא את העולם והוא יחיד בעולמו וראוי לעבדו א"כ אין לו אדון שיעבוד אותו ואין לך כופר יותר מזה:
ומפני זה היה תחלת כו' אנכי כו' לא יהיה לך ואמרו במכילתא משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי היאך אתם מקיימים כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' לא יהיה לך אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים כי שם ראו בעיניהם יכולת הבורא יתברך כי לו לבדו הכח כו' אמרו לו הן אמר להם כשקבלתם מלכותי מעתה קבלו גזירותי וכו' עיין ברמב"ן שלכך נקרא מצוה זו קבלת עול מלכות שמים ע"ש:
והוא שצונו להאמין כו' באמרו שמע שהוא לשון הבנה וקבלת דברים בלב כאילו אמר קבל והאמן בלבבך שיש אלוה מצוי ושמו ה' כי זה שמו לעולם וגו' (והוא שם העצם שבו נתגלה לנביאים שמורה עליו ית' שהיה והוה ויהיה ומהוה כל הויות ומחוייב המציאות):
נעשה ונשמע ר"ל לקבל להבא לכן אמרוהו אחר נעשה וכן ת"א:
שהוא אלהינו ר"ל כי זה המצוי שהוא אלהי כל העולמות כמו שיורה השם הויה יתברך עם כל זה הוא אלהינו בפרט שבחר בנו בשעת מתן תורה לעם סגולה מכל העמים וקרבנו לעבודתו ואנחנו קבלנו מלכותו עלינו:
ואח"כ חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת כמ"ש ה' אחד מדכפל השם ולא אמר ה' אלהינו אחד רצה להורות ולדייק ה' הוא אחד אמת אבל זולתו איננו אחד אמת בשום פנים אפילו אם נאמר על שום דבר אחד איננו אחד באמת רק דרך העברה כי הוא יותר מאחד כמו שיתבאר:
אהבת האל בלב שלם כו' היא המדרגה השייכה ליחוד האל ית' כמ"ש לעיל בסוף ההקדמה ומבואר בפירוש בפתיחת שער אהבת ה' ע"ש:
שהם כוללים הידיעה והעשיה ר"ל בלמוד התורה הרמוז בושננתם ודברת בם יש בו ידיעה לידע מדע החכמה שבתורה והמצות ויש בו ג"כ מעשה שעקימת שפתיו בלמוד לשמה הוי מעשה ומצוה בפני עצמה לאפוקי שאר מצות האברים שאין בהם אלא מעשה בלבד כמ"ש בסמוך:
שאם לא יהיה לך בן כו' ר"ל לכך מחלקם לשתי מצות. כלומר אם יהיה לך בן תלמדם לבנך ואם לאו ודברת אתה בם שלא יהיה הבן סבה ועילה לקריאתך התורה אלא אתה חייב לדבר בם אפילו כשלא יהיה לך בן:
שאין נמנע מן הלב ומן הלשון מה שהם כו' ולכך אמר מצוה זו של ודברת בם בשבתך וגו' כאן אחר מצות הלבבות והלימוד כי בהם אין שום מונע מלדבר בם ולזכור אותם תמיד בשבתך בביתך וגו' אבל בשאר מצות האברים אינו יכול לקיים אותם תמיד ועיקר הלימוד יהיה בשביל שתהיה רגילות לשונו בהם תמיד ומביאה לידי זכרון הלב ולא יפנה וכו':
שויתי ד' לנגדי תמיד כי זאת היא תכלית כל המדרגות במעלות הצדיקים והחסידים שלא יפנה לבבו מזכור האלהים תמיד כי אין ישיבת האדם ותנועותיו כו' כמו שהביא הרמ"א בש"ע א"ח והם דברי המורה וע"ש שהאריך וע"ע לקמן וכ"כ בספר חסידים סי' ל"ה:
ואח"כ נעתק כו' וכמש"ה בחקי זכרון אהבת האוהבים ר"ל במנהגי אהבת האוהבים ודודים נותנים זה לזה צרור עם בשמים טובים או חותם על זרועו שיראנה תמיד ולא תשתכח האהבה שביניהם כמו שאמרה כנסת ישראל להקב"ה שימני כחותם על לבך הדביקני על לבך וזכרני כאילו היינו חותם על האצבע ועל הזרוע שלא תשתכח האהבה שבינינו:
ואמר צרור המור וגו' כלומר אהבת דודי לי תמיד כצרור המור הלן תמיד בין שדי שלא אשכח אהבתו לעולם כן ה' אלהינו נתן לנו מצות תפילין על הזרוע ועל המוח ומזוזה על הפתח שלא נשכח אותו בשום זמן ולזכור אותו ולאהבהו בלב שלם בכל עת ובכל שעה:
והחמישי שנאהב אותו כו' י"ג שנעבדהו בלב שלם:
עשרת ענינים והם העשרה פרקים שבשער הזה:
פרק א
אמר המחבר בגדר יחוד כו' פירוש מלת גדר הוא הוראה גמורה על הדבר שרוצים לידע מהותו על נכון צריך לקרותו בשם המיוחד לא לעצמו שלא נטעה שכוונתך היה לדבר אחר כמו שעושין גדר סביב שלא יתערב וישתוה לדברים שחוץ לגדר למשל אם נאמר על האדם שגדרו הוא שהוא מדבר הוא הוראה גמורה על האדם באין פרץ אבל אם תאמר עליו שהוא חי אין זה גדרו השלם ויש פרץ בדבריך שהבעלי חיים גם כן נקראים חי וכן כל כיוצא בזה ודעהו. כן הדבר ביחוד הבורא ית' כשיהיה הלב והלשון שוין ויודע דרכי הראיות מה שאמר על ה' שהוא אחד כיצד הוא אחד אזי אחדותו בלבו הוראה גמורה עליו ית' אבל אם אינו יודע להביא ראיות מדרך העיון ואומר על ה' שהוא אחד אין זה הוראה גמורה על ה' יתברך ויש פרץ בדבריו כי כמה דברים יש בעולם שנקראים ג"כ אחד אע"פ שאינם אחד אמת שהרי הם יותר מאחד כמו שיתבאר לפנינו ובזה תבין כל הפרק הזה ואחריו:
ומהם מי שמיחדהו אחר שיבין כו' ר"ל שידע להביא ראיות שהבורא ית' נמצא ומחוייב המציאות ואין אלהים זולתו אבל לא חקר מה בין האחד האמת שהוא הש"י ושאר האחדים שהם אחד עובר וע"י זה יבא להגשים הבורא כו':
פרק ב
אמר המחבר אך על כמה פנים מתחלק יחוד הבורא ועתה הוא מפרש מאין יצאו חילוקי דעות ביחוד הבורא כמ"ש בפרק א' ואמר בעבור שנתפשטה מלה זאת של יחוד שמשתמשים במלה זו תמיד והורגלו בה הרבה בשאר דבריהם וצרכיהם:
אנשי היחוד המאמינים ביחודו של עולם:
עד אשר שבה אצלם כו' הרגל נעשה טבע אצלם עד אשר שבה ונהיה המלה הזו בפיהם:
ממלות התימה כשהם תמהים על שום דבר הן דבר טוב מאד או רע מאד אומרים עליו שזה הדבר יחיד בטובו שאין כמוהו בעולם וכן בצרה גדולה צועקים שאין כמוהו ואין אחדות כמוהו וא"כ קוראין אותו בשם אחדות גמורה אשר לא כדת שהרי אין אחדות אמתי בעולם בלתי הבורא יתברך לבדו וגרם להם זה סכלותם שלא הבינו האמת מן השקר כנ"ל לפרש והר"ן מפרש שכוונת המחבר כאן כמ"ש בשער אהבת ה' פ"ו שכתב על אותן שמזכירין שם שמים לבטלה בגדופיהם והם מכוונים בזה להפליא ולהפליג בגדופיהם כו' ע"ש וכן אמר כאן שבכל דבר הן טוב או רע מזכירין יחוד האל ושמו יתברך לבטלה ואינם יודעים מה הם אומרים מפני הסכלות והעצלות כו' ע"ש והבוחר יבחר:
ויספרו אותו במדות אשר לא תאותנה אשר לא יאותו לספר ולתאר את הבורא באותן מדות שהם מספרים אותו בהן. והוא לשון ראוי ונכון כמו בזאת נאות לכם:
והבינו ענין הבורא והנברא שהבינו שע"כ יש הפרש והבדל בין הבורא ובין הנברא שאם הבורא יסופר באחדות האמתי נמנע הוא שהנברא ממנו יהיה ג"כ אחד כמותו וכן להיפך שהנבראים מהם רב בעצמם כמו שנראה שהם מחוברים משני דברים ע"כ הבורא איננו רב כמותן כמו שיתבאר לפנינו:
ומה שהוא מתבודד בו ומה שראוי להיות בו לבדו שאין לשום ד"א מדה זו מה שיש בו יתברך:
נביא הדור בטבעו דבר מבואר הוא שהנביאים רואים ושומעים ומשיגים דברים נפלאים בעיניהם הרוחניים כאילו ראו ושמעו אותן בחושיהם הגשמיים מה שהפילוסופים והחכמים מבלים רוב ימיהם לבא עד תכונתם ואפשר שלא ישיגוהו לעולם כמו שהאריך בזה בעל ספר הכוזרי ע"ש וראוי שתדע שאנחנו המאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב ומשה דור אחר דור שהם ראו הכל ושמעו דבריו בסיני הוא כאילו אנחנו ראינו ג"כ בעינינו כי בודאי לא נחלו לנו אבותינו דבר שקר ואין בו מועיל כמ"ש וכ"כ הכוזרי מ"א פי' כ"ד שהקבלה הנמשכת היא כראות העין ע"ש:
או ויפילוסוף המובהק ר"ל חכם מובהק אף שלא נחל התורה מאבותיו שבלשון יון ולשון ערבי קוראים לחכמים פילוסופים כך מצאתי:
ובעבור זה מתחלק היחוד כו' ר"ל מפני שהרגילו האנשים הסכלים לזכור בכל עניניהם מלת יחוד והאחדות לכך יוצאים מזה כמה חילוקי דעות כמו שמפרש וכמ"ש בפ"א בקיצור:
והחלק השני כו' על ידי הקבלה מפני שהוא מאמין כו' כי ידוע כל אדם שלא נחלו לו אבותיו ורבותיו דבר שקר שאיו בו מועיל ובודאי הגמור למדוהו ומסרו לו מבחר הדברים האמתיים אך לפעמים שלא פירשו לו רבותיו כל הצריך לו לאמונתו אפשר שיטעה ולא יכיר. ואפשר שרבו גם כן לא ידע דרכי הראיות וטעה ג"כ בקצת דברים וזה נמשך אחריו כעור אחר עור כמ"ש הראב"ד בהשגותיו שהיו כמה גדולים מאנשי אמונתנו שהאמינו שיש ח"ו באלהות דברים גשמיים שפשט הכתובים התעה אותם ואף שהוא עון פלילי ולהרמב"ם בכלל אפיקורוס יחשב:
בגומץ פירש הרד"ק פחת גדול לשון גומא:
דברי המשנים פירוש המשנים דברי אלהים חיים ובס"א דברי האפיקורסים וטענותם. (לשון מנוח הלבבות):
והחלק השלישי כו' עיין בפ"א:
וידעת היום והשבות וגו' פירשתי לעיל ע'"ש:
פרק ג
והוא דומה לחולה כו' לדעת אם הוא מתעסק כו' ר"ל שיעיין בשכלו ג"כ אם פירש לו רבו כל הצריך לאמונתו שלא יטעה ח"ו כמ"ש לעיל בכת העורים ע"ש:
ואומן אמונתנו לשון אמן כלומר ואמתת אמונתנו:
פרק ד
אך איך דרך המחקר כו' הבא לחקור כיצד יחקור על אמתת יחודו כו':
בשמסתפקים במציאותו אם הוא מסופק אם דבר זה נמצא או לא צריך לשאול כו':
צריך לחקור עליו מהו ואיך הוא כו' כן הוא מנהג החוקרים בכל החקירות שחקרו על כל דבר בשלימות בד' חקירות האלה:
מהו מה חומרו וממה מאיזה דבר בא ומי פעלו:
ואיך הוא מה צורתו:
ולמה הוא מה תכליתו והם החומר והצורה והפועל והתכלית הנזכר במורה כמה פעמים ובשאר ספרים ואמר שאף שכן מנהג החוקרים לחקור ד' סבות האלה ובכל שאר החקירות אבל על הבורא יתברך אין אדם רשאי לשאול עליו אלא כו':
פרק ה
אך מה הן
ההקדמות שצריך לידע תחלה:
אשר מהן יתברר כי יש לעולם כו' הן שלש הקדמות אחת מהנה שבדבר הנמצא כל מה שראינו והשגנו בחושינו לא עשה את עצמו:
והשנית כי ההתחלות יש תכלית סוף וקץ:
למספרן ר"ל שאינן הולכין עד אין תכלית ומזה מוכח שע"כ יש להן ראשון שאין ראשון לפניו כמו שיתבאר:
והשלישי כו' וכאשר תתקיימנה בראיות ברורות:
הג' הקדמות האלה תהיה התולדה מהם כו' וכל שלש הקדמות האלה צריכות לברר מהן מציאות הבורא ית' כמו שתראה בפרק הששי והתשיעי ע"ש מה שפירשתי שם בעזה"י:
והוא שנאמר כי כל נמצא כו' מצאתי בספר האמונות לרבינו סעדיה גאון ז"ל ברור הקדמה הזו בביאור יותר ע"כ ראוי להעתיקו פה וז"ל במ"א וכאשר התברר לי ברור גמור כי הדברים כולם מחודשים עיינתי אחר כך היתכן שיעשו את עצמם או לא יתכן שיעשה אותם כי אם זולתם ובטל אצלי שיהיו הם עושים את עצמם מפנים ואני זוכר מהם שלשה. הפנים הראשונים הם שכל גשם שנכוין אליו מן הנמצאות וחשבנו שהוא יעשה את עצמו אנחנו יודעים שאחר הויתו יהיה יותר חזק ואמיץ על עשות כמוהו ואם עשה את עצמו והוא חלש (ר"ל ומה אם עשה א"ע קודם הויתו שהיה אז חלש ק"ו שיעשה כמוהו לאחר הויתו כשהוא חזק) יעשה כמוהו והוא חזק וכאשר נלאה לעשות כמוהו והוא חזק כבר נלאה (ר"ל פשיטא שנלאה) לעשות כמוהו והוא חלש. והפנים השניים כי כאשר נעלה במחשבתנו שיעשה הדבר א"ע זה שקר משני חלקי הזמן. כי אם נשתדל להודות בעשותו עצמו קודם שהיה. יודעים אנחנו כי אז היה נעדר והנעדר לא יעשה דבר. ואם נאמר כי אחר שהיה עשה א"ע כיון שקדמה הויתו איננו צריך לעשות א"ע ואין בכאן חלק שלישי כי אם עתה אשר איננה סובלת מעשה כו' עד כאן לשונו וע"ש עוד באורך ומדבריו תבין דברי המחבר:
אפס ואופס ר"ל נעדר ואין:
ובירור ההקדמה השנית הוא על כו' שכל מה שיש לו תכלה ר"ל סוף וקץ:
יש לו תחלה ע"כ יש לו ג"כ תחלה ר"ל התחלה:
כי כבר נתברר דבר זה הוא ברור ומושכל:
שכל מה שאין לו תחלה שאם יש דבר שאין לו תחלה והתחלה רק היה קדמון מעולם בלי התחלה אין לו תכלה בודאי אין לו ג"כ תכלית וקץ וסוף כי כמו שאין לצייר בו התחלה כך אין לצייר בו תכלה וסוף:
מפני שאי אפשר להגיע בדבר שאין לו תחלה אם יש דבר שאין לו תחלה לא נוכל ג"כ להגיע לקצו וסופו:
אל גבול שיעמוד האדם אצלו שיגיע האדם אל גבולו וסופו של דבר שלא היה לו תחלה זה אי אפשר כי כאשר היה לו הכח והממשלה שהיה מעולם בלי התחלה מי יוכל להכריח אותו להפסיקו ולכלותו בשום זמן שיהיה לו אחרית וסוף ותכלה כי ככחו אז מעולם כן כחו עד עולם ועד:
ומה שנמצא לו אחרית והדבר שנמצא לו אחרית וסוף מזה נדע כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין לה תחלה אע"פ שלא ראינו התחלתו אך מסופו ותכליתו נוכל לצייר שע"כ היה לו ג"כ התחלה בשום זמן וגם שהיה לו מתחיל וראשון שהוא התחיל הכל ובו יפסיקו כל התחלות אותן שיש להם הפסק ותכלה:
כי אין התחלות מבלי תכלית לתחלתם כי בודאי יש שם הפסק וסוף בתחלתם ומגיעים עד תכלית בהתחלתם ואינם הולכים כן בלא הפסק בהתחלתם רק הש"י הוא התחיל אותם וממנו התחלתם כמו שמסיים בסוף הקדמה זו. וכיון שכל העולם הזה מגיע עד תכלית כו' ומוסב לכאן ג"כ כי בכל דור ודור נוכל לצייר שכן יש הפסק ותכלית מכל מה שהיה לפנינו שהרי אין איש מכל אישי העולם דבק בחבירו לא לפניו ולא לאחריו כמו שמבואר ונראה ויתבאר לפנינו:
ועוד מן הידוע כו' הוא דרך שני וראיה אחרת לברר מזה שכל העוה"ז מגיע עד תכלית וא"כ ע"כ יש להם ראשית וכ"כ בסוף ספר הכוזרי שהוא דרך שני ע"ש:
כי כל מה שיש לו חלק אם נוכל להפריש חלק מדבר על כרחך:
יש לו כל יש בו הגדר של כל ר"ל דבר שלם ויש לו גבול סביב:
כי אין הכל כי אם כלל חלקיו כי לא נמצא דבר שלם רק אם יצטרפו ויתדבקו כמה חלקים זה לזה עד שנשלם ונתחבר מהם דבר אחד גדול ושלם:
ולא יתכן להיות חלק למה שאין לו תכלית ר"ל לא נוכל להפריש ולהבדיל קצת וחלק מן דבר שאין לצייר בו תכלית וסוף:
כי גדר החלק שפירושו של לשון חלק אינו כי אם שיעור נפרד משיעור שנפרד ונחלק חלק וקצת מן הדבר השלם כי השיעור הקטן סופר את הגדול כי ע"י שיעורים קטנים המתחברים יחד נוכל לידע ולספר כמה חלקים יש בדבר הגדול אף שעתה המה יחדו בדבר הגדול השלם:
ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תכלית בפועל ר"ל שיהיה הדבר שאין לו תכלית יצא אל הפועל כמו שמסיים וכשנחלק ממה שיצא אל גדר ההויה בעולם כו' אבל מדבר שלא יצא אל הפועל רק לצייר במחשבה דבר שאין לו תכלית מזה אין ליקח ראיה כי כח המדמה כוזב ויוכל לדמות ולחשוב בדמיונו דברים נמנעים ג"כ וז"ל הכוזרי כי בכח השכל למנות אלפים ואלפי אלפים כפולים עד אין תכלית וזה בכח אבל שיוציאהו אל גבול הפועל לא ע"ש:
ונפריש ממנו קצתו מן דבר שאין לו תכלית:
יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם מבלי ספק שהרי הפרשנו וחסרנו ממנו קצת וחלק:
ואם יהיה הנשאר מאין תכלית וא"ת שהנשאר אחר שהפרשת החלק ממנו עדיין הוא הנשאר מאין תכלית נמצא שיש דבר שאין לו תכלית קטן מעט מדבר אחר שהוא ג"כ מאין תכלית שהוא גדול מזה שהפרשנו ממנו החלק שהוא בלי ספק קטן ממנו מאחר שהפרשנו ממנו החלק:
והוא מה שאי אפשר לצייר בשכל האנושי:
ואם יהיה לשאר תכלית וא"ת שהנשאר יש לו תכלית מאחר שהפרשת ממנו חלק וקצת:
אם נוסיף עליו החלק המופרש ממנו ואף אם נוסף עליו כו':
והוא יש לו תכלית כי הנשאר יש לו תכלית כמו שאמרנו וגם החלק המופרש ממנו פשיטא שיש לו תכלית:
יהיה הכל דבר שיש לו תכלית אם תחברם זה לזה יהיה ג"כ דבר שיש לו תכלית כיון ששניהם הם דבר שיש להם תכלית:
וכבר היה בתחלת דברינו מאין תכלית כי כן העלינו על מחשבתנו דבר שאין לו תכלית בפועל כנ"ל:
וא"כ יהיה מתכלית ומאין תכלית אם היינו יכולין להפריש חלק מדבר שאין לו תכלית. ע"כ היה צריך להיות משני ההפכים מתכלית ומאין תכלית וזהו דבר שאי אפשר להיות ואם כן ע"כ לא יתכן להפריש חלק מדבר שאין לו תכלית כי כל מה שיש לו חלק בלי ספק שיש לו תכלית כנ"ל:
וכשנחלק ממה שיצא אל גדר ההויה בעולם מן האישים כל פרט ופרט מן הנבראים כל אחד לבדו נקרא איש כמו ראובן ושמעון וכן סוס וגמל ופרד ודג וכו' וכשנפריש חלק וקצת מן האישים מה שנבראו מעולם ועד עולם קצת חלק מהם. למשל מימי נח עד ימי משה ע"ה במחשבותינו. כי הם יצאו אל גדר ההויה והיו נמצאים בעולם זה אחר זה ובודאי נוכל להפריש אותן הדורות מכל שאר הדורות שהיו לפניהם ולאחריהם כי אין איש דבק באיש רק כל איש נמצא לבדו בפני עצמו וכמו שנוכל להפריש מגל אגוזים חלק א' מהכל מאה או עשרה כן נוכל להפריש מכל האישים שבעולם חלק וקצת ואם כן כיון שהחלק מגיע עד תכלית ע"כ כולם בכלל מגיעים עד תכלית וסוף כמו שנתבאר לעיל:
והדין נותן ומוכרח שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו וצריך בעבור זה משני ההוכחות אלו מוכרח ומבואר שיגיעו ההתחלות למקור התחלתם הוא הבורא יתברך כמו שמבאר ומפרש לפנינו בפ"ו בטוב טעם וכבר העתקתי בקונטרס דברי רס"ג ומספר הכוזרי בהקדמות אלו ונמנעתי מלהביאם כי כולם לדבר אחד נתכוונו ואין להאריך בענינים אלו ביותר כמ"ש הסמ"ג והביאו השל"ה דף מ' וז"ל ורב סעדיה כתב כו' הבאתיו לקמן סוף פ"ז וסיים ועוד האריך מאד בענין היחוד וא"צ כל כך להאריך כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד יחיד ומיוחד כמ"ש ה' אחד ונאמר אתה הראת לדעת וגו' ונאמר וידעת היום והשבות ונאמר אני אני הוא ואין אלהים עמדי עכ"ל הסמ"ג. והרמב"ם בעצמו כתב כן במ"נ פט"ז מח"א ובס"פ ע"ב ע"ש ואעתיקנה לפנינו אי"ה ומה שכתבתי בזה די למביני מדע:
ובירור ההקדמה הג' שנאמר כי כל מחובר כו' והדברים ההם אשר חובר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית כי הנה כחומר ביד היוצר ברצותו לעשות כלי יצטרך לחמר ולמים והנה ע"כ החמר והמים קודמים לטבע להכלי הנעשית מהם כי הכלי צריך לחמר ולמים אבל הם אינם צריכין להכלי כמו שבארתי לעיל ענין קודם בטבע ע"ש:
וכן צריך שיהיה מחברו כו' כי ובודאי היוצר קודם בזמן ובטבע להכלי שהוא עושה והוא מבואר כו':
והקדמון הוא שאין לו עילה זהו ההיפוך שכל מחובר מחודש ע"כ שיש לו מחבר והוא עילתו וסבתו אבל הקדמון הוא שאיננו מחובר א"כ אין לו עילה וסבה כיון שהוא כן מעולם עד אין תחלה וסוף:
ומה שאין לו תחלה אין לו תכלה לא יכלה ג"כ לעולם ולא יהיה לו שום סוף ותכלה לא בתחלתו ולא בסופו כמו שנתבאר:
ומה שיש לו תחלה איננו קדמון כיון שיש לו תחלה ע"כ היה לו עילה אשר התחיל א"כ איננו קדמון:
וכל מה שאיננו קדמון הוא מחודש ע"י אחר שהיה קודם לו והוא היה עילתו וסבתו:
מפני שאין בין הקדמון והמחודש אמצעי כו' שלא נוכל לצייר דבר ממוצע בין שתי אלו שיהיה דבר שלא יהיה קדמון ולא מחודש רק לא ימלט מאחת משתי אלה או קדמון או מחודש. ומעתה נתבררו ונתבארו כל השלש הקדמות ונעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך להודיעך קשט אמרי אמת וגו' בפרק שאח"ז:
פרק ו
אך על איזה פנים כו' כי הקדמנו ויעדנו שעל ידי הג' הקדמות יתברר מציאות הבורא יתעלה:
הוא על דרך זה:
כי כאשר נשתכל כו' נמצאהו מחובר ומורכב החילוק שבין מחובר ומורכב נראה שמחובר הוא דבר שנתחבר מב' דברים שונים ונראה חבורם כמו העצמות באברי החי שצריכים זה לזה א"כ האבר מחובר מעצם ובשר ומורכב הוא דבר המעורב משני דברים שאינן נכרים כמו המים בתוך העיסה או חתיכה אחת שיש בה כמה חלקים. ואפשר לפרש איפכא ועיין ברו"ח פ"ט והיא היא:
מבלי חבור וסדור שהכל מחובר משני דברים וסדור ומסודר זה אצל זה כל דבר אל מה שצריך אליו במקומו הראוי לו:
השמים כתקרה והארץ כמצע כמטה מוצעת להילוך ולהשתמש האדם עליו:
וכל הגופות צבורות בו כמכמנים כמו שאוצר דברים הרבה באוצר שלו שיהיו מוכנים לו כל א' במקומו ובזמנו כל דבר למה שצריך כי אין שום דבר א' בעולם שלא יהיה צורך לעולם בו וכולם צורך לאדם כמ"ש לקמן וכ"כ הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים וכתב הכוזרי וז"ל אע"פ שאין אנו יודעים מהו התועלת ברוב הברואים כאשר לא נדע כלי הספינה ונחשבם ללא צורך ויודעם בעל הספינה ועושיה וכאשר לא נדע תועלת הרבה מאברינו ועצמינו אלו היו מפורדים לפנינו לא היינו יודעים תועלת כל עצם ועצם וכל אבר ואבר אע"פ שאנחנו משתמשין בהם וברור לנו כי אם היינו חסרים אחד מהן יהיו מעשינו חסרים ונצטרך אליו וכן כל חלקי העולם ידועים וספורים אצל בוראם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע עכ"ל ע"ש:
ועליתה וירידתה בקיץ. היא הולכת ברום הגלגל נוכח ראשנו ומזה נתהוה החום בקיץ. וירידתה בחורף היא הולכת בשפל הרקיע ולכך הקור שולט בעולם והכל הוא לתועלת גדול לבני אדם כמו שיתבאר באורך בשער הבחינה וכאן הזכירם בדרך כלל:
ושנותם תמיד כו' לשון חזרה פעם אחר פעם כמו ועל השנות החלום פעמים:
על סדור אחד מבלי הפסק זה יורה שיש להם מכריח ואין להם יכולת לשנות תפקידם כמ"ש בשער הבחינה פ"א וז"ל והעילה בזה שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר מורה שמעשהו אינו כרצונו כו' ויש לו מכריח כו' ע"ש כל לשונו:
כדכתיב האומר לחרס לשמש:
ולא יזרח בלילה:
ובעד כוכבים יחתום חותם וסותם בעדם שלא יאירו ביום וזה ראיה שהכל מאתו יתברך הן מה שיאירו והן מה שלא יאירו. ומצאתי בס' הכוזרי שכתב על פסוק זה תשת חשך ויהי לילה וז"ל וזכר תועלת הלילה ושהוא בכוונה מאצלו לא במקרה ולא תהו במעשהו ולא במקרים התלוים במעשהו כי הלילה הוא זמן העדר השמש אבל עם זה מכוון לתועלת כמ"ש תשת חשך ויהי לילה ופירש המפרש שם אף שנראה שהחשך הוא העדר ואינו נברא בכוונה מפני שאין בו תפיסת יד הפועל לכך אמר תשת חשך לומר שהוא בכוונה מאתו יתברך והחשך הוא בריאה כשאר כל הברואים ולהוציא אותנו מידי אמונה כוזבת שהביא המורה בשלישי פרק י' ע"ש עכ"ל. ובזה נתבאר כוונת המחבר שהביא פסוקים אלו הנה ולא הביא מפסוקי התורה במעשה בראשית והיא בחכמה נפלאה ולכך תקנו לומר בכל יום יוצר אור ובורא חשך ששניהם מאתו יתברך:
וסבוב הגלגלים אשר תנועותם מתחלפות שכל הגלגלים השמש והירח והמזלות הלוכם בגלגליהם ממערב למזרח. יש מהם שסובבים בחודש א' ויש בתקופה אחת ויש מהם בשנה אחת או בכמה שנים רק הגלגל העליון הנקרא גלגל היומי שבתוכו כלול שאר הגלגלים כמו גלדי הבצלים שמהלכו הוא ממזרח למערב והוא מכריח ומגלגל עמו כל הגלגלים שבתוכם ממזרח למערב בכ"ד שעות שבכל יום כידוע לחכמי התכונה:
לא יזח ולא ישתנה מטעם הנ"ל להורות שהם מוכרחים:
וכל זה חבורו ר"ל וכל מה שתראה בעולם אין לך דבר שלא יהיה מחובר ומורכב משני דברים:
והמה נחלקים ונפרדים זה מזה. ר"ל הד' יסודות הם חלוקים ונפרדים זה מזה מפני שמקצתם משתנה אל קצתם העפר הקרוב למים משתנה העפר למים או המים לעפר. וכן אש עם אויר. או אויר הקרוב להמים משתנה ומתלבש צורת השני לגמרי כמו שזכר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ע"ש אבל שיהיה לנו יכולת לקרב ולחבר שני יסודות לאחד לעשות מהם דבר שלישי לא. שהרי הם זה כנגד זה כו':
וכבר חשבו כו' הם מתולדת האש כלומר שאפילו הנבראים העליונים והמלאכים שנקראים אישים העליונים הם ג"כ מחוברים משני דברים שהרי האש מחובר מחומר וצורה כמו שמסיים:
כי לא נמזגו לא נתערבו:
ולא נתחברו בטבען לחשוב ולומר כמו שטבע האש לשרוף כך טבעם להתחבר יחדו שהרי נראה שהטבע הוא להיפך:
מפני המחלוקת שביניהם וכיון שהוא כן:
עלה בדעתנו כו' שע"כ יש דבר אחר זולתם והוא מחברם וקושר אותם ומרכיבם אף שהוא כנגד טבעם והוא הבורא אותם:
והוא אשר תקן כו' חבורם הכל על מזג שוה כפי מה שראוי לכל אחד מהם לא פחות ולא יותר ישתבח שמו יתברך לעד:
וכאשר נחקור על היסודות ארבעה ממה הם מחוברים:
נמצאם מחוברים מחומר וצורה כבר האריכו החכמים הקדמונים הפילוסופים ובעלי הקבלה האמתים בענין חומר וצורה כמו שתראה בספר המורה ובס' הכוזרי ובהקדמת הראב"ד לס' יצירה והרמב"ן על פסוק והארץ היתה תהו ובהו עיין בהם וקוצר הדברים העולה מדברי כלם הוא זה שכשעלה ברצונו הפשוט יתברך לברוא את העולם ברא תחלה חומר אחד שלא היה לו שום צורה כמשל החומר שביד היוצר וכברזל שעושה ממנו הנפח כמה מיני כלים שונים שצורת זה אינו כצורת זה וחומר שלהם שוה בכלם כן הדבר בד' יסודות שקודם שקבלו כל אחד צורתו הנראה לנו היה בתחלה חומר ראשון ונקרא אצל היוונים היולי ובספרי המקובלים נקרא נפש היסודות כי הצורה צריך לחומר הנושא דאל"כ אין לצורה תפיסה בלא דבר הנושא והחימר הוא עצם הדבר והצורה הוא מקרה כי לפעמים לובש צורה זו ופעמים לובש צורה אחרת והחומר והצורה של הד' יסודות לא היו מעולם זה בלא זה כי הם ראשונים מכל הבריאות ומהם נתמזגו כל הנבראים. והרמב"ם בריש הלכות יסודי התורה קורא אותם גולם וצורה וסיים שם לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה כו' עכ"ל ומעתה בין תבין את אשר לפניך דברי המחבר:
והחומר שלהם ר"ל החומר של הד' יסודות:
הוא החומר הראשון שאין חומר לפניו כי שאר הנבראים החומר שלהם כבר הוא מורכב מכל הד' יסודות אבל החומר של ד' יסודות הוא חומר ראשון אשר הוא שורש היסודות הארבעה והוא פשוט בלא הרכבה:
והחומר וההיולי שלהם ר"ל שהוא שורש היסודות שהוא החומר שלהם או ההיולי קרא אותו כמה שתרצה והכל א' כנ"ל:
והצורה ר"ל וכן הצורה של הד' יסודות:
היא הצורה הראשונה הכללית שאין לפניה צורה ובצורה זו נכללות כל הצורות שבעולם הן צורה עצמית הן צורה מקרית למשל החום באש הוא עצמי ובשאר דברים הוא מקרי וכן הקור והלחות והיובש יש בהן שצורה שבהן עצמי ויש שהם בו מקרי אבל כל הצורות שבעולם מקורן ושרשן מצורות הד' יסודות שצורתן היא הצורה הראשונה כמו החומר הראשון הנ"ל:
וההרכבה והחבור נראים בכל העולם ר"ל ובעבור שנראה בכל תולדות העולם שהם מורכבים ומחוברים ע"כ מוכח שיהיה כלו מחודש כי כבר התברר כי כל מחובר מחודש כמו שמסיים:
בפשוטו ובמורכבו ר"ל אפילו הפשוטים שבהם והם הד' יסודות שהם פשוטים בערך שאר הנמצאים שהם אינם מחוברים רק משני דברים היינו מחומר וצורה ועוד שהחומר שלהם איננו מורגש רק מושכל כנ"ל וכ"כ הכוזרי. והמתכת הוא מורכב יותר מהיסודות והוא פשוט לערך הצומח שהוא מורכב יותר. והצומח פשוט יותר מן החי. והחי מן המדבר כי יש במדבר כל בחינותיהם כמו שהאריך הרמב"ם שם ודעהו:
בעליונו ובתחתונו אפילו העליונים גם הם מחוברים מד' יסודות רוחניים והם מד' אותיות ההויה יתברך שמהם נתהוו הד' יסודות רוחניים וגשמיים ואין לך שום דבר בעולמות העליונים ותחתונים שאין בו מד' אותיות ההויה ואין סוף מתלבש בהם כמ"ש בס' שערי קדושה ובאלשיך פ' בראשית ע"ש:
וכיון שכן הוא שהעולם כלו מחובר ומחודש וזה ג"כ נמנע שהדברים עשו את עצמם כמו שהתבאר בהקדמה ראשונה וא"כ ע"כ צריך שיהיה לעולם עושה שהתחילו וחדשו רק שעדיין יש לבעל דין לומר שמא העולם אין לו תכלית והתחלה רק מחובר ממחובר והולך כן עד לאין סוף ולזה אמר שכבר נתברר בהקדמה שניה כי ההתחלות אי אפשר שיהיו מאין תכלית לתחלתם כמו שמבואר שם באר היטב. ועתה בין תבין את אשר לפניך. שכל הג' ההקדמות שבפ"ה כלם צריכים לדרוש את ה' לידע ולהודיע שהוא אל והוא היוצר והבורא יתברך והוא הראשון של הכל ואין ראשון לפניו כמו שנתבאר:
מאין דבר מאין ומאפס המוחלט ברא יש:
לא בדבר לא בעזר שום דבר אחר כי האומן לא יוכל לעשות מלאכתו מבלי כלים לסיועו אבל הוא ית' אינו כן:
ולא על דבר לא בשביל דבר שלא היה לו שום מכריח שיהיה ח"ו מוכרח לברוא את העולם או להנאתו ח"ו אלא ברא את הכל להיטיב לזולתו כטבע הטוב להיטיב שהרי ראינו שכל מה שברא לא ברא אלא מה שנצרך אל האדם ולא יותר ולפי יכלתו וגבורתו שאין לו קץ ותכלית לא נחשב זה העולם למאומה רק שהוא מיטיב לכל דבר כפי מה שיוכל לקבל כמו שהביא במשל הנמרץ שבסוף שער הבחינה בילד היולד בבור מאסר המלך ע"ש והדברים ברורים:
ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה שאומרים שהעולם קדמון ואין לו עילה וסיבה ויוצר שיצרו ח"ו:
בדעת מדבר בעודנו בבריאותו כו' איך יאמר כזאת אדם שהוא בריא בעוד שאיננו חולה או משוגע ממראה עינו או חסר דעה שיחשוב כזאת:
ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת אפילו הכלים שעשה לזה בודאי היה מצייר בדעתו תחלה שהוא צריך אליהם לבנין הגלגל והגלגל צריך להשקות השדה שיצמיח לצורך האדם:
להפליא ולהגדיל ר"ל להגדיל התימה עליו:
שידחה המאמר הזה כו' איך יתיר לעצמו לחשוב כו' והוא מוכן כו' ובמורה חלק שלישי פרק י"ג כתב גם כן כדברים האלה וז"ל ואומר כל פועל שיעשה בכוונה אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה מבלתי תכלית אחת אשר בגללו עשה אותו כו' וכן הוא מבואר ג"כ שהדבר אשר נעשה בכוונה הוא מחודש אחר שלא היה כו' וכבר ביאר אריסט"ו שהצמחים נבראו בעבור הבע"ח וכן שאר הנמצאים זה מפני זה וכ"ש באברי בע"ח. ודע שמציאות זאת התכלית בענינים הטבעיים הביא הפילוסופים בהכרח להאמין התחלה אחת זולת הטבע כו'. ודע כי מן הגדולה שבראיות על חידוש העולם למי שמודה על האמת הוא מה שיעמוד עליו המופת בנמצאות הטבעיות כי לכל דבר מהם תכלית אחר ושזה מפני זה והיא ראיה על כוונת מכוין ולא יצויר כוונה רק עם התחדשות מחדש עכ"ל וכתבתי זאת שאף שהרמב"ם הרבה לפלפל ולהשיב על כל המופתים הן על הקדמות הן על החידוש כמו שתראה בכל הס' ההוא וזאת אשר ישר בעיניו מכל המופתים והציגו בסוף כל דבריו והוא באמת יסוד ושורש ולכך בנה המחבר הזה גם כן כל בנינו עליו כי הם דברים מושכלים אבל להעמיק יותר בענינים כאלו הוא מסוכן ביותר כמ"ש הרמב"ם במורה חלק א' פרק ט"ז וז"ל וכאשר התבאר לי זה (ר"ל שיש להשיב על כל המופתים) והיתה זאת השאלה ר"ל קדמות העולם או חדושו אפשריות היתה אצלי מקובלת מצד הנבואה אשר תבאר ענינם אין בכח העיון להגיע אליהם כו' ע"ש. ובס"פ ע"ב כתב וכבר הלאו התחבולות קצתם עד שאמרו שהיחוד מקובל מן הדת וגנו המדברים זה ר"ל החוקרים וכחשו האומר זה. אמנם אני רואה שאמר זה מהם איש חזק הדעת מאד רחוק לקבל ההטעאה שהוא כאשר לא ישמע מדבריהם דבר הוא מופת באמת ומצא נפשו שלא תנוח למה שחשב שהוא מופת אמר שזה לקח בקבלה מן הדת כו' ע"ש ובפרק י"ז מח"ב המשיל משל נמרץ מאד נגד האפיקורסים מאמיני הקדמות ואמר שכל ראיותיהם ומופתיהם הם רק מטבע הנמצאים בעולם לאחר שחידשם הבורא ית' בכל אופן השלם כאשר המה עתה ואיך נוכל ליקח ראיה ומופת מזה איך היה קודם שנברא ונתהוה מאין ומההעדר מה היה אז והמשל בזה לילד הנולד באיי הים ומתה אמו והיתום הזה לא ראה מעולם שום נקבה וכאשר נתגדל מאביו עד שהגיע לשכלו השלם שאל לאביו איך נהיה יצירת האדם והשיב אביו שכל איש מאתנו נתהוה ונוצר בבטן נקבה ממיננו כמותנו בצורה כך וכך והאדם שם בבטנה קטן והגוף סגור ויתגדל שם מעט מעט בחדשים הידועים עד העת שמוכרח לצאת מבטנה בפתח הנפתח בגללו ואח"כ יתגדל עד היותו גדול באבריו ובחושיו ובשכלו כמו שתראנו עתה והיתום ההוא יתחיל להכחיש כל זה ויעמיד המופת על כל הענינים האמתים האלו לאמר שהם נמנעים ושקר כי איך יצוייר שהאדם החי יוכל לנשום באפיו בתוך כיס סתום בכל צד ונראה שזה נמנע שיחיה אפילו שעה א' בלי נשימה או אם אינו מוציא מה שאוכל ימות בכאב גדול ואיך יהיה פיו סתום וטבורו פתוח ועיניו סתומים ואבריו כפותים יחדו זה זמן ארוך וכאשר יצא משם יהיו כל אבריו ועיניו ופיו הכל בשלימות וזה הכל מבואר לו במופת שלא יוכל להיות יצירת האדם כך ואף שכן הוא באמת כו' ומסיים והתבונן זה המשל ובחנהו אתה המעיין תמצא זה ענינו עם הפוקר שוה בשוה שאנחנו עדת הרודפים אחר משרע"ה ואברהם אבינו ע"ה נאמין שהעולם נתהוה על צורה כך וכך והיה כך וכך ונברא כך וכך ואח"כ יבוא אריסט"ו לסתור דברינו ויביא עלינו ראיות מטבע המציאות הזה השלם ההוה בפועל אשר לא ידמה ממה שהיה עליו בעת ההויה שהוא נמצא אחר ההעדר הגמור כו' וסיים וצריך שתזהר בזה הענין שהוא חומה גדולה בניתיה סביב התורה מקפת בה מונעת אבן כל משליך אליה עכ"ל דפח"ח ושפתים ישק ועיין מה שכתוב בהקדמה מספר האמונות ואתה דע לך:
בצורות רשומות בהסכמת דעתנו הם צורת הכתב והמכתב כפי הנראה כל הכתבים מהלשונות הם בהסכמה שיכתבו כך או כך ואיננו דבר אלהי אעפ"כ אנו גוזרים ואומרים שלא נהיה במקרה רק בכוונה ומכ"ש איך יוכל כו':
פרק ז
אך הראיה שהבורא יתברך אחד הוא כו' כלומר הוא מה שנבאר אח"כ משבע פנים אלא שמקדים לומר מפני שיתברר כו' להצעה והתחלת דבר כמ"ש לעיל בפ"ד שכך ראוי לחקור על הבורא יתברך:
האחד מצד בחינתנו לעילות הנמצאות כשנבחין ונתבונן לעילות ר"ל לסבות של כל דבר נמצא כי לכל הנמצאות יש סבה ועילה ולסבה ההיא סבה עד שמגיע לעילת כל העילות וסבת כל הסבות הוא הבורא יתברך ומזה נדע כי הבורא יתברך אחד:
כי כאשר נתבונן ונסתכל בהן ר"ל בעילות:
נמצא מספרן של העילות והסבות של כל דבר:
פחות מעלוליהן ר"ל מהדברים היוצאין מהן כמשל האב שהוא סבה ועילה לבניו ותמצא שהאבות לעולם פחותים מהבנים וכן הוא בכל הדברים שהעילה פחותה מעלולים:
וביאור זה כי אישי הנמצאים כו' אישים כל פרט ופרט וכל בריה בפני עצמה נקרא איש ומי יוכל לספור ולמנות כל הבריאות שבעולם כל אחד לבדו:
וכאשר נתבונן במיניהם הכוללים כו' כי תחת כל מין יש כמה אישים פרטיים למשל שתאמר מין אילן יש בכללו תמר ותאנה וגפן ורמון. ועשב הארץ יש במינו כמה מיני עשבים. ומין האדם יש בכללו ראובן ושמעון כו' וכן כל המינים:
והמינים יש תכלית למספרם שתוכל לספור מין האדם מין בהמה ומין דגים וכו':
וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם כו' כי הסוג כולל מינים רבים כי הוא כלל גבוה יותר למשל שתאמר סוג בעלי חיים יש בכללו מין האדם ומין בהמה ודגים ועופות וכן הצומח הוא סוג לכמה מיני צמחים לאילנות ולעשבים וכו' ואם כן יהיה מספר הסוגים פחות ממספר המינים:
עד אשר יגיעו אל סוגי הסוגים ר"ל הכולל של כל הכללים וכל הפרטים הם תחת סוגי הסוגים כמו שמבאר:
כי סוגי הסוגים הם עשרה כו' כדי להבין הדברים האלה צריך שתדע שכל הפילוסופים הסכימו שכל הנמצאים שבעולם יש בהן עצם ומקרה העצם הוא עצמות הדבר שלא ישתנה לעולם כל זמן שהדבר קיים ובו נדע מהות הדבר ועצמותו והמקרה הוא מה שיוכל לקרות ולהתהוות על העצם פעם כך ופעם כך והעצם הוא לעולם דבר אחד והמקרה חלקוהו לתשעה חלקים לא פחות ובהם נכללו כל המקרים והם סוגים עליונים יקראו אותם בשם עשרה מאמרות והעצם מאמר אחד והתשעה אחרים מקרים והם כמה כו' וכתב הגאון ר' יעקב בן הגאון ח"צ ז"ל שהם כנגד עשרה מאמרות וכנגד עשר ספירות ופי' אותם אחת לאחת ע"ש ואולי שמצאו כן בספרים מחכמים מקדמונינו וגנבו וגם כחשו ושמו בכליהם כמו שעשו בשאר החכמות ששלטו בהן וקראו בשמותם עלי אדמות כמ"ש בס' הכוזרי ע"ש:
כמה הוא כשתתאר הדבר בשיעורו ר"ל כשתרצה לתת סימן בדבר ע"י שיעורו ותקרא אותו הארוך או הקצר הגבוה או הנמוך וזה כמות המתדבק. וכמות המתפרד. הוא שתאמר האחד או השנים או השלשה:
ואיך הוא כשתתאר ותסמן הדבר בא' מתכונותיו הגופניים או הנפשיים שתאמר עליו הלבן או השחור הקופא או הנגר:
ומצטרף הוא בתארך ותסמן הגוף הזה לגוף אחר ובתואר הזה נשמע שניהם כמו שתאמר זהו אב או אדון נדע מתואר זה שיש לו בודאי בן או עבד שאין אב בלא בן ולא אדון בלא עבד וכן להיפך כשתאמר זה עבד יש לו אדון אע"פ שלא זכרת אלא אחד מהן:
ואנה הוא בתארך ותתן סימן לדבר במקומו שתאמר פלוני השוכן בבית פלוני או בעיר פלוני:
מתי הוא כשתתאר ותסמן הגוף בזמן הידוע באמרך פלוני הנולד בזמן פלוני בשנה פלונית:
ומצב הוא כשתתאר הגוף על ידי מצבו ותאמר עליו היושב או שוכב או נופל על פניו:
וקנין כשתתאר הגוף בקנינו שקנה לגופו שתאמר עליו זהו שהוא מלובש במלבוש פלוני או בעל שער פלוני כל זמן שאינו נפרד ממנו מתארים אותו בו:
ופועל ונפעל ובכל ספרי הגיון נמצא להיפך וקורין אותם מאמר שיתפעל ומאמר שיפעל מאמר שיתפעל או נפעל הוא בתארך העצם בא' משנוייו אשר בו או שיפשוט צורה וילבש צורה אחרת כמו העפר שנשתנה לעכבר או ע"י מקרי שנשתנה שיעורו שהיה קטן והגדיל או גדול והקטין או שהיה לבן והשחיר. ופועל והוא מאמר שיפעל בתארך עצם הפועל ע"י השנויים הבאים על הדבר המתפעל כי כל מתפעל יש לו פועל זולתו שגורם לו אותו השינוי למשל שתאמר מהעץ התפעל כסא אחד ממילא הגיע השינוי והתפעלות לעצם העץ. והאומן הגורם ההתפעלות ההוא הוא הפועל אותו וכן דבר שהיה בו בכח ויצא אל הפועל ונשתנה מכח אל הפועל ע"כ היה לו פועל מבחוץ מי שהוציא הכח הזה אל הפועל ע"כ. ויתר פרטיהם וחילוקיהם ופירושיהם עיין בספרי הגיון שהרבו לדבר בזה ומבהילים השומע בצחות לשונם במליצות הקודמים כמו שתראה במורה וברוח חן פ"י ובשאר ספריהם והעולה מכל דבריהם הוא זה כמו שכתבתי ודי בזה להבין דברי המחבר ודבריהם:
וכאשר נחקור כו' ר"ל מה הוא השורש והסבה של עשרה סוגים האלה שהם כמו אישים ופרטים לנגד הסבה והעילה שלהם:
נמצאם חמש שהם התנועה וד' יסודות. שבלא התנועה לא יוכל שום דבר להתהוות ולהשתנות כי כל דבר שבעולם נתמזג מד' יסודות ומחמת תנועות הגלגלים מתקרבים זה אל זה ונתהוו מהם כל הבריאות שבעולם בכח האין סוף ית' כמו שכתבו כל המחקרים וכמ"ש הרמב"ם בריש הל' יסודי התורה:
החומר והצורה כבר בארתים לעיל ע"ש: