מרבה תבונה· רבי יהושע איזיק שפירא
מרבה תבונה · פרק טז
ובזה יתבאר הא דאמרינן ביבמות (דף צ"ח) תא שמע דאמר בן יאסיין כשהלכתי לכרכי הים מצאתי גר א' שנשא אשת אחיו מאמו אמרתי לו בני מי הרשך אמר לו הרי אשה ושבעה בני' על ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים גר (בימים קדמונים) נושא אשת אחיו מאמו ואמר ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו שכינה כו' ומי מהימן כו' אי בעית אימא מורה ובא היה ואיבעית אימא משום דקאמר הרי אשה ושבעה בניה ואיבעית אימא שאני הכא משום דקאמר מעשה אחרינא בהדי' כו' ויהי דבר ה' אל יונה שנית כו' שנית דברה עמו שכינה והכתיב הוא השיב גבול ישראל מלבוא חמת כו' אמר רבא על עסקי נינוה קאמר רב נחמן בר יצחק אמר הכי קאמר כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה כו' כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה:
וצריך לבאר דלמאי כתיב כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה ולמאי מדמה הא שאומר כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה כו':
ועוד צריך לבאר דמהו הסמיכות שאמר ב' דברים אלו גר נושא אשת אחיו מאמו ויהי דבר ה' כו שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו [אך צריך לבאר הטעם דגר שנתגייר (בימים קדמונים) כקטן שנולד דמי מפני ששינה את מעשיו והוי שינוי מעשה ע"כ הוי כאחר:
ובזה יתבאר מה שהקשו התוס' בסנהדרין (דף ע"א) אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר (בימים קדמונים) פטור הואיל ונשתנה דינו כו' וכתבו התוס' תימא אי הוה מילתא דר' חנינא כתנאי דפליגי בהחולץ (דף מ"ח) מפני מה גרים מעונין בזמן הזה מפני שלא קיימו מצות שקבלו עליהם בני נח אלמא מיענשו ור' יוסי פליג התם ואמר דכקטן שנולד דמי ולא מיענשו כלל. ועוד קשה דסוגי' דהכא דלא כחד כו' ונראה שיש לחלק דכולה שמעתין בדיני אדם והתם בדיני שמים והוא דכמו שתשובה אינו מועיל בדיני אדם רק בדיני שמים הכא נמי אינו מועיל רק בדיני שמים ולא בדיני אדם ולקמן יתבאר במה שהביא הש"ס לענין גירות (בימים קדמונים) בע"כ]:
והנה איתא בירושלמי (פי"א דיבמות ה"ב) ר' אידי קומי ר' יוסי בשם רב חסדא עבד (בימים קדמונים) מותר באחותו אמר לי' שמעת אפילו מאם אמר לי' אין אמר לי' והתנן וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה ומשני לחליצה ויבום פי' שאין חולצין ואין מייבמין אבל מותר לישא אשת אחיו מאמו וכן מותר באחותו מן האם ור' פנחס אמר קומי ר' יוסי עבד (בימים קדמונים) שבא על אמו חייב חטאת ואמרת אליהם לרבות העבדים או נאמר לחלבין אתאמרת מה מצינו בזיקת אם שעשה בה צד שנתגיירה כצד שלא נתגיירה אף שפחה נעשית בה צד שנשתחררה כצד שלא נשתחררה:
והנה פי' הפ"מ והק"ע הוא דחוק ובספרי נועם ירושלמי הגהת"י. מה מצינו בזיקת אם שעשה בה צד שלא נשתחררה כצד שנשתחררה אף שפחה נעשה בה צד שלא נתגיירה כצד שנתגיירה והוא שאומר הירושלמי דכמו דבשיחרור עבדים (בימים קדמונים) לא הוי כקטן שנולד והוא דכיון דתנן וכן שפחה שנשתחרו כו'. ואע"ג דהכא לא שייך לאחלופי אפילו הכי השיחרור (שבימים קדמונים) לא הוי כקטן שנולד והוא משום שתחילה נמי מחוייב בקצת מצות וע"כ לא חולצין ולא מייבמין ולשיטת הירושלמי אסור לייבם וכמו דאמרינן ביבמות (דף צ"ז) תנן הגיורת שנתגיירו בני' עמה לא חולצין ולא מייבמין מאי טעמא לאו משום דאסירי כו' בשלמא רישא דהגיורת (בימים קדמונים) הוא משום דלא ליתי לאחלופי אבל גבי שיחרור לא שייך לאחלופי אלא ודאי משום דהשיחרור כיון שנתחייב תחילה בקצת מצות ע"כ לא הוי כקטן שנולד:
וע"ז אומר מה מצינו בזיקת אם שעשה בה צד שלא נשתחררה כצד שנשתחררה אף שפחה עשה בה צד שלא נתגיירה כצד שנתגיירה (פי' דהם נמי לענין עבדות לא הוי כקטן שנולד והוא משום שאינו מחויב בכל המצות וע"כ עבד שבא על אמו חייב חטאת והוא דלא כהש"ס דילן דאמרינן בסנהדרין (דף נ"א) דאמר רב חסדא עבד (בימים קדמונים) מותר באמו ומותר בבתו יצא כו' ולכלל ישראל לא בא (ופירש"י ולכלל ישראל לא בא דלגזור עליו משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה עיין שם שהארכתי בזה.
