מרדכי על בבא בתרא· רבנו מרדכי ב"ר הלל
הגהות מרדכי
פרק א
הגהות דשייכי לעיל ממסכת בבא בתרא:
השותפין :
[דף ב] פני"ם הכל כמנהג המדינה כו':
הגה"ה עי' ר"פ השוכר את הפועלים ענין מנהג ועי' פרק המקבל על א"ר הכל כמנהג המדינה במסכת ב"מ:
פני"ם :
[דף ז] לפי שבח ממון הם גובין כו':
הגה"ה נשאלתי [רמז תרנו] על מס המוטל על היהודים בני קנדי"א בכלל אם אחד יוצא מן הארץ לעלות לא"י אם הוא פטור מן המס בשביל המצוה או לא כי מנהג בני קנדי"א לא יפחתו המס בשביל היוצא וגם לא יוסיפנו בשביל הבא נראה לי לפי דעתנו בקצרה כי פסקו גאוני צרפת כשאחד יוצא מן העיר חייב לפרוע מס המוטל עליו ואי משום כלילא דטבריא כבר תירצו אותה קושיא ועוד יש בה תירוצין הרבה והביאו ראיה מההיא דהגוזל דאמר הכי כרגא אכולה מתא ושאלו מה בא להשמיענו ותירץ זאת בא להשמיענו שדין מלכות הוא וא"כ היוצא חייב לפרוע המס אשר הוטל עליו ע"כ דברי רבותינו ואני אוסיף על אשר שאלתם אם יפטר עולה לא"י מן המס בשביל המצוה נראה דחייב דהא פקוח נפש גדול מיישוב א"י דלא דחי אלא אמירה לעובדי כוכבים שהיא שבות ולא איסורא דאורייתא וצא ולמד מזקני בית לחם פרק הכונס שאסור להציל עצמו בממון חבירו אלא ישלם ממון לחבירו כ"ש שאין רשאי להטיל על הצבור המס שחייב בשביל מצות א"י וגם מורי פסק הואיל ונמצא בעת הגבייה שצריך לשלם ולא דמי לכלילא שלא היתה כ"א במקרה והיה הדבר בטוח שאם לא נמצא שם הוה מתבטל ושלום נאום אלעזר:
בפרק מציאת האשה תנן המשיא את היתומה לא יפחות לה מנ' זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה אמר אביי נ' זוז פשיטי ממאי מדקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ואמרי' מאי כיס [*אמר רחבה] ארנקי של צדקה ואי ס"ד נ' זוז ממש אם יש בכיס כמה יהבינן לה אלא ש"מ חמשים זוז פשיטי ש"מ:
ירושלמי [רמז תרנז] (ביני ביני נותנין ואין מפרנסין) המשיאין את היתומה א"ר חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסין ללוות לצורך עניים כשנחסר בקופה של צדקה דין פתרי לה כו' פי' שר' חנינא שמדקדק כך ממתני' לפי שהוא סובר דמתני' איירי בשאין בכיס כלום אז נותנין לה ממה שמלוין מעלמא אבל אם יש בכיס נותנין לה לפי כבודה א"ר יוסי זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללוות פי' ר' יוסי דייק ממתני' שאין גבאי צדקה חייבים ללוות כשנחסר בקופה דאיהו פתר ליה כשיש בקופה בכיס אבל אם בכיס פחות פי' שאין בכיס כ"כ אלא ל' או מ' [*או נ'] [*הכל] יתנו לה אבל לא ילוו כלום. הדא ילדה אתיא קומי דר' אמי פי' יתומה אחת באת לפני ר' אמי שישיאוה והיה חסר בקופה ואמר ישתבקון למועד פי' המתינו לה עד שיבא עת גביית הרגל אבל עתה אין חייבין ללוות א"ל זירא ודמית יפסיד אלא יתכול דמרי [מועדא] קיים כלומר אם ימות הגבאי קודם גביית הצדקה יפסיד זו המצוה שלא השיא זה את היתומה אלא יתכול דמריה מועדא קיים אלא כלומר יכלה המצוה וילוה וישיא אותה ויסיים המצוה כמו ותכל עבודת דמריה מועדא קיים הקב"ה הוא קיים ויקיים אותו בזכות אותה מצוה פי' דרבי חנינא ור' זעירא ודרבי יוסי ודרבי אמי שרבי חנינא סובר שחייבין [*הגבאים ללוות] ורבי אמי סובר שאין חייבין ללוות ומדשתיק ר' אמי משמע דעבד עובדא כר' זעירא וש"מ דהכי הלכתא שאומר לגבאי להלוות לצורך עניים כשחסר בכיס של צדקה כך נראה בעיני אני המחבר. אז"ק. וכתב אבי העזרי מדקרי ליה הלואה ש"מ שנפרעים מכיס של צדקה כשימצא בו לאחר זמן וא"צ ליטול רשות מן הנותנין בכיס (*אבל) [*נראה למורי ואפילו] אדם המלוה על צדקות ומעשרות הרגיל ליתן וליטול כשיבא. ואין גבאי צדקה דומה להא דתנן פ' כל הגט [*דף ל] המלוה מעות [*את] הכהן (*או) [*ואת] הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם כו' מת צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוום לפני ב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשין ותניא רבי אומר מתו מפריש עליהם בחזקת אותו השבט מת העני מפריש עליהם בחזקת עניי ישראל משמע לכאורה דלא יפסיד המלוה או המפריש כ"ש המלוה בכיס של צדקה שאין מיוחד לעני אחד אלא לכל עניים ועניים גופייהו ניחא להו בהכי כדאמרי' פ"ק דב"מ :
[דף יב] גבי ילקט בנו אחריו והוצרכתי להאריך כי יש מרבותינו מביאין ראיה מפרק כל הגט שלא יחזור לגבות מן הכיס אם לא ברשות הקהל שנותנין בו (אשר הלוה) לתת לעניים ואין נראה לי:
גרסינן התם בירושלמי המלוה מעות את העני והעשיר אין מפרישין עליהם שאין מפרישין על האבוד וזכה העני במה שבידו ורב נחמיה אמר שאילין פריטיא לציבור אתא עובדא קומי דרבנין ואמר לית צבור כולן עתיר לית צבור כולי (מייט) [מיעני]. פי' סומך על מקצת עניים שבהם שאין לחוש שמא העשירו כולם ואפילו בעני אחד תנן אין חוששין שמא העשיר אבל אם זכה לעני אחד ושוב ידע שהעשיר ויתר וזכה העני במה שבידו עכ"ל. אז"ק. עפ"א דפרקי ר"א עניני צדקה. וצדקה הואיל ואתא לידן כו'. פני"ם משבאת ליד הגבאי כו':
הגה"ה עי' פרק שלישי דגיטין שם כתבתיו אם מלוה לקופה של צדקה יכול לפרוע עצמו בלא רשות הקהל וע"ש:
הגה"ה בפרק גדיש במסכת פאה תנן שנים שקבלו שדה באריסות נותן זה לזה חלקו מעשר עני וזה [נותן] לזה חלקו ופי' רבינו שמשון בר' אברהם ב' שקבלו הם עניים והם נעשים כבעל הבית כדאמר פ"ק דגיטין [*דף יב] להזהיר העני על שלו ודוקא על חלקו נעשה כבעה"ב ולא על חלק חבירו לפיכך מותרים ליתן זה (*על זה) [*לזה] ירושלמי תני אב ובנו איש וקרובו שני אחין שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני א"ר יהודה תבוא מארה למי שמאכיל אביו מעשר עני ומנין שאם היו שניהם עניים [כו'] פודין זה לזה מעשר שני בלא חומש דכתיב אם גאול יגאל איש ממעשרו על שלו מוסיף חומש ולא על של חבירו ומנין פי' ומנין דתבוא מארה והא הברייתא מתיר ליתן לאביו מעשר עני והוא השיב אב ובנו דקאמר אם היו תרוייהו עניים אבל אם הבן עשיר תבא מארה לו אם מאכיל לאביו מעשר עני אלא יפרנסנו בכבוד משלו. [רמז תרנח] מכאן אני למד דאם אדם עשיר הפריש צדקה לא יפרנס אביו עני ממנה שלא תבא לו מארה ומכאן אני למד על שני בני אדם עניים שחייבים ליתן צדקה כגון עבור חולים או שהזכירו נשמות כמו שאנו עושין שיכול כל אחד לתת צדקה שלו לחבירו ולא הוי כלווין ופורעין זה לזה מידי דהוה אמעשר עני איש וקרובו וה"ה אנשים אחרים עניים אלא אורחא דמלתא נקט ודוקא צדקה גמורה אבל צדקה הבאה מחמת קנס כגון קנסות שעושין בני העיר על יושבי עירם ע"י תקנותיהם ליתן כך לצדקה לא יתן כל אחד לחבירו הואיל ובעבור התקנה קנסו אותם אם יתן כל אחד לחבירו לא ימנע להניח שוב. ועל שאני לומד צדקה ממעשר [עני] קשה לי דגרסינן בתוספתא דנדה פרק בן תשע תניא כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני ויש שנוטל מעשר עני ואין נוטל צדקה והואיל ויש נוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה מעתה מה ראיה יש ממעשר עני לצדקה ונ"ל דההוא איירי בחבר עיר כדתניא בתוספתא דפאה מעשר עני נותנין אותו לחבר עיר בטובה פי' חבר עיר היינו חכם המתעסק בצרכי הצבור כדפרש"י פרק בני העיר. מפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מעשר עני בטובה שולחין לו מחמת דורון וכבוד אבל אין שולחין צדקה מן הכיס דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מינכרא דמעשר עני הוא אלא מחזי כמנחה ודורון דרך כבוד כך נראה בעיני (אבי) [אני] המחבר עכ"ל אז"ק. ועי' בפ"ק דב"מ גבי לא גדול גדול ממש בקצר:
פני"ם כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי כו':
הגה"ה דעת אבי העזרי ודעת דודי הר"י בר' משה ול"נ דצדקה דין הדיוט יש לה כדאמרי' פ"ק דערכין צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאישתמושי ביה כו' הלכך אסור להלוותם ברבית ואפילו הקדש גמור ע"י הלואה יוצא לחולין כדמוכח פרק הזהב בשמעתין דאונאה ורבית להדיוט ואין אונאה ורבית להקדש דקאמר דאי אוזיף מאה בק"כ הלה מעל ופ"ה שהוציא מעות של הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהם כלום להקדש והוה להו דהדיוט ועל הגזבר לשלם קרן וחומש עכ"ל ולא משכחת דין רבית להקדש אלא שהלוה אבנים של בנין משום דבונין בחול ואח"כ מקדישן דהשתא ליכא מעילה אבל הלואת מעות לא משכחת לה דין הקדש דמשעת הלואה נפקי לחולין ויש להם דין הדיוט וכ"ש צדקה שבשעת הלואה יש להם דין הדיוט ואסור להלוותם ברבית עכ"ל כך נ"ל אשר בר' משה נ"ע אז"ק. בפרק זה בורר אמרינן הרי שראו אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו פי' שמצוה בענין שנראה להם שדבר ברור הוא דבריו קיימין ואם כמערים שעושה שלא יחזיקוהו כעשיר או כדי שלא יקחו בניו לא אמר כלום. עוד גרסי' שם הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו כי לא היה יודע למי הם ובא בעל החלום ואמר במקום פלוני הם כך וכך הם ושל מעשר שני הם הרי זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ונראה בעיני דכל זה הדין במעות צדקה [רמז תרנט] ואם מצא הכיס עם המעות בתיבתו וכתוב עליו שהם של צדקה סמכינן אכתיבה כי היכי דסמכינן אכתיבה לענין פקדון ולענין יין נסך כדפרישית בהמפקיד בשם המיי' ובשם אבי"ה עכ"ל אז"ק. בפרק זה בורר א"ל אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלו דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלו לא אמר כלום הלכך בשדה דבריו קיימין דמה לו לשקר אם היה רוצה היה נוטלו ונותנו לאותו שהוא מעיד עליו ונראה בעיני דה"ה במעות של צדקה כמו מעות מעשר שני אז"ק. במס' פאה פ' מאימתי תנן מדה זו אמורה בכהנים לוים וישראלים היה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה היה לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקין ביניהם פירוש מדה זו שאמרנו לעיל אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין כו' אמורה בכהן כו'. היה מציל פי' כגון שבאו עניים ואינו רוצה לחלק להם כל המעשר עני שבידו ורוצה להציל ממנו לקרוביו עניים נותן מחצה לעניים ונוטל מחצה ואמרי' בירושלמי ר' יונה פתר מתני' ביותר מכשיעור היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה אבל כשיעור נותן לפניהם ומחלקין ביניהם ר' חזקיה פתר מתני' בכשיעור בקש להציל נותן מחצה ונוטל מחצה שמתוך שנוטל מחצה ונותן מחצה נעשה דבר מועט והוא נותן בפניהם [*והן] מחלקין ביניהם ופירש רבינו שמשון משאנץ מתני' ביותר מכשיעור דלאחר שיקבלו העניים שבאו שיעור הקצוב להם במתני' [*אי] איכא מותר יכול להציל והא דנקט ר' יונה מחצה לאו דוקא א"נ דאיכא תנא בתוספתא דשרי להציל שני חלקים ורבי חזקיה סבר דמתני' בכשיעור דכשיעור נמי יכול להציל מחצה ומחצה מחלקים ביניהם דדייק לישנא דמתני' דתני מחלקים דאין שייך זה הלשון אלא על כשיעור שבעל הגורן [*מחלק] להם והא דתניא בתוספתא אבא יוסי בן דוסתאי אומר משום ר"א אם רצה נותן לפניהם שליש ושני ידות לקרוביו נראה שיש לישבו בין לחזקיה בין לר' יונה וההוא דתוספתא דפ"ק דפאה תניא א"ר שמעון מפני ארבעה דברים אמרה תורה לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו מפני גזל עניים שלא יראה שעה [שאין] אדם ויאמר לקרובו עני בוא וטול לך פאה ונראה דהיינו שלא יאמר טול כל הפאה אבל מחצה או שני ידות שרי ולא פליגי אתנאי דירושלמי ומכאן אני למד אדם שנדר צדקה יכול ליתן לעניי קרוביו עד חצי מכל מה שנדר ולמ"ד אפילו ב' חלקים מציל לקרוביו ממעשר [*ה"נ מציל שני חלקים] וק"ו הוא אם אפילו מעשר עני שאמרה תורה ליתן לעניים ואפ"ה יכול ליתן לקרוביו עד חצי או שני חלקים כ"ש צדקה שנותן מדעתו ודוקא אם הפריש צדקה ופי' לעניי עולם אבל אם נדר צדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעה שנודר למי רוצה לחלקה יכול ליתן הכל לעניי קרוביו שכל הנודר על דעת תורה נודר והתורה אמרה ענייך קודמין ועוד הואיל והוא עשיר וקרוביו עניים מוטלין עליו לזונן ולא על גבאי העיר כדאיתא פרק ר"א בנדרים ונמצא צדקה משל קרוביו היא הלכך הם זכו כך נ"ל אני יצחק ב"ר משה עכ"ל אז"ק:
אחי ר' יחזקאל דע שעליך לשלם לזה העלם אברהם בר' יוסי מעשר מעותיו שהלוית עבורו בטובת הנאה כי הוא מושבע להביאו אל בית האוצר בעירו הואיל והריוח שלו אבל אתה אינך מושבע עליו אחרי אשר אין לך חלק בשכר דגבי מעשר דגן גופיה כתוב מעשר דגנך תבואת זרעך ובירושלמי מפיק מעשר מעות מכבד השם מהונך ומראשית כל תבואתך ואפילו קדמה תקנת מקומך לתקנת מקומו הייתי מוכיח לך לשלמו לו והוא יביאהו אל בית האוצר [*אם] לא פירשו בתקנתם שיפרישו מעשר מכל מה שירויחו [*בין יבא לידם] בין יבא לידי אחרים והכי נמי נ"ל במלוה מעות לחבירו למחצית שכר שיש לו לשלם חצי המעשר לבעל המעות והוא חייב להביאו אל האוצר הואיל ומחצית השכר שלו ושלום כנפש טוביה בר' אליהו:
פני"ם מעשה באחד שהיו נושים בו מנה כו' עד הואיל ויצא הנודר ידי נדרו:
הגה"ה וההוא דפאה דאין פורעין כו' מיירי כל זמן שהם ביד בעל ורבינו דוד ממישבנור"ק הביא ראיה דהא תרומה ובכורים קדשי טפי ואמרי' פרק הזרוע דנכסי כהן בע"ח נוטל בחובו ואשה בכתובתה ול"נ כדברי אבי"ה שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה דאנן סהדי דזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו שחייב לעשירים דאדעתא דאשתו ובניו שהם עניים נתן לו שיתפרנסו בה כמו אותם שנותנים כתבי קיבוץ וכתוב בהם שיש להם טיפול באשה ובנים ואפילו אם תמצי לומר שזה יתן לו מדעתו לבע"ח אשתו ובניו יעכבו על ידו כיון שהם לא לוו ואין חייבין לזה כלום ואדעתא דאשתו ובנו נותן לו ולא לפרוע חובותיו ולא דמי לתרומה ובכורים ומעשר דמשולחן גבוה זכו ואין תלוי בדעת הנותן וגם לא זכו בו אשתו ובניו עכ"ל מצאתי:
פני"ם בר"פ הזרוע. אמרינן כו' עד וא"צ לשלם:
הגה"ה כתב באז"ק מכאן אני למד עשיר שאין יכול ליקח לו משלו באיזה ענין שיהיה או שהיה עובד ממקום למקום או שהיה לו אונס אחר הרי זה לוקח מן הכיס ופטור מלשלם דהלכה כחכמים וה"נ איתא בפרק גדיש במסכת פאה עכ"ל אז"ק:
מצאתי וז"ל בתשובת הגאון פסק שאם גמר בלבו ליתן צדקה אע"פ שלא הוציא בפיו חייב וראיה מפ"ג דשבועות מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו מנין אפילו גמר בלבו תלמוד לומר כל נדיב לב ופרש"י ז"ל לגבי נדר להביא קרבן כתיב דילפינן מנדיב לב דהיכא דגמר בלבו נדבה שחייב אפילו לא הזכיר בפיו ובר"פ האיש מקדש קאמר סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הא למדת דאמחשבה מיחייב כאלו הוציא בפיו וצדקה נמי התם כתיבא ואע"ג דבפ"ג דשבועות אמרי' דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין הא פי' בתשובות דצדקה כנדרים ונדבות דמי הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב אע"פ שלא הוציא בפה עכ"ל ומה שפירש דצדקה כנדרים ונדבות דמי יש ראיה דבפ"ק דר"ה ת"ר הדמים והערכים והחרמים וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח ולקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלש רגלים עובר בבל תאחר ות"ר מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה [*אמר רבא וצדקה] מיחייב עליה לאלתר עפ"ק דר"ה באלפס:
פני"ם אמר ליתן לחבירו מתנה כו' עד כסף צורי:
הגה"ה ושל דבריהם כסף מדינה א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא זוזא הוא לא בעינא ליה ניתביה לענים הדר א"ל איזיל איברי בי נפשאי א"ר יוסף כבר זכו בו עניים פי' דאנן יד עניים וכמעמד שלשה דמי וקשה דהא בלא מעמד שלשה נמי לא מצי הדר ביה ותירץ ר"י דהיינו דוקא דבר שהיה בידו בשעת הנדר אבל מה שלא בא בידו מעולם אע"פ שחייב לו אין הנדר חל עליו וכ"ש אם אין שום אדם חייב לו כפי נדרו וגם אין לו בידו ונדר או הקדיש כה"ג אין חל ונעשה כאומר כשיבא לידי יהא הקדש ועיין בספר רי"ף פ' ד' וה' ע"כ מצאתי:
תניא בת"כ בפ' קדושים מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה ת"ל לעני [*ולגר] תעזוב אותם ומהכא לא נפקי כולהו דהאי קרא גבי לקט ופאה כתיב ושכחה קרא אחרינא בפ' כי תצא דתניא בספרי מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה ובכל חד דוכתא מזכיר התנא שלשתם ואע"ג דלא נפקי מחד קרא שכן דרכו של התנא ובירושלמי אמר מנין שספק לקט לקט רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן דאמר קרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו והואיל דנפקא לן דספק לקט לקט וכן פאה ושכחה יש לו ללמוד מכאן דהוא הדין ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו וכי היכי דדריש ר' שמואל בר נחמני הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה או לאו חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל אז"ק:
בפ"ק דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה (מעות) מעשר וחולין מסיק דאזלינן בתר בתרא וה"נ מסיק בפ' אלו מציאות הלכך אמר אבי המחבר דה"ה לענין מעות של צדקה דאם מצא בתיבה (*של) [*שנשתמש בה] מעות חולין ושל הקדש וספק לו [*אי ידע] הי נשתמש באחרונה ליזיל בתר בתרא ואי לא ידע זיל בתר רובא וכן אם נשתמש בצבורין בזוית זו ובזוית זו אפילו ביום אחד אזלינן בתר רובא והיכא דאשתכח בגומא אפילו נשתמש בזה אחר זה אזלינן בתר רובא ואם היתה גומא שדרכה לבדוק אזלינן בה נמי בתר בתרא כדמוכח גבי שוקי דירושלים וכו' ובפרק דם הנדה מאן דבדק בגומא נמי בדק ע"כ לשון אז"ק:
פני"ם סוף הדבור מסיים וגוזל שאר עניים:
הגה"ה ובתשובת הריב"ם מצאתי שהמפריש מעות לצדקה סתם אין רשאי לחלקם לקרוביו לבד כי הוא חייב לחלק לכל עניי העיר בשוה והכי איתא בתוספתא דפרק הגוזל קמא האומר תנו ק' דינר לעניים סתם ינתנו לעניי אותה העיר עכ"ל:
שאל ה"ר יוסף את ריב"א על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים שמסרבים ולא אבו שמוע לרבים ואני מצאתי שכתב רבינו שמעיה בשם ר' יוסף טוב עלם דאין מעשים על הצדקה אפילו למצוה רבה דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו' ושנינו כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ואין הדבר תלוי אלא בנדיבת הלב ובהרצאת רעים ותלמידך חוכך להחמיר מדתניא ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ו' לכסות י"ב לפסי העיר ומדכייל כל הני בהדדי משמע כי היכי דכייפינן לפסי העיר כייפינן נמי לכולהו ועוד מדגרסינן פרק נערה בכתובות כייפינן ליה כי הא דרבא אכפייה לרב נתן ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ופרש"י ז"ל בדברים ולא משמע כן כמו ההוא דהכותב ודפרק הגוזל כפייה רפרם לרב אשי ואגבו מיניה ועוד בפ"ק דבבא בתרא מייתי לה וה"ג התם ממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ומשני הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ובתרוייהו גרס רב נתן בר אמי ולאו תרי עובדאי נינהו והתם לאו בדברים קאמר ודוחק לומר דהתם מיירי דכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפייה מדלא מדכר ליה תלמודא ומדגרסינן עושו אהדדי אין לי ראיה כדאמר מעלנא דידי עישוי נינהו ומלהסיע על קיצתן אין ראיה דהתם מדעת כולם היה כדפריש ר"ת והכי מוכח ברייתא דתני רישא כופין וסיפא רשאין והשיב ריב"א וז"ל על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים המסרבין וכתב ר"י ט"ע דאין מעשין עליה משום דמתן שכרה בצדה יפה כתב ואני לא ידעתי ושמחתי בדברים כי עכשיו יש לי גאון שאומר כדברי ולא כפירוש רבינו יצחק שפירש אכפייה לרב נתן בר אמי משום דכתיב באותה מצוה לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך כי נראה בעיני דהא אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה כשאר מ"ע לכפותו עד שיעשה דהיו מכין אותו כו' כדאיתא בכתובות והיינו אין מעשין שכתב רבינו יוסף ט"ע אבל מ"מ מוזהרין וראיה לדברי מירושלמי דפ"ק דב"ב:
השיב רבינו יהודה מפרי"ש על ראובן ושמעון שהיו תחת שר אחד והטיל עליהם מתנה וברח האחד אחר הטלת המתנה וחבירו הנשאר תובעו שיפרע חלקו כך קבלתי [*מר"י] הלכה למעשה שחייב לפרוע לו חלקו דדינא דמלכותא דינא ודינא דמלכותא אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא דבר מתא אבר מתא מיעבט ודין השר ליטול וכל זה דינא דמלכותא כל מאן דמשתכח בבי דרי פרע כו' וכן כל הני דפרק הגוזל בתרא דקטלי דיקלא כו' וההיא דחזקת הבתים דאמר רבא הני תלת מילי אמר לי מר עוקבא בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל כו' לאו למעוטי הני דהגוזל בתרא אתא ובחנם הבאת הך דריב"ל דירושלמי דהגוזל בתרא (*אין) [*דאין] אדם נתפס על חבירו כו' כ"א ההיא ממש דהגוזל בתרא דתלמודא שלנו דאמר רבא בר מתא אבר מתא מצי (מעכב) [*מיעבט] והני [מילי] בבולא וכרגא דההוא שתא כו' וכן הדין פשוט וכן היו דנין רבינו יצחק ור"ת כי כל דבר שהנהיגו השרים והמלכים ע"פ דין קדמונים דין גמור הוא ולא דמי למוכס שאין לו קצבה וגם היה אומר ר"י כי דמי כלילא שהטילו על הכובס אם היה מוצאו או אם ישוב הכובס היה יכול לתובען שיפרעו לו כל חלקם המוטל עליהם שהיו ראוין לפרוע ואפילו היה לשם קצבה ועתה הכביד עליהם היה אומר ר"י דדינא דמלכותא להכביד על עמו למלחמה ולשאר צרכים גדולים ובודאי יש לו לפרוע וכל רבותינו שוין בדבר וכ"פ רשב"ם ומה שאמר הבורח שפרע לפקיד בשביל מתנה לשר אם הפקיד מודה הרי טוב ואם לאו צריך לחזור ולפרוע ולא דמי לההוא דזבין חמרא ואתא עובד כוכבים ואנס ליה מיניה דלא מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא אבל הכא דבר ידוע שלא בא ליד השר ואם הפקיד כופר מה יכול לעשות ע"כ נ"ל לבורח שיש לו לפצות הנשאר:
[עיין בפנים בפ"ק דב"ב] שאלו לר"י [רמז תרס] על ראובן שבאו אנסים או המושל בביתו לקיח משכון שמעון ולקחו משכונו של ראובן בשביל שמעון והשיב ר"י אע"פ שאין להם על שמעון דין ודברים דין הוא שיעכב ראובן משכון שמעון בשביל משכנותיו ואפי' נטל ראובן משכון שמעון ונתנו לאנס להציל משכונו פטור כדאמרי' פרק הגוזל בתרא ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי ושקלינהו ויהביה להו אתא לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר ליה רב אשי חזינא אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכסא דכספא אתו א"כ בנדון זה כיון דאיכא למימר שהגנבים באו בשביל משכנותיו של שמעון ונתן להם ראובן משכונו של שמעון ראובן פטור וכל שכן הכא דודאי בשביל שמעון (נטל) [*באו ונטלו משכונו] של ראובן [*וה"ר] משה מפנטי"א פירש שאין חייב לשלם לנתפס אלא דבר קצוב כגון ארנוניא וגולגלתא שהרי הלכה כריב"ל דאמר בפ' הגוזל בתרא בירושלמי דאין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם אלא ארנוניא וגולגלתא ורב אמר כל הנתפס על חבירו חייב לשלם חילה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקים אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ולא שמע דאמר רבי יוחנן קנס שקנסו חכמים בגזלן וכ"כ המיי' כדפירשתי והוא שנטלם ממנו בפירוש בפני עדים בגלל פלוני כדאיתא פ' הגוזל בר מתא אבר מתא (*מעכב) [*מיעבט] ודוקא משנה זו אבל משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו ועי' פרק הגוזל בתרא בהגה"ה [תשובה זו תמצא ג"כ בפנים פ' ח"ה] מעשה בראובן שקנה קרקע מישראל שהמיר דתו והחזיק בה ג' שנים [ובא שמעון] וערער עליו (*עבור ג' שנים) ואמר כי המומר לקח ממנו בחזקה וטען שמעון ואמר שמיחה אז בית הכנסת כי ידע שלסוף המומר ימכור לישראל והטילו חרם על הקהל שיעידו שמיחה בעת ההיא אבל לא מצא עדות שמיחה בסוף כל ג' וגם ראובן הלוקח מן המומר החזיק בלא מחאה ופסק ראבי"ה דהויא חזקה מעליא דאע"ג דבפ' חזקת הבתים אמרינן אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים מה עובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר אף הבא מחמת עובד כוכבים כן ופירש רשב"ם דסתם עובד כוכבים אנס הוא וישראל ירא למחות הלכך הכא נמי הוי ראובן הבא מחמת המומר חזקתו לא הוי חזקה ודוקא היכא דלא מיחה שמעון כלל אבל היכא שמיחה בתחלה גלי אדעתיה דלא היה ירא למחות וא"כ ה"ל למחות סוף כל שלשה דקי"ל כרבי מאיר דדן רב כר"מ ופרק מי שהיה נשוי אוקמא רב אשי לסתמא כר"מ ההיא דקתני לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו בטל ושני ליה בין לוקח אחד לשני לקוחות וכ"פ האלפס התם כשנויא דרב אשי עי' בסמ"ק בהגה"ה שם יש תשובות מהר"ם כהגה"ה שבפנים ועי' ספר מצות לפסק הדין:
חזינא אי אית ליה דיקלא כו':
סליק פרק קמא:
פרק ב
הוא סבר אין מעילה בגידולין וכן הוא אמת דפלוגתא היא במעילה ואיכא מ"ד יש מעילה בגידולין ומכאן נ"ל דאין לקהל לתבוע מסים או ארנוניות ממעות של הקדש או של צדקה ועיין במעילה עד כאן מצאתי:
סליק פרק ב:
פרק ג
פני"ם וכבר היה מעשה כו':
הגה"ה וכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו וכי גדלי יתמי דהוו בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג שנה ואילך שמחויבין במצות [*אשתעי דינא בהדייהו על] שטר חוב שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים (*קטנים) [*גדולים] והיינו (י"ב) י"ג שנה והא דאמר פ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם מוכרין ב"ד מי"ג ואילך וא"נ מלוה ע"פ היה ויש עדים שהלוהו לכי גדלי יתמי ישבע ויטול כדא"ר פפא בשמעתא בתרייתא דמכילתא (*הלכך) [*הלכתא] מלוה ע"פ גובה מן היורשין הלכך מלוה ע"פ ישבע שלא פרעו ויטול עכ"ל רשב"ם ועי' לקמן בפ' הניזקין וברב אלפס בפרק הניזקין ושם תמצא דינין של יתומים באורך באר היטב:
פני"ם מצאתי ראובן השכיר בית כו' עד דאמר ריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח כו':
הגה"ה בפרק הפרה היא מימרא זו על משנה עבר עליו הראשון ולא כסהו ושם פי' הרא"ש דמסירת המפתח אינו קונה ועיין בקצר:
וששאלת ראובן ושמעון הלכו לשוק והתנו ביניהם שכל מה שיעלה להם בין מסחורה בין בדמים אחרים שיחלקו ביניהם והלכו לדרכם וכשחזר ראובן מסחורתו באו עליו לסטים ותפשוהו והוצרך לפדות עצמו כדי דמיו ועתה תובע ראובן את שמעון חצי הפדיון לפי שראובן אומר אם לא מפני הסחורה לא היה נתפס וכשם שהם שותפין בשבח כך הם שותפין בהפסד ושמעון משיבו שותפין היינו בשבח הפרקמטיא או בהפסדה אבל מאונסין שבדרכים לא היינו שותפין ולא הותנה בינינו והשיב ה"ר אליהו מלונדרו"ש דשמעון פטור בולא כלום כיון שלא התנו שכל מי שיפסיד ישלם לו חבירו חלקו ולא דמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד דהכא לא איירי אלא בנותן פרקמטיא לחבירו למחצית שכר על מנת שאם ישתכר יחלוק עמו וכל מה שזה נותן חלק בשכר אינו אלא רבית פרקמטיא ואם נפסדה על הלוה לשלם [*וגם שם נ' למורי ש"ן חסר] ואם נתפס חבירו הוא לא קבל עליו אחריות גופו אע"פ שהוא טורח בשבילו והביא ראיה משטף נהר חמורו וחמור חבירו [בפ' הגוזל בתרא] וכ"ש זה שלא אמר לו ליכנס במקום גדודי חיה ולסטים ולשלם פדיונו:
ירושלמי דב"ב איתא ור"ח הביאו בפירושיו האחין שיצא אחד מהם לליסטיות או לגנוב בלא דעת חבירו חולקין מכאן יש לפסוק על ב' אנשים שיצאו לשוק וראה אחד מהם ארנקי מונח בבית העובד כוכבים וגנבו שיש לו לחלוק עם חבירו ובעיטור כתב וז"ל תשובה אם נתפס א' מהשותפים עם הפרקמטיא אין על חבירו כלום שאחריות גופו לא קבל עליו והביא ראיה משטף נהר חמורו וחמור חבירו ותו דגרסינן בירושלמי האחין והשותפין [רמז תרסא] שנפל אחד לאומנות כהדא רב נחמן בריה דרב שמעון אתפס לבולי' אתא עובדא קומי דרב אמר אין אית בנכסי דנחמן שנתפס לבולי' ינתן לו מנכסיו ואם לא ינתן לו משל אמצע ודוקא דאתני אהדדי אבל מסתמא כגון סתם אחיו ושותפין כל אחד ואחד מהם לעצמו כדגרסי' בירושלמי [רמז תרסב] א"ר חייא בר אבא סתם אחי שותפין [*פי' מביא הירושלמי לדבריו איזה קרוי סתם שותפין] עד שלשה דורות איתא בירושלמי חד בר אינש איתעביד ספר בעי אחוה מיפלגי עמיה אתא עובדא קמי רבי אמי אמר כך אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו ואדם שיצא ללסטיות אחיו חולקין עמו בתמיה ירושל' באריסי דבר זיזא מהו דיימרון דקיקיא [*לרברבי] נחלוק עמכון יכולין למימר מציאה מצאנו שמע מינה דבמציאה אין חולקין אא"כ פירשו להדיא ע"כ:
תשובה לרבינו משולם בר קלונימוס [רמז תרסג] על ג' אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו בשוה שלשתם ולימים נתנה מתנה לאחד והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמרו ומקנו להדדי כדאמרי' באחים שחלקו בגורל בההיא הנאה דצייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי ובפסקא אמרינן בההיא הנאה דמתחתני אהדדי [*כו'] ובערב נמי אמרי' בההיא הנאה דסמך עליה דמהימן גמר ומשעבד נפשיה [*ותנן] נמי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרינן עלה במאי בדברים ואמר רבי יוחנן אפילו תימא בלא קנו מידו בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הלכך כל תנאה מהני בשיתוף בין במציאה בין [*בדורון] משום טעמא דמהימני אהדדי גמר ומקני (*וכן תנאי) [*וכ"ש] מתני אהדדי דלא תזבין באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקא בלא (*הזמנותיה ותיהימון) [*הרמנותא ותימהימין] ליה כתרי סהדי וכל תנאי דמתנו אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא עכ"ל:
דגיטא ודמתנתא גילוי דעתא בעלמא הוא פרשב"ם ולכך יש לנו לכתוב אפילו בלא ידיעת אונסו שבודאי יש לנו לומר שהוא אונס שהרי אינו מרויח כלום דדוקא בזביני שהוא מרויח מעות שדחוק עתה למעות איכא למימרא שהוא אין אנוס ולא נכתוב לו אם לא ידענו אונסו היאך. וריב"ם מפרש גילוי מלתא בעלמא היא ולכך בלא אונס יש לנו לכתוב שהרי יכול לבטל גט ומתנה בלא אונס כדאשכחן פרק השולח וא"כ לדבריו [רמז תרסד] אם מסר מודעא על מתנה אפילו בלא אונס הוי ביטול מעשה וליתא וראייתו מפ' השולח ואין ראיה דהתם מיירי בביטול שליחות אבל גט עצמו אין בטל כדאיתא התם נהי דבטליה לשליחות גט גופיה מי בטיל ואפילו לספרים דגרסי מי בטלינן דמשמע דגט בטל היינו לאחר כתיבתו אבל קודם כתיבה אין יכול לבטל וגם מה שהביאו ראיה [ממתנה טמירתא דקאמר להו לסהדי זילו איטמירו בעיבר ימינא] דהוי מודעא לחבריה אע"ג דליכא אונס זה אינו דאונס גדול הוא דאמרה ליה דלא מקדשי אי לא כתבה (*ליה) [*לה] לנכסיה ולפירוש ריב"ם קשה דאמרי' לעיל רבה ורב יוסף לא כתבי מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא ובאיזה מודעא איירי כיון דבגיטא ומתנה כתבינן בלא אונס בשביל שמבטלו ומודעא דזביני נמי לא איירי דלא כתבינן מודעא אזביני ובמודעא דאנוס הוא כעובדא דפרדיסא לא איירי (*דלא) [*דאפילו] ציית בי דינא שפיר [*כתבינן] ומיהו יש לומר דאיירי במודעא דזביני וסבר כרבה בר בר חנה דאמר לקמן דכתבינא ביה מודעא והא דלא פריך לרבה ורב יוסף כי היכי דפריך לנהרדעי מההיא דרבה משום דלא הוה משני מידי [*עי' בתוס' ובגמרא דף מ'] בפנים סוף הדבור ע"כ:
הגה"ה ודוקא דזביני אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה דלא גמר ומקני כדאמר שמואל לעיל ובמתנה פי' ריב"ן דאם מסר מודעה אפילו בלא אונס הוי ביטול וליתא כדפי' לעיל בהגה"ה ועוד פירש ר"י דאם מסר מודעא אזביני ובטלה בשעת המכר מהני ביטול כדאיתא בפרק משקלי עלי אמר רב שילא האי מאן דמסר מודעא אגיטא הוי מודעא פשיטא לא צריכא דעשאוהו וארצי מהו דתימא בטולי בטלה קמ"ל [הא בטליה בהדיא הוי ביטול] דיקא נמי דקתני עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל מודעא והה"נ בזביני דגמר ומקני כמו בגט ומיהו בהא מספקא לן במתנה אי מהני ביטול דמודעא דודאי היכא דלא ידעינן באונסיה פשיטא ליה דמהני ביטול אבל היכא דידעינן באונסיה מספקא ליה ונ"ל דפשיטא דמהני ביטול דכיון דמדעתא מבטל גמר ומקני דכיון דבלא אונס מבטל אבל אם מבטלו ע"י אונס אין ביטול מועיל ומה שאנו כותבין בשטרי מתנה ביטול מודעא משום דמהני כשמבטל מדעתו:
[רמז תרסה] אפוטרופוס של היתומים תבע אלמנת שמעון כל מה שיש בידה בין בחובות בין בפקדון וגם מעות שהיו בפקדון והיא היתה נושאת ונותנת בבית והיא משיבה שכל מה שיש בידה הן מחובות של ראובן בעלה הראשון אבל מה שהיה משל בעלה השני הוציאה ומן הפקדון לא נשאר כלום ונ"ל שהיא נאמנת דומיא דאמרינן מעיסתה קמצה ועוד כיון שתובעת מזונות (*שכל) [*כל] מה שתפסה יכולה לעכב כדאמרי' פרק אלמנה ניזונת מעשה בכלתו של רבי שבתי שתפסה ארנקי מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ומפרש עלה בירושלמי תנא אלמנה שתפסה אפי' אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה ומסיק אפי' אחוי מה שבידך לא אמרינן לה ואע"ג דרבינו חננאל וה"ג פירשו דלא מהניא תפיסה דלאחר מיתה מ"מ נראין דברי ריב"ן שפי' לפני רש"י ז"ל דמיירי שתפסה לאחר מיתה דאי מחיים תקשי דרבא אדרבא דרבא גופיה אית ליה פרק הכותב והוא שתפסה מחיים:
סליק פרק ג:
פרק ד
הגה"ה עישור נכסים אפילו מאיצטרובל פי' דהוה קרקע ופי' רשב"ם דקי"ל דעישור נכסים דהיינו פרנסה אין גובה אלא דוקא ממקרקעי אפילו בזמן הזה ודוקא כתובה ומזוני תקנו הגאונים לגבות מטלטלי דמזוני נמי מתנאי כתובה הוי אבל פרנסה לאו מתנאי כתובה הוי והלכך במקומה עומדת במקרקעי ולא במטלטלי מכאן קשה למה שפירש פרק שבועת הדיינים משום סמ"ג דאע"ג דאין נשבעין על הקרקעות נשבעין על שכירות בתים דחשיב כמטלטלי דהא הכא חשיב שכירות בתים כמקרקעי:
סליק פרק ד:
פרק ה
אותיות נקנות במסירה. עי' פ"ק דב"ק בקצר ובפרק קמא דב"מ בסופו גבי ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול שם פי' משם רב האי גאון ור"ח דאין אותיות נקנות בקנין אגב וע"ש:
סליק פרק ה:
פרק ו
מאי קמ"ל תפוס לשון ראשון פרק יש נוחלין ופרק ד' נדרים אמרינן תוך כדי דבור כדבור דמי ולא תפסי לשון אחרון כלאחר כדי דבור ולא לשון ראשון בתוך כדי דבור וא"כ במאי פליגי תנאי י"ל הא דתוך כדי דבור כדבור דמי היינו כשאומר חוזרני בי אבל היכא שאומר שני דברים ביחד יש לנו לומר שיתקיימו שניהם. ואם (*אין יכול לקיים שניהם) [*לא יוכל שניהם להתקיים] יש ללכת אחר לשון ראשון או אחרון למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. עיין במרובה בקצר:
תופס שטר ממון שיש בו תנאי:
בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית איך פב"ב אמר לנו הוו עלי סהדי וקנו מנאי וכתבו וחתמו והבו ליה לפלוני ב"פ למיהוי בידיה לזכותא דצביתא ברעות נפשאי בלא אניסנא ואתניתיה בהדיה על ההוא שותפותא ועסקא כך וכך תנאי ואי מקיים ליה תנאי דילי מעכשיו יהא כך וכך ואי לא לא ותנאה דא הן מקמי לאו וכולהו דקדוקי דתנאי בני גד ובני ראובן ולא יהא לו כח לערער על תנאי הדא ואחריות וחומר שטרא דנן קבילית עלי ועל ירתאי כאחריות כל שטרי תנאים דנהיגי בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מפלוני לפלוני בכל מה דכתיב וכו' עכ"ל העיטור:
סליק פרק ו' וז':
פרק ח
פרק יש נוחלין הכותב כל נכסיו וכו' [רמז תרסו] מעשה בא לידינו ונתעלמה ממנו הלכה באדם אחד שצוה בעת פטירתו וקרא לאשתו ולבניו שיש לו מאשה אחרת בפני עדים ונתן לאשתו כל אשר לו בפני עדים ושטר מתנה נתן בידה כמצוה מחמת מיתה וכן מוכיח לשון השטר שכתוב בו כל נכסי קרקעות וספרים ומטלטלין נתונים למרת אסתר ואחריה ינתנו לילדי בנותי אך היא תתן מנכסי י' ליטרין וס"ת וטלית לצדקה וכל השאר נתון לה והאשה קיימה דברי המת ונתנה כאשר צוה לה אישה ועתה אומרים היורשים להעמידה על כתובתה וגם העשרה ליטרין שנתנה לנכות לה מכתובה. השיב מורי נראה בעיני דהיינו דאמרי' פרק יש נוחלין (דף קל"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואפילו באשה אצל בני הבעל כי הכא סבירא להו פרק יש נוחלין בין לרב עוירא בין לרבינא דלא קנתה ואינה אלא אפוטרופא וכ"ש אם היה לה יורש ממנו דלא עשאה אלא אפוטרופא דלכאורה נראה דהוי כמו כותב כל נכסיו בלא שיור די' ליטרין וטלית (*שנתנה) [*וס"ת] לא הוי שיור הראוי לבניו דדמי להא דאמר פרק יש נוחלין אשתו משום אפוטרופא ולאחר משום מתנה לשניהם ביחד לההיא גירסא שפירש רשב"ם (*למתנה) [*דמתנה] שנתן לאחד לא יבטל האפוטרופא מאשתו משום שיור שהרי לא שייך ליורשיו כלום:
ואף על גב שכתב ואחריך לבנותי אין זה שיור דהא קי"ל פרק יש נוחלין כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם בא ראשון ומכר אין לשני עליו כלום דא"כ אין זה שיור כדפסק ר' יוחנן התם ואביי נמי קאי כוותיה מדקאמר התם איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור נכסי כרשב"ג מכלל דאם ירד ראשון ומכר אין לשני עליו כלום וההיא עובדא נמי דההיא איתתא מוכחא דאזל אקנייה לבנו קטן והיינו כרשב"ג ואע"ג דלכתחלה אין לו לירד וליתן ולמכור כדאמרינן רשב"ג ארשב"ג לא קשה הא לכתחלה הא דיעבד משמע דלכתחלה לא ואביי נמי דקרי ליה רשע ערום משמע הכי מטעם שלא נעשה נחת רוח של מת שאמר אחריך לפלוני דהוה ניחא ליה שישתייר לשני ומיהו קפידא גמורה לא קפיד שלא יוכל למכור [*מורי הגיה והואיל ואם וכו'] מ"מ הואיל ואם מכרה ונתנה קיים אין זה שיור לבטל האפוטרופוס מאשתו ועוד נ"ל דאפילו אי הוה קים לן כר' דשני מוציא מיד הלקוחות אין לחושבו כשיור לבטל האפוטרופוס מאשתו הואיל וכל ימי חייה היורשין בידה דהא טעמא דכותב כל נכסיו לא עשאה אלא אפוטרופא היינו טעמא משום דאיכא למימר לכבדה נתכוין שיכבדוה הבנים והיורשין דלהכי מחלק בין אשתו ובין גרושה וארוסה ואחר דלא גייס בהו ואין חושש לכבדם וכ"פ רשב"ם והואיל וכל ימי חייה היורשין בידה היינו אפוטרופא והמתנה בטלה הואיל והיורשין בידה כל ימי חייה דלעולם מאומד יש לנו לומר דלאפוטרופא נתכוין לכבדה ולא למתנה דלעולם יש לתלות היכא שנוכל לומר לכבודה נתכוין כדמוכח סוגיא דהתם וקצת נראה דבהאי עובדא לא פליגי ר' ורשב"ג דכולי עלמא שני מוציא מיד הלקוחות אפילו אם היתה מתנתו מתנה בלא אפוטרופוס הואיל ואחריה נתן ללילדי בנותיה הראוין לירש וא"כ הוי שיור לבטל האפוטרופא לקיים המתנה וראיה מרב ביבי דקאמר משום דאתון ממולאי כו' ואפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא פירוש הואיל ואחריה (דבנכסים) יחזור הדקל לעצמה לא נתכוין להקנות אלא לפירות וא"כ מה שנתן לבני בנותיו הוי שיור לבטל האפוטרופסות שהרי הכא כשאמר אחריה ליורשין ולא לאחרים לא נתכוין להקנות אלא לפירות א"כ (*קל וחומר) [*קשה לי] לעיל כי פריך מרשב"ג ארשב"ג למה לא משני הכי הא דאמר אין לראשון אלא לאכילת פירות בלבד היינו כשאותו פלוני שאחריו ראוי ליורשו והוי כעצמו ושמא לישנא דאחריו לפלוני משמע ליה אחר שאין ראוי ליורשו מ"מ נ"ל אם יסכים מורי דבין היה שיור להוציא מיד הלקוחות בין לא יהיה שיור הכא הואיל וכל ימי חייה שלה אית לן למימר דלעשות אפוטרופוס נתכוין לכבדה דאע"ג דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא מ"מ קצת טעם יש ואם ישר בעיני מורי יש להעמידה על כתובתה ולעשותה אפוטרופא ולבטל המתנה ואשר נתנה במצות אישה ישר כחה ולא יחשב בכתובתה ועליה לתת כאשר צוה אישה כי מנתה אפוטרופא או מטעם מצוה לקיים דברי המת או משום דברי ש"מ ככתובין כו' וכולהו שייכי בה ואפילו לדברי ר"ת דבעי שלישית מתחלה לכך בההוא דתנו שקל לבני בשבת ובההוא דפלונית שפחתי עשתה לי קורח רוח שהיא בעצמה שלישה ה"נ היא שלישה בעצמה בממון ובידה הפקידה ועליה צוה כך וכל ימיה החזיקה בממון מדין אפוטרופא ותזון ותפרנס מן הנכסים ולכשתרצה תטול כתובתה ואפילו בלא אפוטרופא אחרי שהיא מוחזקת בממון אין כח ביד היורשין להוציא מידה דאלמנה שתפסה אלף זוז למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמרי' בירושלמי פרק אלמנה מהו מימר לה חוי מה שבידך תלמידיה דר' מנא אמרו אומרים לה חוי מה שבידך אמר ליה ר' יוסי בר בון מתוך שצריכה לישבע בסוף אפילו חוי מה שבידך לא אמרינן לה מיהו מעשה ידיה שלהן כדין אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ועוד היה נראה להסתפק שאין לעשות כאן אפוטרופוס דודאי כותב כל נכסיו לאשתו ולא אמר אחריך לפלוני [או] אם אין אותו פלוני ראוי ליורשו אית לן למיזל בתר אומדנא דלכבדה נתכוין אבל כאן דאמר אחריה לפלוני אם אין אותו פלוני ראוי ליורשו היורש מסולק מן הנכסים (*ולאחר) [*לאחר] מיתתה מה הרויח היורש אם לא תהיה אלא אפוטרופא והלא הוא מסולק מהן לעולם שהרי היא מוחזקת מן הנכסים כל ימיה ואחריה יהיה לאותו פלוני ומאומד הדעת יש לנו לומר שלמתנה תחלה נתכוון שכל ימי חייה תתפרנס מן היורש לפי אומד הדעת שלה ואין מסולק מן הנכסים אע"פ שאם תרצה תחזיק לכולם במזונות ולא יזון מהם היורש שמא לא עלה על דעתו שתניח היורשים לפרנסה מיהו היכא שאמר אחריה ליורשין נראה היה מאומד הדעת שלא היה דעתו לאפוטרופא כי אם למתנה גמורה דאם לאפוטרופא נתכוין מה היה לו לומר אחריה ליורשין אלא מאן לירות כדקתני דמאן לירות וא"כ ה"נ שאמר אחריה יהיו לילדי בנותי אם אותם ילדי ראוים לירש כגון שאין לו יורש אלא הם נראה שלמתנה כוון אך אם היו בניו או בנותיו קיימות בשעת פטירתה שמא יש לעשותם אפוטרופוס ואם עלה על לב מורי להחשיבה כמזכה במתנה גמורה יש לנו לומר שתקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה כיון שפסק רב נחמן תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן אם יצא שטר חוב ובהאי נדון דהכא לא נפקא לן מידי שאין מערערין עליה כי אם היורשין:
והשיב ריב"א. יושק שפתים. רובץ על המשפתים. בבית שערים. משיב דברים נכוחים. ובמעשה ריקוחים. מצאתי דברי חפץ והוא כבן עזאי בשוקי טבריא. בפלפולא וראיה. מה אשיב על דבריו אולם לאהבתו מלאני לבי להשיג תאותו להזקק לשאלותיו. ועל מה שכתב אדוני על אשה זו דלא עשאה אלא אפוטרופוס אע"ג דיורש אין לה ממנו ובנות ובני בנות לאו (*מדינא) [*מדילה] הם הא דאשה אצל בעל הבית נמי לא דיינינן לה וי' ליטרין וטלית וס"ת לא הוי שיור דדמי לאשתו ואחר לפי' אחד של רשב"ם דאם נתן לשניהם כאחד הוי כמחצה על מחצה לאשה משום אפוטרופא ומחצה השני לאחר משום מתנה ועל זה איני דן כי אין פשוט בעיני שאין זה שיור כי נראה לי דהוה שיור לבטל האפוטרופוס ולקיים המתנה אפי' לא יחשוב שום שיור אחרי שי' ליטרין וס"ת וטלית נשארו ברשותו וברשות יורשין והוי כמו חוב שמוטל עליהם לפרוע מחמת נדרו ובין הוא ובין יורשין יכולין לשנותו וליהנות מהם אלא שמוטל עליהם לפרוע כדאמר פרק קמא דערכין האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו בין לאחר בין אמר עלי בין אמר הרי זו ולכאורה אין חילוק בינו ובין היורשין כל זמן שלא באו ליד גבאי ויכול לשנות הכל לכל הפחות חוץ מס"ת דלקריאה קאי דיורש כרעיה דאבוה ובמקומו:
ועוד מה שכתבת בדבריך אחרונים אני תופס עיקר דכיון שכתב אחריה לילדי בנותי למתנה כוון ומתוך פלפולו כתב ודחה והראה פנים ובעיני אינו כן אלא אלך לדרך זו ומלשונו אני למד דכיון שכתב ואחריה לפלוני ולשון לאחריך יש במשמע דאין לשני אלא מה ששייר הראשון אם כן בה תלוי השיור ואם תרצה לא תשייר כלום א"כ על כרחך למתנה נתכוון דאיך יהיה עיקר טפל וטפל עיקר ובלשון אחריך הראשון עיקר והוא יהיה לאפוטרופוס והשני למתנה שהרי אי אפשר לומר שיהיה גם לילדי הבנות לאפוטרופוס שאין רוצה שתכבד האם את הבן כמו שפירש רשב"ם ועוד איך יתקיים דין זה אם לאפוטרופוס נתכוין א"כ כל ימי האשה יהיו של בנות שהרי יורשות הם (*ובניהם) [*ולבניהם] לא נתן כלום עד אחר מות האשה ואחר מיתתה הפקיע מן הבנות בחייהם ונתן לבניהם ואיך היה זה שתלה הממון להיות של בנות בחיי אשה וזה היה דוחק לומר שכל זמן שהיתה האשה קיימת והיתה אפוטרופוס לא היה ירא שמא ישמעוה הבעלים ויאכלו הכל אבל אחר מותה שהיה ירא מבעלי הבנות צוה לתת לבניהם כי דוחק לומר כן אלא ודאי למתנה נתכוון ואשר כתב מתוך דקדוק דבריו דקצת נראה דבהאי עובדא לא פליג רבי ורשב"ג דכ"ע השני מוציא מיד הלקוחות אפילו אם היתה מתנתה מתנה בלא אפוטרופוס הואיל ונתן אחריה לילדי בנותיו הראויות ליורשו אע"פ שהיו בנותיו קיימות הראויות ליורשו שלא רצה שיאכלו בעליהן פירותיהן כי הך דרב ביבי דקאמר והא רשב"ג לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא פי' שמעכב [*לעצמו]. דין זה אין נראה דלא מישתמיט כלל שינהוג דין זה אלא לגבי נפשיה ולא לגבי יורשיו ואפילו אם ת"ל דיורשין כנפשיה כיון שהירושה נעקרת ממקומה מנין הא דבני בנות כנכריות לגביה כל זמן שהבנות קיימות ועוד כי שיטתך לפי' רשב"ם אבל לפי' ר"ח שפי' אפילו רשב"ג דאמר אם נתנה במתנה מה שעשה עשוי לא אמר אלא בזמן שהקנה לאחרים אבל לא לבנו דבנו כעצמו ולפי' זה לא מצינו חילוק בין אמר אחריך לפלוני או אמר אחריך לעצמי ונראה לי כדבריו לפי מה דגריס אקנייה לבנו קטן דמה הוצרך להזכיר כאן שהיה קטן אלא לפי שהיה קטן וסמוך על שולחן אביו מסתמא חשיב ליה כאלו הקנה לעצמו ולא הקנה לאחר דבנו קטן כעצמו ומיהו בפירוש ר"ח לא מצאתי רק אקנייה לבנו סתם ועל כל זאת לבי נוטה אחר פי' ר"ח ולשון אחר פי' דלא קאמר [אלא] לפלוני. ומה שכתב דמה שנתנה לצדקה לא יחשב לה בכתובתה דעליה לעשות כמצות אישה והוי כמו שליש אף לפירוש ר"ת דבעי הושלש [*אינו נראה] בדהוצרך מתני' דגיטין להעמיד במעמד שלשה ואין מעמידה משום מצוה לקד"ה ומה שהזכרת דברי ש"מ ככתובין כו' אין שייך כאן כיון שהוא ממון שאין לו תובעין אבל מצוה לקד"ה היה שייך להזכיר כאן בלא שלישית לפירושו ואינו מושלש לכך [לפי] שאני רגיל לפרש דטעם ריב"א ורבינו תם אין נראה דה"ל כהלכתא בלא טעמא אלא נראה לי דחילוק גדול בין דברי שכיב מרע כו' ובין מצוה לקיים דברי המת [כי מטעם] דמצוה לקיים דברי המת אין זוכה כלל אלא שכופין היורשין לקיים מצות אביהם (אבל) [ונ"מ] אם אמר תנו חפץ זה לפלוני ובאו היורשין ונתנוהו או מכרוהו לאחר אין לו טענה על הלוקח או על המקבל מתנה אפילו יהא אותו חפץ בעין וכ"ש אם אינו בעין שהרי לא זכה באותו חפץ מעולם אבל מטעם דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו זכה באותו חפץ לגמרי כדמשמע הלשון ואם מכר או נתן יש לו דין על הלוקח או המקבל שהחפץ נקנה לו בכ"מ שהוא ואם היה בעין יטלנו ואם אין בעין יחזיר לו הדמים דה"ל כגזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה כו' וכן כאשר הלואתי לפלוני אמרינן דאין היורש יכול למחול ולא מצי למימר לאו ב"ד דידי את וניחא נמי ההיא דגיטין [*דף יג] במעמד שלשתן דיתנו לאחר מיתה דקתני משמע מטעם זוכה ולא [כפייה] דאל"כ ה"ל למיתני תנו מנה לפלוני ומת לא זכה אבל כופין היורשין ועוד דלמ"ד בירושלמי תנו בשיחרר [ובשיחרור] נמי כופין היורשין ואם מטעם כפיה מ"ש ברישא [*בפ"ק דגיטין דף י"ג] (*דתנא) [*דתנן לא] יתנו ובסיפא תנן יתנו אלא ודאי מטעם זכייה ולא מטעם כפייה ולכך מעמיד במעמד שלשתן ואע"ג שראוי (*להשכיר) [*להזכיר] מלד"ה אף בלא שלישות מ"מ אפשר שכאן לא שייך מלד"ה לפי מה שאני רגיל [לפרש] דמלד"ה לא שייך אלא ביורשין שמצוה לקיים מצות אביהם אבל אחר לא וניחא ההיא דאיסור גיורא [דלא] מצי מקני ליה ואפילו מצוה אין כאן שאין המצות מוטלות על רבא וההיא דתניא דתנו שקל לבני בשבת והולך מנה לפלוני דאמר מלד"ה לא שתהא המצוה על השליש אלא יש לכוף היורשין על כך והשליש יעשה ציווים ובעובדא דידן אין האשה מצווה אם לא תאמר שהצדקה שנתן ברשות הבנות הנשאר הוי לילדיהן ולא נתן לה אותו שיור וא"כ על הבנות המצוה ומתוך כך יתחייב גם השליש ומה שכתב עוד מתוך דקדוק דבריו מאחר שהיתה מוחזקת בממון אין כח ביד היורשין להוציאן מידה דאלמנה שתפסה אלף זוז למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמרינן עוד בירושלמי אפילו [חוי] מה שבידך לא אמרינן לה אל יעלה על לבך לומר כן ע"כ העמדתי פי' אחר פרק אלמנה ניזונית ואין לי פנאי עתה להאריך ושלום יצחק ברבי אברהם תנצב"ה ועיין פי' רשב"ם גבי הכותב כל נכסיו לאשתו פ' יש נוחלין:
[דף קלח] כאן בשתק כו'. בפ' השולח כתבתי דין מקבל מתנה שאומר אי אפשי בה וע"ש:
[דף קלג] השתא בירושה דאורייתא כו'. הרב ר' יעקב מבריש [רמז תרסח] היה רוצה להוכיח דכתובת אשה ובע"ח נגבין ממתנת ש"מ [*אפילו] היכא דכתוב בשטר מהיום ולאחר מיתה דכיון דאם רצה חוזר אין לו מתנה וראיה מפ"ק דב"מ [*דף יט] דמשני מתניתא דקתני תנו [נותנין] בש"מ דבר מיהדר הוא (*דאי אמרת) [*אמרינן מאי איכא למימר] דלמא כתב להאי מעיקרא ואימליך ולא יהיב ליה כו' ואי במתנת ש"מ כו' ואם איתא דכתובה ובעל חוב אין נגבין ממתנת שכיב מרע מאי קאמר מ"מ איכא למיחש דלמא כתב להאי ונמלך ולא יהבה ניהליה ואח"כ נשא אשה זו או לוה חוב ועכשיו רוצה להפסיד השעבוד של הכתובה או החוב ע"י [*שאומר] שנתן אותה לזה שהוא קודם אלא ש"מ דלא חיישינן להכי ש"מ דמתנת ש"מ אינה מפקעת כתובה ובע"ח ורבינו יצחק ז"ל הביא ראיה דמתנת ש"מ אינה מפקעת כתובה מהא דקאמר לקח עבד ושפחה ובנה מן השוק שיחרר השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה מוכר אביו להגבות [לאמו] כתובתה וקא משמע לן כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה והקשה רבינו יצחק והרי נתן כל נכסיו לבנה וכתובתה אינה נגבית מן המתנה של מטלטלין כדאמר עשה שורו אפותיקי אין בעל