וכעת נראה לי דאיפשר לפרש
לפי הגירסא שבירושלמי והוא דהא דאמר הירושלמי רבי פנחס אמר קומי ר' יוסי כו' עבד שבא על אמו חייב חטאת והוא דבעבד (בימים קדמונים) לא הוי כקטן שנולד והוא משום דעבד שמכר עצמו לעבדות (בימים קדמונים) הוא לא מחמת דרצה לקבל עליו מצות אלא מטעם שרוצה הכסף שנותנים לו ע"כ מוכר את עצמו לעבדות ואז הוא מוכרח לקבל עליו עול מצות דאי לאו הכי לא יקחנו ישראל (בימים קדמונים) וכמו דאיתא ביבמות (דף מ"ז) וע"כ לא הוי כקטן שנולד דזהו דווקא אם הגירות (בימים קדמונים) הוא מחמת שרוצה במצות ישראל אבל לא בעבד שמוכר את עצמו בשביל הנאתו והוא כמו דאיתא ביבמות (דף צ"ח) אמר רבא הא דאמרי רבנן אין אב כו' דהא שני אחין תאומים דטיפה אחת הי' ונחלקה לשתים וקתני סיפא לא חולצין ולא מייבמין ופירש"י ואי נולד בקדושה דלא הוי כקטן שנולד ליהוי לי' נמי שאר אב דהא ודאי אבוה הוא:
וצריך לבאר דהא בנולד בקדושה יש בו גירות מצד האב ואם כן מצד האב הוי גירות (בימים קדמונים) וא"כ הוי מצד האב גר ואין חולצין ואין מייבמין א"כ מניין להוכיח דאין אב כו' וע"כ הי' נראה לכאורה לפרש דהגירות שהי' בעודם עוברין לא הוי גירות לענין קטן שנולד דהא לא גיירו מעצמן אלא אמם המעוברת נתגיירה (בימים קדמונים) וא"כ הוי אחין מן האם וע"כ לא חולצין ולא מייבמין ואסור להם לייבם מחמת דהוי אחין מן האם ממש אך דא"כ הוי אחין מן האב ג"כ וא"כ אמאי לא חולצין ולא מייבמין אלא משום דאין אב כו' וע"כ לא חולצין ולא מייבמין והוא משום שהגירות מצד האב לא הוי גירות ממש והכא נמי גבי עבדים:
וע"ז אומר בירושלמי מה מצינו בזיקת אם שעשה בה צד שנתגיירה כצד שלא נתגיירה אף שפחה נעשה בה צד שנשתחררה כצד שלא נשתחררה פי' כמו שמצינו בזיקת האם דהיינו בשני אחים תאומים שיש בהן צד גירות דהא נתגיירה (בימים קדמונים) בעודה מעוברת וע"כ מצד האם אין בהן צד גירות דהא נולדו בקדושה כמו שפירש"י ביבמות (דף נ"ח) רק מצד האב יש בהן צד גיורת וא"כ אמאי לא הוי גר לענין אשת אחיו (כמו לר"ע לקמן) אלא ודאי דהטעם הוא משום דגירות שמצד האב לא הוי גירות משום דהוי גירות בע"כ כיון שהוא עדיין עובר במעי אמו לא הוי גירות גמורה (וכמו שהביא הקצה"ח בהקדמתו בשם מהר"ל] אף שפחה נעשה בה צד שנשתחררה כצד שלא נשתחררה (צ"ל נעשה צד שנשתעבד כצד שלא נשתעבד) פי' כיון דזו העבדות (בימים קדמונים) לא נעשה העבדות לקיום המצות אלא שמכר א"ע להנאת עצמו ע"כ לא הוי גירות גמורה וע"כ לא הוי כקטן שנולד:
ובזה יתבאר הא דאיתא שם בירושלמי (ה"ב) והלא הגר (בימים קדמונים) חייב על אמו ואינו חייב על אביו כדברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אביו ואמו קלל את שחייב על אביו חייב על אמו ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו מודה ר' עקיבא בשתוקי שהוא חייב על אמו אף שאינו חייב על אביו ר' יסא בשם ר' יוחנן מה פליגי בגר שהי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כו':
ונראה לי לבאר דר' יוחנן מפרש הפלוגתא של ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא דר' יוסי הגלילי סובר דחייב על אמו ואינו חייב על אביו בגר שהי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דבגר (בימים קדמונים) שנתגייר אח"כ פטור על אמו ג"כ דכקטן שנולד דמי אלא באם היה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וא"כ מצד האב הוי גר ומצד אמו לא הוי גר כיון שלידתו בקדושה. וע"כ סובר ר' יוסי הגלילי דחייב על אמו ואינו חייב על אביו דלגבי אביו הוי כגר שנתגייר אבל לא לגבי אמו ור"ע סובר דאפילו לגבי אמו הוי ג"כ כקטן שנולד ואפשר דזהו הטעם של הכתוב אביו ואמו קלל הוא דכיון דיש בו מקצת גירות לגבי האב א"כ כיון שנשתנה ע"כ הוי גר לגבי אמו נמי והוי כקטן שנולד:
ולפי מה שביארתי אפשר לבאר הגירסא כמו שהוא בירושלמי ולא להגי"ה והוא בהירושלמי שהבאתי (פי"א דיבמות ה"ב) ר' אידי אמר קומי ר' יוסי בשם רב חסדא עבד מותר באחותו אמר לי' שמעת אפילו מאם אמר לי' אין אמר לי' והא תנינן וכן שפחה שנשתחררו בני' עמה כו' וא"כ אסור לייבם אלמא דאסור לישא אותה משום אשת אחיו מן האם ומשני לחליצה וליבום (פי' שפטורין מן החליצה ומן היבום ומותר לישא אותה ג"כ) ורבי פנחס אמר כו' בשם ר' יוסי עבד (בימים קדמונים) שבא על אמו חייב חטאת דכתיב ואמרת אליהם לרבות עבדים (בימים הקדמונים) אי נאמר לחלבין אתאמרת דהיינו אם אוכל חלב חייב חטאת אבל לא אם בא על אמו וע"כ אמר מה מצינו בזיקת אם שעשה בה צד שנתגיירה כצד שלא נתגיירה פי' דאם