חוב גובה מהן אם מכרו [ונתנו] במתנה ותירץ דמתנת ש"מ שהיא דרבנן לא אלימא לאפקועי כתובה ועיין פרק נערה שנתפתתה וכ"פ ר"י ז"ל במקום אחר דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן ומשנה היא פרק מי שהיה נשוי דירושה לא מפקעא כתובה דתנן שנייה ויורשיה קודמין וכו' וע"ש. השיב רבינו משאנ"ץ ש"מ [רמז תרסט] שאמר ביום א' תנו ח' זקוקים לפלוני ולמחר חזר ואמר תנו ח' זקוקים לפלוני ומספקא לו אם הש"מ דעתו היא על השמונה זקוקים ראשונים ואין למקבל מתנה כי אם ת' זקוקים או מתנה אחרת היא ויש לו ט"ז זקוקים [מסתברא דעתו על ח' זקוקים] (הראשונים) מידי דהוה (*אכל) [*אשני] כתובות היוצאות בזו אחר זו ואם הן שוות בטל שני את הראשון פ' נערה ועוד אמר בפ' יש נוחלין ש"מ שאמר תנו ר' זוזי לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו וקאמר דוקא כראוי לו כר"ע דדריש לישנא יתירא הא לא אמר כראוי לו אין נוטל שתיהן וא"כ כאן נמי אמאי יטול את שתיהן. ומיהו יש לחלק דלמא שאני התם דאמר נטל בחובו דמשמע טפי שרצה לומר [דדוקא] בחובו אם לא משום (*דאין) [*דאמר] כראוי לו ותדע (*דא"כ) [דאמרינן] פ' אלמנה ניזונות משל דרבי יוסי למה הדבר דומה לש"מ שאמר תנו ר' זוזי לפלוני בע"ח אם רצה בע"ח נוטלו במתנה ולא כך כחו יפה פירוש שחוזר ונוטל את החוב והשתא קשיין אהדדי ההיא דיש נוחלין וההיא דאלמנה ניזונת אלא ההיא דאלמנה לא מיירי שאמר לפלוני בע"ח אלא כגון שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ותו לא והא דנקט בעל חוב מגיד לך התלמוד דמיירי כגון שהוא בעל חובו ולא מפני שאומר כן וגרסינן התם בעל חובו בוי"ו ולא בעל חובי ביו"ד. ומכל מקום הך עובדא דקיימינא עלה לא מסתברא לן לחלק ואין לו אלא ח' זקוקים ושלום שמשון בר' אברהם ועי' פרק נערה גבי ביטל שני את הראשון:
[רמז תער] קיום הנקרא אשרתא והנפק הוא על שבעה דרכים:
הראשון אם העדים מעידים עצמן על כתב ידן כותבין במותב תלתא כחדא הוינא כדנפק שטרא דנן קדמנא דחתימי עליה פלוני ופלוני ומדאתו הני פלוני ופלוני ואסהידו כל חדא וחדא אחתימת ידיה מתקיים שטרא דנן מיניה וביה והרי הוא שריר וקיים:
השני אם אחרים מעידין על כתב ידן כותבין מדאתו פלוני ופלוני ואסהידו על חתימת פלוני ופלוני דחתימי בשטרא אתקיים שטרא דנן כדחזי:
השלישי אם כתב ידן יוצא ממקום אחר כותבין אתקיים שטרא דנן קדמנא בחתימת סהדי אלין דחתימי עליה דאינון פלוני ופלוני וקיימנו שטרא כדחזי והרי הוא שריר וקיים:
הרביעי אם העדים החתומים קיימין ואינם יודעים לקרות צריכין ב"ד לקבל עדותן על פה ואם נמצאת עדותן מכוונת מקיימין אותו וכותבין [אתקיים] שטרא דנן בהלין סהדי דאינון פלוני ופלוני דחתימי לעיל ולא ידעו למיקרי בשטרא ואסהידו בחתימת ידייהו ומדאתו ואסהידו לנא בפומייהו ואיכוין סהדותייהו כמה דכתיב בשטרא איתקיים כדחזי והכל שריר וקיים:
החמישי עד ודיין מצטרפין וכותבין מדאתא פלוני די אחתים ופלוני דיינא די אחתים באשרתא ואסהיד כל חד וחד אחתימת ידיה איתקיים שטרא כדחזי:
הששי היכא דליתיה לחד מינייהו ואיכא חבריה דידע אחתימת ידיה לכתוב האי חתימת ידיה אחספא וקיימוניה והדר אתא איהו ואחרינא ואסהידו אחתימת ידיה דהאיך דליתיה ואיתקיים שטרא דנן כדחזי:
השביעי שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירים חתימת ידי העדים ואחד אין מכיר וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא ומדאתינא אנן דייני פלוני ופלוני ואישתמודענא אנן חתימת ידייהו דסהדי דחתימי בשטר ואסהיד כל חד מינן לפלוני דיינא חברין דהוא ניהו חתימת ידייהו דסהדי אלין דחתימי לעיל אתקיים שטרא דנן כדחזי והרי הוא שריר וקיים. וכתב הגאון והיכא דליכא רווחא בניירא לקיימיה מלפף ביה ניירא אחרינא וכתב בקיום וקיומי דא מלפף ליה לגויה וכתב ביה סימן מובהק ולכתחלה הוא דצריך לאחד משבעה דרכים אלו אבל (*אסמכתא) [*אם כתב] במותב תלתא הוינן ואיקיים שטרא דנן קדמנא הרי הוא מקויים ולא חיישינן לב"ד טועין עד כאן לשון העיטור:
סליק פרק ח:
פרק ט
אמר רב נחמן כו':
הגה"ה כ' בעל העיטור ז"ל [רמז תרעא] כ' רב האי גאון דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף כולהו לא מהני בהו קנין ואפי' אגב מקרקעי וראיה מדאמר ידור פלוני בבית זה כו' ורב נחשון השיב [דידור בו שעה אחת] משום דלא אמר ידור כך וכך זמן וידור בו שעה אחת משמע עכ"ל. ועוד כתב ואיכא למשמע מינה דאפילו יורש אין יורש אויר בלא גוף דגרסינן גבי הלואתו לפלוני שאני התם הואיל ויורש יורשה עכ"ל:
ועוד כתב תשובה לרב פלטוי גאון מאי דכתב בשטר [רמז תערב] כל דאית לי ודיהוי לי נתון לברי לא קני אלא מאי דהוה ליה בההיא שעתא ואינך לא ועוד כתב דכי אמרינן אין אדם [רמז תרעג] מקנה דשלב"ל ברשותו ה"מ היכא דלא תפיס לההיא מידי דאקני ליה וקתבע ליה אבל אם תפס תפס וכ"כ רי"ף ויש להביא ראיה גבי הא דאמרינן אמר רב נחמן אף משבאו לעולם יכול לחזור ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה והגאון מוקמא בגוסס דומיא דמה שאירש מאבא מכור לך א"נ בכדי חייו דומיא דמה שתעלה מצודתי היום מכור לך עד כאן:
ונכנס אחריה לחורבה. פי' רשב"ם דנשואה היתה ולפי שהיתה דעתו לגרשה קאמר דאין יורשה ומכאן פסק דאדם שרוצה לגרש אשתו אינו יורשה וכדאמרינן נמי בגיטין כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כך פי' רשב"ם וקשיא דאמרינן בסמוך הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אין יורשה משמע שאם נכנס אחריה שלא לבודקה היה יורשה ופירש רשב"ם דגרסינן הואיל ונכנס אחריה לבודקה. ור"ת פירש דבארוסה מיירי ואמרו בפ' נערה שנתפתתה בגמ' מסר האב לשלוחי הבעל היתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו אם מתה יורשה וזאת החורבה היתה שלו ולכך היה יורש אם לא מפני שנכנס אחריה לבודקה וניחא השתא הואיל ולא נכנס אחריה כי אם לבודקה ולפי זה צריך לומר שלא היתה תותרנית ולא הוו קדושי טעות וגם אין ראיה למה שפסק רשב"ם ואדרבה פרק כל הגט מוכיח דבין ר' יוחנן ובין ריש לקיש מודו דאין מפסיד פירות כי אם משעת כתיבה ומשעת נתינה:
סליק פרק ט:
פרק י
ומיהו בקרובים כשר כו':
הגה"ה בפירקא קמא דגיטין כתבתי מה דינו של שטר אחד הכתוב בו מתנה לשני בני אדם והעדים החתומים כשרים לאחד ופסולין לאחד מן המקבלי מתנה ועיין שם באלפסי פרק קמא דמכות. ריש פרק שלישי דגיטין כתבתי דשטר שנפרע בו ביום חוזר ולוה בו וע"ש [ס"פ הכותב]. ששאלת [רמז תרעד] על המלמד שהלוה בבית בעה"ב על המשכונות והפסיד מהם ולא פישר עם העובד כוכבים והלך לו והניח קצת מעותיו ביד בעה"ב וטוען בעה"ב אני צריך לפייס העובד כוכבים ממעותיך שבידי נראה לי דאין בעה"ב יכול לעכב עליו ואם יש לו עליו ילך ויתבענו ומפקינן מעותיו מבעה"ב כדאמרי' בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה מקמי דאיתבע לדינא סלקיה רב ענן כו' קסבר נכסי דאיניש אינון ערבין כו' ותנן לא יפרע מן הערב תחלה. ושלום מאיר בר ברוך:
סוף הספר