היה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והיו תאומים אפילו הכי אסור לישא אשת אחיו אף דמצד האב הוא גר (דהירושלמי לשיטתו דיש לו גירות לגבי האב וא"כ מאי טעמא לא הוה גר אפילו לגבי צד האם) וכמו שסובר ר' עקיבא דאינו חייב על אמו ג"כ אלא ודאי משום דכיון דלא הוי גר גמור (בימים קדמונים) מחמת שנתגייר במעי אמו] וע"ז אומר עשה בה צד שנתגיירה כצד שלא נתגיירה ובודאי דחייב חטאת אף שבו צד גירות וא"כ לא הוי כולה ערוה ואפילו הכי חייב חטאת אף שפחה נעשית בה צד שנתגיירה כצד שלא נתגיירה (בימים הקדמונים) פי' ואסורים לייבם מפני שלא היה גירות גמור שהיה השיחרור מחמת אדון המשחררו (בימים הקדמונים) אבל לא מצד עצמו וע"כ תנן וכן שפחה שנשתחררו בני' עמה והכא נמי בעבד שבא על אמו כיון שלא הי' עבד (בימים הקדמונים) מחמת שרצה לקבל מצות עבד אלא מחמת שמכר את עצמו בכסף א"כ לא הוי כקטן שנולד וע"כ אם בא על אמו (בימים הקדמונים) חייב חטאת בימים הקדמונים),
ובזה יתבאר הא דאיתא ביבמות (דף צ"ח) דאמר בן יאסיין הרי אשה ושבעה בני' טל ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים גר (בימים הקדמונים) נושא אשת אחיו מאמו כו' והוא משום דכקטן שנולד דמי וא"כ אפ"ל דזהו כשהם גדולים וא"כ עבדו מעשה וע"י מעשה הוי כקטן שנולד אבל אם נתגיירו כשהם קטנים וכמו דאיתא בכתובות (דף י"א) אמר כו' לימא מסייע לי' הגיורת כו' הכא במאי עסקינן בגר (בימים הקדמונים) דניחא לי' במאי דעביד אבוהון וא"כ לא עבדו מעשה ואע"ג דאיתא שם דאם הגדילו יכולים למחות אפילו הכי כיון שהגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות. [וא"כ איפשר לדמות למה שביארתי מה שכתב המ"ל ענין בגד שנקרע דאם קורט במתכוין בכדי לטהר את הבגד ע"כ אף בשעת פרישתו אינו מקבל טומאה כו' אבל אם נקרע מאליו לא הוי שינוי השם כל כך א"כ בשעת פרישתו מקבל טומאה] והכא נמי לענין גירות (בימים הקדמונים) יש חילוק בין אם נתגייר מעצמו (בימים הקדמונים) ובין גר שנתגיירו בניו עמו והוא העיד על אשה ושבעה בני' שנתגיירו עם אמם וע"ז אמר ר' עקיבא ג' נושא אשת אחיו מאמו [ור"ע לטעמי' שסובר בירושלמי דאם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כיון שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו וכמי שביארתי דצד גירות שבאם צד שלא נתגייר כצד שנתגייר אלמא דאפי' במעי אמו הוי גר אעפ"י שהוא שלא מדעתו].
ע"כ העיד שאמר ר' עקיבא שני דברים גר (בימים הקדמונים) נושא אשת אחיו מאמו ויהי דבר ה' אל יונה שנית שנית דברה עמו שכינה שלישית כו' והקשו התוס' דאמאי איצטריך למכתב שני ולא שלישית כו' ושמא כיון שמצינו שחזרו לקלקולם ונתנבא עליהם נחום כו' ובספרי עמק יהושע ביארתי במאי דאיתא בסנהדרין (דף פ"ט) תנא תנא קמי' דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה כו' מאן מתרי כו' אמר אביי חברי' נביאי מנא ידעי אמר אביי דכתיב לא יעשה כו' כי אם גלה סודו לעבדיו הנביאים והא יונה כו' ולא אודעוה יונה מעיקרא נינוה נהפכת אמרי לי' איהו לא ידע אי לטובה אי לרעה (ופירש"י מעיקרא נינוה נהפכת אמרו לי' כו' ומשמע נמי לטובה שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה וכיון ששבו נתקיימה הנבואה כו') וע"כ ניחא מה שאומר שנית דברה עמו כו' שלישית לא דברה עמו כו' והוא דהיה צריך לומר לו על החזרה שלא תהא נהפכת אך כיון שחזרו בתשובה א"כ נתקיימה הנבואה שנינוה נהפכת:
והנה איתא בירושלמי תענית (פ"ב ה"א) אמר ר' שמעון בן לקיש תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה כו' וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם אמר ר' יוחנן מה שהי' בכף ידיהם החזירו מה שהי' בשידה תיבה ומגדל לא החזירו וכבר ביארתי החילוק שבין תשובה מאהבה לתשובה מיראה שבתשובה מאהבה הוי כאלו קורע את הלב בכוונה לטהרו וע"כ אגלאי מילתא למפרע וע"כ הוא טהור לגמרי ואינו מקבל טומאה בשעת פרישתו וע"כ כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא מה שאין כן בתשובה מיראה דהוי כאלו נקרע מאליו וע"כ מקבל טומאה בשעת פרישתו ונשאר עדיין טומאת מגע:
וע"כ גבי אנשי נינוה אף ששבו בתשובה אעפ"כ לא נטהרו לגמרי ונשאר קצת טומאה ממה שנגע בטומאה שני' וע"כ כתיב ומן החמס אשר בכפיהם אבל מה שבשידה תיבה ומגדל לא החזירו ומה שאמר הקב"ה ליונה שינבא עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ולא אמר ונינוה נחרבת שא"כ יהי' גזר דין גמור אבל נינוה נהפכת יש במשמע ב' הדברים או שתהי' נחרבת או שתהי' נהפכת מרעה לטובה וע"כ איתא ביבמות (דף צ"ח) שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו והוא כמו שביארתי שלא הוצרך לנבואה שחזר בו הקב"ה מחמת שאמר נהפכת ויש במשמע גם כן שתהיה הפוכה מרעה לטובה:
אך נהפכת הוא ממילא ולא בכונה שיהי' מתכונים לטהר עצמם ולקרוע לבם לגמרי בחרטה על לעבר שא"כ היו מחזירים מה שכבר גזלו והניחו בשידה תיבה ומגדל אלא שהוא רק חרטה על להבא דהיינו מהחמס אשר בכפיהם וע"כ אמר נהפכת דמשמע כמו ממילא דהיינו מחמת היראה נהפכו וכמו דאיתא בחולין (דף ל"א) אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לדברי הכל פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לר"נ פרה פסולה (פי' לר' נתן שאומר דאפילו נשחטה ממילא הוי נמי מעשה ואינה פסולה רק אם נפלה סכין ושחטה דלא עביד מעשה כלל אבל אם שחט אע"ג דלא מכוין לשחיטה כשירה ע"כ לר' נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה וע"כ לא הוי משום ושחט אותה ולא אותה ואת חבירתה כו' חתך דלעת עמה דברי הכל פסולה (פי' מחמת דהוי מלאכה) נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה משום דלא הוי מלאכה אלמא דיש חילוק בין שחטה לנשחטה דשחטה הוא במתכוין ונשחטה הוא ממילא וכן בין חתכה לנחתכה דחתכה הוא שעושה מעשה ונחתכה הוי ממילא:
וע"כ כתיב ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך אל נינוה כו' וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך פי' דווקא נינוה נהפכת והוא שיהי' במשמע ג"כ שתהי' נהפכת מרעה לטובה וגם כיון שאין גמר דין גמור ע"כ סגי אפי' שתהי' נהפכת על ידי יראה ולא שיעשו מעשה ויקרעו את לבם בחרטה גמורה על לעבר ויחזירו אפילו מה שבשידה תיבה ומגדל וע"כ לא רצה יונה לומר להם הנביאות. ע"כ כתיב אחר כך ויתפלל כו' ויאמר אנא כו' על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה כו' ונחם על הרעה ופירש"י שאם יחזרו בתשובה אהי' שקרן בעיניהם והוא שודאי יעשו תשובה מיראה אך אם יהיה גזר דין אז לא יועיל וע"כ אמר נינוה נהפכת ויש במשמע שיהפכו מרעה לטובה ונהפכת משמע ג"כ ע"י דבר אחר דהיינו ע"י היראה וכמו דאיתא בחולין (דף ל"ב) החילוק בין שחטה לנשחטה ובין חתכה לנחתכה ועוד בחולין (דף ל"ג) מדקתני ונאכלים בידים מסואבות מי לא עסקינן דקא ספי לי' חברי' והכא נמי התשובה הי' על ידי הנביא ע"כ כתיב עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת שלא היה בחרטה גמורה וע"כ איתא בירושלמי תענית ויתכסו שקים האדם כו' ויקראו כו' בחזקה מהו בחזקה ר' שמעון בן חלפתא חציפא נצח לכשירה כל שכן לטובתו של עולם וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם אמר ר' יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו כתיב וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל כו' כי חנון ורחום הוא אמר ר' יהושע בן לוי אם קרעתם לבבכם בתשובה אין אתם קורעין לא על בניכם ולא על בנותיכם וא"כ לא הי' אלא מיראה וע"כ אומר חציפא נצח לכשירה כל שכן לטובתו של עולם שאם היה מתחרטין בתשובה גמורה היה בושין ונכלמים וכמו שאומרים הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה וע"כ כתיב עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת דהיינו ע"י נבואת יונה:
וע"כ איתא ביבמות (דף צ"ח) על ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים גר נושא אשת אשת אחיו מאמו (פי' אפילו הי' הגירות בעודו קטן דהיינו ע"י אמו וכמו דאיתא בכתובות (דף י"א) דגר (בימים הקדמונים) שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא לי' במאי דעבד אבוהון ואף שאם הגדיל יכול למחות אך כיון שהגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות וא"כ לא הוי בכונה גמורה אפי' הכי כקטן שנולד דמי (ועיין בהקדמה לס' שב שמעתתא שהקשה דאמאי הוזהרו על עריות הא הוו במתן תורה כמו גרים וא"כ כקטן שנולד דמי ותירץ כיון שהי' ע"י כפי' הר כגיגית ע"כ לא הוו כקטן שנולד) אך לענין קטן כיון דהוי ברצון ע"כ אפי' ממילא הוי שינוי מעשה ושינוי השם וע"כ הוי כקטן שנולד:
וע"כ אמר ג"כ שנית דברה עמו וכו' שלישית לא דברה עמו והוא שלא הי' צריך לזה להודיעו על החזרה והוא מפני שאמר נינוה נהפכת משמע ג"כ מרעה לטובה וא"כ מוכח שלא הי' התשובה רק מיראה. וע"כ אמר נינוה נהפכת דהיינו מרעה לטובה והוי כמו ממילא ולא כמו שקורע הלב בחרטה גמורה על העונות ואעפ"כ הוי שינוי השם וכמו הבגד שנקרע ממילא אף שנשאר בו עדיין טומאת מגע (כמו שחילק המ"ל בקריעת הבגד) אעפ"כ הוא טהור מטומאתו החמורה וכן בתשובה מיראה:
וע"כ איתא שם והא כתיב הוא השיב את גבול ישראל כו' כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אמר רבינא על עסקי נינוה קאמר רב נחמן בר יצחק אמר הכי קאמר כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה כך בימי ירעבם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה והוא כדכתיב כי ראה ה' את עני ישראל כו' ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל פי' לא בזכותן רק בתשובה מיראה והוא שמעונים ביסורין שזהו לא הוי כקריעה בכוונה לטהר ואעפ"כ נהפך להם לישראל מרעה לטובה והוא כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה כו' (פי' כמו שאמר לו שיגיד הנבואה דווקא נינוה נהפכת והוא להורות שאף שלא יהי' כל כך כוונה לקרוע את הלב ולטהרו אלא כמו קרע דממילא דנשאר בו טומאת מגע ונהפך להם מרעה לטובה והכא נמי בימי ירבעם בן יואש היה ג"כ באופן זה וכמו בנינוה וכמו שביארתי. ובזה יתבאר הא דאיתא בירושלמי סוף פאה נחום איש גם זו כי סליק לר"ע אמר לו אוי לי שאני רואה אותך בכך אמר לו אוי לי שאין אני רואה אותך בכך אמר לי מה את מקללני אמר לו ומה את מבעט ביסורין והקשה המפרש מהרא"פ מהא דאמרינן כשחלה ר"א נכנסו ארבעה זקנים כו' ר"ע אומר חביבין יסורין וא"כ ר"ע בעצמו סובר דחביבין יסורין ולפי מה שביארתי ניחא דהתם באו עליו מן השמים וע"כ אמר ר"ע חביבין יסורין והוא שסובר דאפי' נקרע מאיליו הוי טהרה לגמרי וכמו שביארתי על הא דאמר על ספסל זה ישב ר"ע ואמר שני דברים ע"כ אינו צריך לבקש ע"ע יסורין וע"כ אמר ליה נחום איש גם זו שצריך לקרוע בכונה. וע"כ אמר לו מבעט ביסורין את ובזה יתבאר הא דאיתא בסנהדרין (דף ל"ח) ששמח בתורתו של ר"ע ונתעצב במיתתו והוא כמו שבארתי לעיל הא שראה בספרא דאדם קדמאה שהוא כרבינא ולא כעולא דאמר שמקבל בשעת פרישתו טומאה מאביהן וא"כ אין צריך לחלק בין בכונה בין שלא בכונה וע"כ נצטער במיתתו והוא שסבל יסורין במותו שסרקו בשרו ואמאי גזרו עליו מיתה הא די ביסורין ג"כ ואף שלא בקש על עצמו וכמו שביארתי לשיטת ר"ע:
ובזה יתבאר הא שאומרים היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים כו' והוא שכונת בנים לקרב את עצמם אל אביהם מצד האהבה הנטוע בלבם אל האב ואם חטאו לפניו מתחרטים אח"כ ורוצים להתקרב אל אביהם מחמת אהבה המשורשת בלבם מצד הטבע וע"כ משברים את הלב בחרטה גמורה על העבר וע"כ לא נשאר בלבם שום חטא וטומאה אבל עבדים אינם חוזרין בתשובה רק מכח היראה והפחד מיום הדין. ועל כן הוא רק בבחי' עבדים וע"כ אומרים אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים שהם מתחרטים בחרטה גמורה א"כ נטהר למפרע אבל בעבדים עינינו לך תלויות עד שתחנינו והוא שהקרע אינו מטהר רק על להבא וע"כ נשאר בו קצת טומאה כמו שביארתי (כמו שחילק המ"ל פכ"ג מה' כלים):
והנה איתא בר"ה (דף ל"ד) אתקין ר' אבהו בקסרי תקיעה שלש שברים תרועה תקיעה מספקא לי' אי גנוחי גנח אי ילולי יליל והוא כמו שביארתי שענין תקיעות השופר הוא לקרוע את הלב והקריעה מטהרת והוא כמו דאיתא בחולין (דף קכ"ג) טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה כו' אינו חיבור וטהורה כו' והוא לפי גירסת הש"ס שאם נקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה והנה הרא"ש כתב שלא נפל ספק הזה בימי ר' אבהו שהרי משנות קדומות אחת אומרת שלש יבבות ואחת אומרת שלש שברים וקאמר אביי דבהא פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל וכך הי' הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל כו' וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושים מעשה א' ולא יהא ביניהם דבר שהוא נראה כחלוקה וצריך לבאר מפני מה הי' אלו תוקעים יבבות שהם כשברים דהיינו גנוחי גנח ואלי הי' נוהגים בתרועות דהיינו ילולי יליל
ויתבאר במאי דאיתא בכתובות (דף ס"ב) אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים כו' ור' יוחנן אמר אף כל גופו של אדם שנאמר והי' כי יאמרו אליך ואמרת כו' ונמס כל לב כו':
וא"כ אם שברים הם גנוחי גנח והוא כמו אנחה דשוברת חצי גופו של אדם וקריעת הבגד לא מהני לטהר את הבגד רק בקריעת הרוב וא"כ לא מהני האי גנוחי גנח לטהר את הלב וא"כ אי שברים הוי גנוחי גנח ולפי מה שאמר רב שאנחה שוברת חצי גופו של אדם א"כ איך יטהר:
אך איפשר לבאר כמו דאיתא בחולין (דף כ"ח) איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב ר"כ אמר מחצה על מחצה אינו כרוב כו' והנה מסיק הש"ס שם דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב:
והנה בירושלמי (עירובין ה"א) לענין קורה למעלה מעשרים דפסול הא סוף עשרים כשר ותניא כדרב דאמר רב סוף שיעורין להקל ר' יוחנן אמר תני סוף שיעורין להחמיר ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שקורותיו למעלה מעשרים אמה כו' ואפילו כרב אתי הא דאמר ר' יוחנן דרב אמר שחיטה מחצה על מחצה כשירה ולמה אמר פסולה מפני מראית העין שאין תימר שיתן בתוך עשרים אף הוא נותן למעלה מעשרים וא"כ משמע מהירושלמי דרב סובר מחצה על מחצה כרוב בשחיטה נמי ור' יוחנן סובר דסוף שיעורין להחמיר ומחצה על מחצה אינו כרוב:
וע"כ לרב דאמר דאנחה שוברת חצי גופו של אדם וא"כ שברים שזהו במקום גנוחי גנח והטהרה נעשה ע"י שמאנח ונקרע הלב אף שהיא שוברת רק חצי גופו של אדם אעפ"כ לענין קריעה כיון דהרוב הוי שינוי השם א"כ מחצה על מחצה נמי כרוב וא"כ לרב שסובר דמחצה על מחצה הוי כרוב א"כ כיון דקרוע מחצה על מחצה נטהר וא"כ שברים שהוא כמו גנוחי גנח ואנחה שוברת חצי גופו של אדם נטהר ולר' יוחנן דסובר סוף שיעורין להחמיר אך ר' יוחנן סובר דאנחה שוברת כל גופו של אדם א"כ נטהר מטומאת הלב וע"כ הי' מקומות שהיו נוהגין לתקוע שלשה שברים. אך לשיטת הש"ס דילן דרב לא קאמר אלא לענין מחצה טמאים ומחצה טהורין וא"כ כיון דרב סובר דאנחה שוברת חצי גופו א"כ לא הוי שינוי השם ע"י גנוחי גנח שאינה שוברת רק חצי גופו של אדם ע"כ הי' מריעין ג' תרועות שזהו ילולי יליל שבזה ודאי נשבר רוב הגוף יותר מבאנחות וע"כ שערי דמעות לא ננעלו מחמת שנשבר רוב הגוף אך יש לומר עוד שלא נטהר על ידי קריעת הרוב אלא בעינן שיקרע כולה והוא דתנן בחולין (דף קכ"ג) תנן התם טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה והוא שיטת הרמב"ם (פכ"ג מה' כלים) טלית שהוא מדרס והטבילה קודם שיעריב שמשה והתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה שוב איני חיבור וטהורה כולה אף שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך וא"כ בעינן שיקרע כולה אלא דמעת שקרע רובה ואח"כ קרע את כולה הרי היא טהורה למפרע והמ"ל כתב דנקרע רובה היא טהורה מדאורייתא וכבר ביארתי שינוי השם שאינו חוזר טהור למפרע מעידנא דהוי דשינוי השם א"כ הא דבעינן שיקרע אח"כ היינו שיהיה שינוי השם שאינו חוזר דהא אם לא נקרע כולה יוכל לתפור אבל מכיון שקרע כולה אגלאי מילתא למפרע שאינו חוזר ע"כ טהור מכי קרע רובה:]
וע"כ אתקין ר' אבהו שיהי' תוקעין שלשה שברים ושלשה תרועות שזהו גנוחי גנח וילולי יליל וא"כ ודאי נקרע כולה אלא דהוא טהור למפרע מכיון שנקרע רובה וע"כ איתא שם בר"ה (דף ל"ד) ודילמא ילולי הוא וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה והוא כמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פכ"ג מה' כלים) שנראה לו שמה שכ' הרמב"ם דמשנקרע רוב טהורה אינו אלא במסיים הקרע תיכף ומיד כמו שכ' הרמב"ם שהרי הוא קורע והולך אבל אם קרע הרוב והפסיק ולא הי' כונתי לקרוע עוד לא נטהר עיין שם שהאריך בזה:
וע"כ הקשו דא"כ כיון שמפסיק לא נטהר למפרע דכיון דהטעם הוא כמו שביארתי דאגלאי מילתא למפרע וא"כ זהו דווקא אם עושה בבת אחת אבל לא שמפסיק וא"כ כיון שמפסיק אע"ג דנשבר הלב ונקרע כולה אפי' הכי לא אגלאי מילתא למפרע וכתיב תקעו בחודש שופר שיהא החידוש תחילה דהיינו שינוי מעשה ושינוי השם ע"ז אומר דלאח"כ עביד תקיעה ותרועה ותקיעה כו' אלא ר' אבהו מאי אתקין דילמא גנח ויליל כו':
ובמה שביארתי יתבאר דלא תקשה מה שהקשו הפוסקים דהא אמר ר' יוחנן בר"ה (דף ל"ד) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ואפי' לר' אבהו היינו דווקא אם שהה כדי לגמור את כולה אך התם יצא ידי התקיעות והלב נטהר מכאן ולהבא אך שיהי' נטהר הלב מעיקרא כיון דקרע רובה וקורע אח"כ שיהא נטהר למפרע בעינן שלא יהא הפסק (וכמו שכתב הרמב"ם פכ"ג מה' כלים שהרי הוא קורע והולך ודייק מזה המ"ל דדווקא אם קורע בלא הפסק היינו לענין לטהר למפרע כמו דכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חוק לישראל הוא משפט כו' וא"כ אם לא יהי' החרדה וקריעת הלב רק מכאן ולהבא א"כ יוכל להיות שיהי' עליו גזר דין לענין הפסדת מזונות או לענין שיצא חייב במשפט ושלשה ספרים נפתחין בר"ה. ע"כ אומר הכתוב תקעו בחודש שופר שיהי' בחודש קודם גמר התקיעות ואז יהי' טהור למפרע והא דאמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא היינו לצאת במצות שופר ודאי דיצא אבל לענין לטהר למפרע אתקין ר' אבהו שלא יהי' מפסיקין ואז יהי' טהור למפרע וכמו שאומר תקעו בחודש שופר כו' כי חוק לישראל הוא משפט כו' וע"כ בעינן שיהי' החודש דהיינו חידוש המעשים וטהרת הלב קודם גמר התקיעות:
ובזה יתבאר מה שכתבו התוס' בר"ה (דף ל"ג) לתקוע קשר"ק בזכרונות כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקא וליכא אלא הפסק ובהכי סגי כו' דהא שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא ולפי מה שביארתי הוא כיון דמה דאתקין ר' אבהו כו' והוא שלא יהי' הפסק והוא לטהר הלב למפרע על ידי החרדה שיקרע הלב. ע"כ כיון דאיתא בר"ה (דף ט"ז) ולמה תוקעין ומריעין כשהן יושבים ותוקעים ומריעים כשהן עומדים כדי לערבב השטן וא"כ כבר נטהר הלב למפרע מתקיעות ראשונות ע"כ אף שמפסיק בתקיעות בתפילות המוספין נמי יוצאין והוא כמו דאמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא:
והנה איתא ביומא (דף פ"ה) אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל וזה יתבאר במה שהקשה הט"א על הא דאיתא בזבחים (דף צ"ג) ר"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה ור' אליעזר ורבנן במאי קא מפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קא מפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין רבא אמר דכולי עלמא אין דנין והכא בהא קמפלגי דר"א סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות ורבנן סברי אין צריכין שיעור והקשו התוס' דא"כ למה גזרו שלא יעביר אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר ובספינה כו' ותירצו דהתם קודם קידוש והכא לאחר קידוש ודחה הטורי אבן תירוץ זה ועל מה שתירצו בחגיגה (דף כ"ג) וחילקו בין טומאת מת לשארי טומאות הקשה ע"ז הטורי אבן דבשלמא לאביי דאמר דפליגי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה. ע"כ לא ילפינן מהזאה גופה דמטהרת אע"ג דבשעה שמזין על הטמא נטמא דאיפשר לדחות דהתם הכשר מצותו בכך איפשר להזות ביום שביעי בלא טומאה שבאותו שעה רק לאחר שבעה והא דאיפשר שיטבול בלילה ויזה למחר וא"כ לא יהיה טומאה שבאותו שעה ג"כ וביומא (דף ח') איתא דר' יוסי סובר דלא מקשינן הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה א"כ איפשר שיזה ביום מחר לאחר טבילה דאינו צריך טבילה אחר כך כמו שכתב הר"ש והרמב"ם בסיף מסכת פרה וכמו שיתבאר לקמן עיי"ש בטורי אבן:
אך לרבא דאמר דפליגי במצטרפין להזאות א"כ בטומאת מת נמי כיון דאין הכשר מצותו בכך וא"כ אם בטומאת מת מודה ר"א דנטמא א"כ איך קאמר דנדה מזין עליה וטהורה אע"ג שנטמא תחילה דהא בהזאה ראשונה לא היה כשיעור וא"כ מוכח דמי חטאת שנטמאו מטהרין הא מכל מקום נטמא תחילה בטומאת מת וליכא למדחי משום דהכשר מצותו בכך דהא איפשר להזות ההזאה שיש בה כשיעור וא"כ מוכח דאפי' נטמאו בטומאת מת נמי מטהרין:
ולי נראה דאיפשר לומר כמו שכתבו התוס' בזבחים (דף ק"ה) בתוס' ד"ה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא והקשו דאם מטמאין מבפנים א"כ יטמאו את אימוריהן ותרצו דמחוסר חתיכה הוי כמחוסר מעשה דמי ולא מטמאין בשעת פרישתן דמיירי בניתזין בכל כחן וכתבו התוס' ובירושלמי גרסינן בסוף פרק שני שעירים ר' אליעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיטמאו אוכלים (כצ"ל) בלא טומאה מפני שסופן לטמא כו' מעתה יטמאו אימורים אלא כשפירשו ואפי' תימא בדלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר אחר לחזור ולטמאות ממנו וביארתי שזהו דווקא בדבר הנעשה לטהרה ולכפרה:
וכמו שהבאתי ראי' מהא שהביא הר"ש התוספתא (רפ"ח דפרה) יש כאן שהוא אומר טמאני וטמאתיו כיצד טבול יום שהיה בידו קמח של תרומה ומשקין של חולין טהורים ובללן זה בזה הרי זה אומר טמאני וטמאתיו קדירה שהיא מלאה משקין טהורים ותורמסים טמאים פחות מכביצה נתונים לתוכה ונעשו כביצה הרי זה אומר טמאני וטמאתיו. וכבר ביארתי דזה מיירי בבאים לטהרה ולכפרה ע"כ אינו מטמא לחזור ולטמאות ממנו:
וע"כ בהזאה כיון שהיא באה לטהרת המת א"כ אם יטמאו מחמת הזיה על המת אין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות (פי' שלא יועיל ההזאה. ואף שאיפשר להזות למחר שלא יהיה טמא כלל וכן יכול להזות בהזאה שהיא כשיעור אך כיון שבאה לטהרה אין טומאת המת מטמא אותה לחזור ולהטמאות ממנה):
וע"כ לא מייתי ר' אליעזר ראי' לענין טומאה מהזאה עצמה אף שסובר דמצטרפין להזאות והוא שאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו וע"כ לא מייתי ר"א ראי' מהזאה שמזין על טמא מת רק מנדה שהרי נדה מזין עליה כו' והוא שההזאה אינו בא לטהר אותה מנדתה ובין שיטהרה מטומאת מת או לא יטהרה מכל מקום טמאה נדה ע"כ מייתי ראיה מזה שמזין עליה והיא טהורה אבל מהזאה עצמה אין להוכיח אבל לענין אם נטמאו המי חטאת קודם שמזין מחמת טומאת מת נפסלו כמו שכתבו התוס':
וע"כ נראה לי דמה שכתב הרמב"ן והביאו המ"ל (פכ"ג מה' כלים) דאם קורע בכונה לטהר את הבגד טהור מטומאת מגע ג"כ אבל אם נקרע מאליו טמא טומאת מגע וכתב המ"ל דאם קורע בכונה לטהר הוי טומאת מגע כטומאה דלמפרע והוא כיון שקורע בכונה לבטל השם בגד הוי כאלו הוי טומאה דלמפרע והוא תמוה דאטו בכונה תליא מילתא דהא אפילו נקרע מאליו נתבטל משם בגד:
וע"כ נראה לי שזהו הטעם של הרמב"ן דכיון דקורע בכונה לטהר אין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות (פי' שהקריעה שהיא בכונה לטהר אינה ניתוסף על זה טומאת מגע דהא תחילה לא היה טמא מגע מדרס דהא ההלכה הוא דאין טומאת בית הסתרים מטמא אך על ידי הקרע יהיה מזה טומאת מגע ע"כ אין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו אם בא לטהרה אינה גורמת טומאת המגע וכמו דמשני בירושלמי שעל כן אין האימורים טמאים מפני שאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו) וצריך לבאר דמהו ענין לחזור ולהטמאות ממנו דהא הפרים הנשרפין הם בלאו הכי טמאים אך הא דקאמר אין הדבר מטמא (והוא ענין הקריעה) פי' שאין ענין הקריעה דהיינו קריעת האימורים שהוא להפרישם מטומאת בשר אינו מטמא לחזור ולהטמאות ממנו והוא שעל ידי הקריעה יהיה טומאה בהאימורין:
וע"ז אומר כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו (ופירושו היינו שאינם מטמאים את הכלי שיהיה מי חטאת נטמאים על ידי זה). והוא משום שאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו וע"כ איפשר לומר דבהא פליגי ביומא (דף י"ד) דתניא והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא (והוא דאם הוא טמא וא"כ כונתו לטהר וע"כ אין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו והוא שאם ההזאה יטמא אותו וא"כ אם יזה עליו לאחר שביעי שכבר טבל א"כ יהיה גורם לו טומאה במה שהכונה לטהר מה שאין כן אם הוא טהור א"כ אין הכונה לטהר ע"כ אין שייך בזה אין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו) וחכמים אומרים ההוא למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא פי' אף שמזה עלי' מספק אף שאינו טמא רק שמזין עליו לחומרא ע"כ כיון שהכונה הוא לטהר אין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו:
ובזה יתבאר גם כן מה שהקשה המ"ל (שם) ע"ז מהא דתנן במסכת כלים (פכ"ז) ומייתי לה במנחות (דף כ"ד) סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס כו' וא"כ לפי שיטת הרמב"ן קשה דהא התם בטל שם שעלי' בידים ואפי' הכי טמא מדרס וכתב דיש לחלק בין קרע לשינוי מעשה (והוא לפי פי' המ"ל דהטעם מפני שביטל השם שעלי' בידים) וא"כ קשה מהא דתנן סדין טמא מדרס ועשאו וילון דטהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אבל לפי מה שביארתי דזה דווקא בקרע שקרע לטהרו אבל לא סגי במה שביטל שם שעליה בידים:
ועוד לפי מה שביארתי שזהו דווקא כיון שבקרע הזה בא לטהר ע"כ לא יוסיף טומאת מגע של טמא מדרס ואין הדבר מטמא לחזור ולטמאות ממנו וזהו דווקא בקרע שאם יהיה טמא טומאת מגע הוא רק מחמת הקרע דבלא הקרע אינו טמא דהא הוי טומאת בית הסתרים וע"כ טהור אף מטומאת מגע מה שאין כן לר' מאיר שסובר דטומאת בית הסתרים מטמא וא"כ הוא טמא מתחילתו קודם הקרע אפילו בכונה טמא דהא האי טומאת מגע לא מחמת הקריעה הוא והא שכתב הרמב"ן דאם הקרע הוא בכונה מטהר אף מטומאת מגע היינו מטומאת מגע שבא על ידי קריעה:
ובזה יתבאר מה שכתב הרמב"ם (פי"א מה' פרה אדומה ה"ז) המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא ולטהרו ואם הזה שלא בכונה הזאתו פסולה וכתב ע"ז הראב"ד שאינו צריך כונה לטהרו דחולין לא בעי כונה ועיין בכ"מ ולפי מה שביארתי הוכיח הרמב"ם מזה שאינו מביא ראיה בזבחים (דף צ"ג) מהזאה עצמה שמזין על הטמא דמי חטאת שנטמאו מטהרין וביארתי משום דאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו וכמו שהביאו התוס' בזבחים (דף ק"ה) מהא דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולהטמאות ממנו וביארתי דזה קאי על הזאה עצמה שלא נטמאת בהזאתו על הטמא וא"כ מוכח דהזאה בעי כונה לטהרו דאי לאו הכי לא שייך הא דאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו (והמ"ל כתב דהרמב"ם סובר נמי כהרמב"ן דבקריעה בכונה מהני לטהר אפי' מטומאת מגע גם כן ולפי מה שכתבתי בעינן שיהא הכונה לטהר דווקא):