מרבה לספר על הגדה של פסח· רבי ידידיה טיאה ווייל
נרצה
חסל סידור פסח
פסקה ב
חסל סדור פסח. הערוך כ' שהוא לשון תרגו' על ויגמל הנע' ואיתחסלת. ובמהרי"ל כ' דמדרש הי' מנהגו לומ' אחר כל האגדה חסלת סידור פסח. לכך קבעו חרוזי' אלו מה שחיבר רבינו יוסף טוב עלם (פיוט לשבת הגדול כמנהג פולין) והוא ר"ת חזק לאחר חיתום שמו. והא דאומר חסל בלשון תרגום כדי שיבינו האורחים הבבלים דנגמר הסדר ומי שרוצה לילך ילך לדרכו. אמנם הרד"ק כ' דחס"ל הוא לה"ק מלשון יחסלנו הארבה כי נכרת ונגמר הדבר לכך נהגו לומר לגמר הפרשה חסלת. ונקט לשון חס"ל דהוא ר"ת חזק סלה לעד:
משפטו דהלכתו היינו הדינים והסדר. ומשפט כיצד ואימ' שיאכל. וחקתו היינו מה שאין לו טעם דצריך לאכול המצה במקו' אחד ולא בשתי מקומו' זכר לחוקת הפס' וכמ"ש בפסקא חכם מהו וכו' וכאשר שזכינו לסדר אותו זכר לפסח ונשלמה פרים שפתינו. כן נזכה לעשותו בפועל:
זך שוכן מעונה בעת הגלות וחרבן בהמ"ק שאמר הקב"ה אלכה אל מקומי הראשון קומם קהל מי מנה. כי בלעם דימה ישראל לעפר שאמר מי מנה עפר יעקב. אבל משה רבינו דימה אותם לכוכבים על כן אומר קומם קהל על רום המעלה:
קרב נהל נטעי כנה אפשר רמז על גלות עשרת שבטים שה' נטעי כנה שיהיו על מכונה ראשונה. או שאמ' קומם קרב נהל נגד כהן לוי ישראל:
פדוים לציון ברינה ר"ת גמט' יבק כידוע לי"ח:
ויהי בחצי הלילה
פסקה ג
אז רוב נסים הפלאת בלילה. באשר שהוא חיבר דרך שירה מתחיל בלשון אז כמו אז ישיר משה אז ידבר יהושיע וכדומה. ונקט נסים נפלאות כי יש לפעמים נס שהקב"ה יזדמן לו דבר בעת הצורך נס דרך הטבע. אבל אם הוא נס שלא כדרך הטבע אז נקרא נס נפלא. וזהו נסים הפלאת שלא כדרך הטבע בלילה שנמצאו שונאי ישראל חייבים אפי' בלילה דדרשו על ידין אומים במישרים שדן את ישראל ביום שעושין מצות ואו"ה בלילה בשעה שהן ישנים ולא עושין עבירו' אפ"ה דן לחובה את או"ה:
בראש אשמורה זה הלילה אתי' כמ"ד ריש ברכו' דארבע משמורות הוי לילה וא"כ בחצות הוא ראש של שני אשמורה וכבר כתבתי בפסקא מעשה בר"א דחלק ראשון מן הלילה נקרא ליל. וחלק שני נקרא לילה. וז"ש בראש אשמורות זה הלילה תחילת חלק ב' הנקרא לילה:
פסקה ד
גר צדק נצחתו כנחלק לו לילה. ואעפ"י שקיים אברהם אבינו כל התורה אפי' עירוב תבשילין והיאך עשה מלחמה בי"ט. וצ"ל כדי להציל נפשות מותר ואפשר לתת טעם הא דלא רצה ליקח מחוט עד שרוך הנעל ממלחמה זו אעפ"י שאמר הכתוב שלא יאמר אני העשרתי את אברם. הלא באמת דבר קטן הי' לו ליקח ועוד דהא מציל מגייסות הוא שלו דהוי הפקר. ובוודאי זה התירץ אני העשרתי הוא אמר רק לפני אנשי סדום. אבל טעמו של אברהם הי' כמו גבי יריחו שהחרים יהושיע את כל הביזה משום דהוא נעשה הכיבוש בשבת וס"ל מה היא קודש אף מעשיה קודש ואסור להנות ממעשה שבת כך הי' סבר אברהם להחמיר הואיל ונעשה בי"ט אסור להנו' ממעשה יום טוב. לבד מאשר יאכלו הנערי' לגבי דידהו לא החמיר:
פסקה ה
דנת מלך גרר בחלום הלילה. מזה הקשה דודי הגאון מהראב ז"ל לפי דברי החולקי' על רבה תוספאה ואומרי' דאין אשה מתעברת י"ב חדשים. הלא יצחק נולד בפסח וא"כ למה צר הקב"ה קלסתר פנים דיצחק כאברהם מפני ליצני הדור שיהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה. הלוא מעשה דאבימלך הי' בפסח וא"כ יש י"ב חודש ובפרט אי נאמר דאותו שנה מעוברת הי' כדאי' בר"ה א"כ קשה לכ"ע. ואע"ג דאין מביאין ראי' מן אגדה דהא בגמ' דר"ה דף י"א מוכח דבאו המלאכים בחג הסכות וילדה בפסח. ואלו הפייט דאמר הסעיד נוצצים עוגות מצות וכו' ש"מ דס"ל דבאו בחג הפסח א"כ חולק על הגמ' שלנו והי' כמו שתי שנים בין מעשה דאבימלך עד לידת יצחק ולא שייך כלל דברי לצני הדור אפ"ה נראה גם זה ליישב. דבמדרש אית' מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה מפני שליצני הדור היו אומרים שהוא אסופי מן השוק. והוציאה דדיה והניקה לכל הבנים הנמצאים שם. ויש להבין היאך יכולין לומר שהוא אסופי הלא יש לחקור אצל המיילדת ובני ביתה אם הי' שרה כורעת לילד וישבה על משבר והיתה יולדת. וצ"ל דליצני הדור היו אומרים שאינם מאמינים להם למיילדת ובני ביתה כי בצע כסף לקחו ומעתה נדחה הראי' אותו כת דליצני הדור היו אומרי' שמאבימלך נתעברה שרה וכבר ילדה יצחק ד' או ה' חדשי' מקודם פסח רק דשרה העלימה הלידה במתכוין כדי שלא יאמרו מאבימלך נתעברה שרה כי בי"ג חדשים אי אפשר להתעבר ונתנה שוחד לבני ביתה שלא לפרסם הדבר. לפיכך צר הקב"ה קלסתר פניו דיצחק כמו אברה'. והכל יאמרו אברה' הוליד את יצחק. הנה בגמ' דר"ה דף י"א יליף דבפסח נולד יצחק מקרא. ויש להביא עוד ראי' דהקב"ה גזר ארבע מאו' שנה על בניו של אברה' ובוודאי הי' במלואם. והנה התחלתן הי' משנולד יצחק. ויציאת מצרים הי' בפסח ואי שנים שלימות היו א"כ בוודאי בפסח נולד יצחק. וכן פרש"י בחומש פ' בא סי' י"ב פסוק מ"א בט"ו בניסן באו מלאכים אל אברהם לבשרו. בט"ו בניסן נולד יצחק בט"ו בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים עכ"ל:
הפחדת ארמי באמש לילה. הוא לבן כדכתיב ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה והוא ליל שימורים. נמצא השיג ליעקב ביום א' דפסח דהא ויברח יעקב הי' ששה ימים קוד' פסח כדכתי' ויוגד ללבן ביום השלישי וכו' וירדוף אחריו דרך שבעת ימים ופרש"י כל אותן ג' ימים שהלך המגיד ללבן הלך יעקב ג"כ ג' ימים ובז' השיגו לפ"ז הי' בורח מלבן ביו' ח' לחודש ניסן והוא תחילה להקמת משכן וסוף ימי מלואים. אך הא פלא בעיני א"כ היאך מסדר בחרוז הסמוך וישראל ישר לאל ויוכל לו לילה דהי' נמי בליל פסח וכ"כ הפיוט במערבית דליל שני. וא"כ צ"ל דמה שהאביק יעקב עם המלאך הי' בשנה שנית של ויברח יעקב ותמוה דהא בסוף פ"ק דמגילה דף י"ז תני' יצא מארם נהרים ובא לו לסוכות ועשה שם שמנה עשר חודש שנ' ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית בימי חורף ולמקניהו עשה סוכות קיץ. ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים לאלקי אביו וכל נסיעתו ששהה בדרך לא הי' רק שתי שני' הרי דמוכח דלא הי' זמן מרובה בין יציאתו מבית לבן להאבקו עם המלאך. ודוחק לומר דבאותו יום שפירש מלבן שלח מיד מלאכים לעשו ובו בלילה האביק המלאך עמו וקרא ליל שמורים הואיל שעשה יעקב שני ימים פסח מפני שהי' בח"ל ולכך קורא גם ליל שני ליל שמורים. אמנם מה מאוד קשה הדבר לומר שכל כך הי' עשו והר שעיר סמוך להם. ותו ק' דהא כתיב וישכם לבן בבוקר וא"כ הי' בליל שני יעקב ולבן יחדיו וצ"ע:
פסקה ו
וישראל ישר לאל ויוכל לילה. ונר' דרמז לו המלאך לפי מה דאי' בזוהר דשס"ה גידין הם כנגד ששה ימים דשנה וגיד הנשה הוא כנגד תשעה באב. ולפי סימן דא"ת ב"ש כמו שחל ליל א' דפסח חל ליל ט"ב ורמז המלאך וירא כי לא יכול לו מפני שהוא ליל שמורים ויגע בכף ירכו דהוא גיד הנשה שהוא לעומת ליל פסח. והיינו ליל ט"ב:
פסקה ז
זרע בכורי פתרוס. דהיינו מצרים כדכתיב ומצרים ילד את לודים ואת פתרוסים. ונקט זרע להורות אפי' מעוברות הפילו ילדיהן הבכורים או דמרמז אפילו בכור מאב דאינו רק זרעו נמי הוכו. דכתיב וה' הכה כל בכור כל לרבות הכל מין בכור:
חילם לא מצאו בקומם בלילה. היינו ממונם. או די"ל חילם וכחם דהיינו ע"ז שלהם כדכתיב ובכל אלקי מצרים עשה שפטים מלשון תאזרני חיל למלחמה. או דהוא לשון אנשי חיל כמ"ש בשם המדרש דבכורי' הרגו באבותיהם ששים ריבוי והם היו אנשי גבורי חיל. וכשיצאו ישראל ממצרים לא מצאו אותם אנשי חיל:
טיסת נגיד חרישת סלית בכוכבי לילה כצ"ל בכוכבי. כדכתיב בסיסרא מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם. טיסת לשון מעופף שהי' ממהר כאשר ידאה הנשר סיסרא שהוא נגיד ושר צבא של מלך היושב בחרושת גוים הי' בליל השמורי' לא מצינו בקרא דהא מלחמ' וכיבוש סיסרא בלילה. ואי משום כוכבי' דאפשר דגם ביום נעשה זה דהא שטח רקיע הוא מלא כוכבים ועומדים גם ביום רק שאין נראין מפני אור היום והראי' בליקו המה כוכבים נראין ביום. וגם יש לפרש כוכבים ממסילותם כי היו מכשפים והורידו השפעת מזלות שלהם וכוכביהם להיות מתגברים על ישראל ורשי' פי' במ"ק גבי אורו מרוז אמרי לי' שהוא כוכבא דהיינו מזל של סיסרא. ואי' במדרש שהי' באים עם סיסרא ארבעים אלף ראשי גייסות וכל אחד הי' מאה אלף. ובן ל' שנים הי' וכבש כל העולם בכחו ולא הי' כרך שלא הי' מפיל חומה בקולו ואפי' חי' שבשדה כיון שהי' נותן עלי' קולו לא הי' זזה ממקומה אמרו כשהי' יורד לרחוץ בנחל קישון הי' עולה בזקנו כמה מאכל לבני אדם דגים. וט' מאות סוסים במרכבתו ובחזירתו לא הי' אחד מהם חוזר בשלום עכ"ל וא"כ לכל אלו חיילות היו מזלות הרבה והיו עמו ל"א מלכים שעזרו בתנם (מדרש ילקוט דף י' ע"א) ולא יש רמז כלל דהי' בלילה. ואח"כ ראיתי בילקוט דאסתר דף קע"ג ע"ג בליל פסח הי' מלחמ' סיסרא דכתיב הכוכבים ממסלותם. אך הא קשי' דאי' במדרש ילקוט דף ט' ע"ג בשעה שאתה עושה לנו ניסים ביום אנו אומרי' שירה ביום דכתיב ותשר דבורה וכו' ביום ההוא לאמר ובשעה שאתה עושה ניסים בלילה אנו אומרים שירה לפניך בלילה דכתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג עכ"ל הרי דהי' ביום. ואפשר דכוכבים ממסלותם נלחמו בלילה. אבל ביום שלאחריו הא הרדיפה וכבישה של ישראל על סיסרא ועוזריו והיתה השירה על גמר המלחמה:
פסקה ח
יעץ מחרף לנופף אווי הובשת פגריו בלילה. הוא סנחרב כדאי' בילקוט מלכי' דף ל"ז ע"ג הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קורין את ההלל ואמר לסנחרב חזור לאחוריך כי ניסים נעשה להם בזה והי' סנחרב מבזה את הדבר שנ' ינופף ידו על הר בת ציון עכ"ל וזהו לנופף אווי לשון תאוה מרוב תאותו לכבוש הי' מנופף. ולכך הובשת פגריו לשון יבש שריפת נשמה וגוף קיים ונתייבשו כל לחלוחית שבהם ונלע"ד דנעשה נס זה בליל שימורים משום דאי' בסנהדרין דף צ"ד בקש הקב"ה לעשו' חזקיהו משיח וסנחרב גוג מגוג רק הואיל שלא אמר שירה נענש. וכן אית' שם דף צ"ה ע"ב בא עליהם סנחרב במ"ה אלף איש בני מלכים יושבים בקרנות של זהב ועמהן שגלונות וזונות וה' אלף גיבורי' לבושי שריון (שריון קליפה) ובששים אלף אחזי חרב רצים לפניו והשאר פרשים וכן באו על אברהם וכן עתידין לבא עם גוג ומגוג ע"ש לכך נעשה אלו ניסים בליל שמורים להורות שכן יהי' סימן לבניו שנעשה להם נס בליל זה במשיח וגוג ומגוג:
כרע בל ומצבו באישון לילה. ע"ש פסוק בישעי' סי' מ"ו כרע בל קרס נבו. קאי על חזיון חלום הראשון ולא ידעתי שום רמז מזה בקרא ובמדרש. לכך נר' לפרש דקאי על הפכת בבל שחרבה בבל מאלי' מן השמים כמ"ש ישעי' י"ג והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה ופרש"י שתי פרעניות באו לה בשתי שנים דריוש הרג בלשצר ומלך שנה. ובשנה שני' נהפכה כמהפכת סדום. וכיון דבשנה שנהרג בלשצר הי' בליל פסח. א"כ מה שנהפכה בשנה שני' היה בליל פסח. דוודאי שנה תמימה הי'. והא דלא אמר מתחילה משתכר וכו' הלא מקדם בזמן הי'. לזה י"ל הואיל דבבל עיר המלוכה עם ע"ז שלה הי' קודם בלשצר בעולם לכך הקדימו בחרוזה:
לאיש חמודות נגלה רז חזות לילה. דהיינו מה שראה בחלום בשנת חדה לבל שאצר דניאל (ז') אבל המפרשים פירשו דקאי על שנגלה לדניאל חזיון החלו' ופשרי' דנבוכדנצר וזה הי' בליל שימורים ואם קבלה נקבל וכ"ה במערבית דליל ב' דפסח:
פסקה ט
משתכר בכלי קודש נהרג בו בליל' הוא בלשצר. נושע מבור אריו' פותר בעיתותי לילה הוא דניאל שקרא מה שכת' פס יד מנא מנא תקיל ופרסין. אע"ג שפותר הי' קודם שנהרג וה"ל להקדימו חרוז זה. אפ"ה משתכר הי' קודם שנ' פס יד:
שנאה נטר אגגי וכתב ספרים בלילה משמע דהי' הגזרה בליל שמורים ובו כ' ספרים וזה תמוהו דכל הגזרה לא הי' רק מי"ג אדר עד ט"ז בניסן שנתלה המן ונכת' בי"ג בניסן כדכתי' ויקראו סופרי המלך בחוד' הראשון בי"ג בו ויכתב ככל אשר צוה המן וכו' ואולי לא נגמרו הכתבים עד ליל שמורים. ויותר נר' כי בליל י"ד דניסן כאשר בא המן לביתו וסיפר כבוד עשרו וכו' וכל זה איננו שוה לי וכו' ותאמר לו זרש וכו' יעשו עץ גבוה וכו' ובבוקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו. וייטב הדבר לפני המן. ואפש' שכתב ספרים לשלוח בבוקר לכל הנמצאים בשושן שיבאו לראות בתליות מרדכי וזהו שנאה נער האגגי על מרדכי וכתב ספרים בלילה לראות היאך נתלה מרדכי אבל באמת לו הכין:
פסקה י
עוררת נצחך עליו בנדד שנת לילה כדאית' בילקוט דף קע"ג ע"ג א"ר חמא כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותה לילה ע"ש באריכות:
פורה תדרוך לשומר מה מלילה עש"ה ישעי' (ס"ב) פורה דרכתי לבד דהיינו מלכות הרביעי שומר וכו' עש"ה ישעי' (כ"א) משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל (ופרש"י שומר ישראל מה תהא מן הלילה והחשכה) אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו. ונר' לפרש כי מלכות אדום נקרא דומה מלשון וידום אהרן או מלשון תקנה דום ה' והתחולל לו. באשר שקץ הפלאות הוא נדמה ממנו ולא נגלה משא"כ קץ מצרים וקץ בבל. וקאמר דומה אלי מה שהוא בדוממת ממני אלי קורא משעיר. ר"ל מחמת שעיר שומר ישראל מה תהא עלינו בשביל הגלות הדומה ללילה. שומר מה מליל. ר"ל מה שהבטחתנו לגאול בליל שמורים. או כפי מ"ש למעלה דחצי לילה ראשונה נקרא ליל. וחלק שני נקרא לילה וזהו שאמ' שומר מה מלילה שעדיין צריכין להיות בגלות ושומר מה מליל מגלות שעבר. כלו' אימת הוא החצי מגלות. על זה בא התשובה אתא בוקר כלו' הגאולה ע"י משיח בן יוסף וגם לילה ר"ל שיבא מלחמות גוג מגוג שאז יהי' צרה גדולה לישראל אשר לא נהיתה בגוי מעול' אמנם אם תבעיון בעיו אם תבקשו שלא יהי' עוד לילה לאחר ביאת משיח בן יוסף אז שובו ואתיו כמו דאמרינן בעירובין דף מ"א שיכול לבא משיח בן יוסף לב"ד הגדול ויום שלאחריו משיח בן דוד. וז"ש פורה תדרוך דהיינו אדו' לשומר מה ר"ל מ"ה ימים מלילה לאחר ביאת משיח בן יוסף וכמ"ש למעלה. ועיין בת"ח בסנהדרין דף צ"ג פי' אחר:
צרח כשומר ושח אתא בקר וגם לילה כלו' זעק וצעק כראוי לשומר עמו ישראל לעד אתא בוקר שיבא גאולה ע"י מב"י וגם לילה שהוא חבלי משיח:
פסקה יא
קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. עש"ה זכרי' (י"ד) והי' יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והי' לעת ערב יהי' אור ופרש"י לא אור נוגה כאור עוה"ב ולא לילה ולא עת צרה כצרת שיעבוד מלכיות שמקדם שימות משיחנו יהי' ואין בהם שיעבוד. והי' לעת ערב קודם שיגמור אלף שנים יהי' אור הנוגה וכל טוב האמור על ישראל עכ"ל:
רם הודע כי לך יום אף לך לילה עש"ה תהילים (ע"ד) כלו' לעתיד יודו העמים שגאל ישראל עמו. וגם יודו שאפי' בגלות הדומה ללילה נחלתו לא עזב ועמו אנכי בצרה שהשכינה ג"כ הי' בגלו' כדכתי' למענכ' שולחתי בבלה והיינו אף לך לילה:
שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה. עש"ה (ישעיהו ס״ב:ו׳) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה. ודרשו רז"ל מלאכים ממש יהיו שומרים על חומת ירושלים:
תאיר כאור יום חשכת לילה. שנ' וחפרה הלבנה ובושה חמה. כי לעתיד יאר הקב"ה באור הגנוז לצדיקים מששת ימי בראשית:
[וראיתי להדפיסים כאן:] במערבית דליל ב' דפסח מביא עוד שלשה דברים שנעשו בליל שמורים. בשמות רבה פט"ו ר"ח ניסן הוא חודש גאולה ובו עתידין לגאול וכו' ובו נולד יצחק ובו נעקד ובו קיבל יעקב הברכות ע"ש משמע העקידה הי' בפסח. אמנם מצינו מדרש דהעקידה הי' בר"ה ואפשר דפליגי אם נברא העולם בניסן או בתשרי בפלוגת' דר"א ור"י:
ראיתי במדרש רבה בס' במדבר פרשה כ'. ויבא אלקים אל בלעם לילה זש"ה ליל שמורים הוא לה'. כל הניסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעי' הי' בלילה הזה (כצ"ל) ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה. ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה. ויהי בחצי הלילה. וכתיב ויהי ענן וחושך ויאר את הלילה. ויחלק עליהם הלילה. וכן כולם עכ"ל מדברי המדרש משמע דאמירת אלקים אל בלעם היה בליל שמורים. דהא כל הני פסוקים שמביא הי' בליל שמורים כמבואר בפיוט. (אך קשה מהאי קרא ויהי ענן וחשך ויאר את הלילה. דלא הי' בליל שמורים רק בז' של פסח. ואולי הואיל שהי' בלילי פסחים והתחל' הגאולה הי' בליל שמורי') ולפי משמעות מדרש הנ"ל הי' זה הענין ויחל העם לזנות בשיטי' בזמן ספירת העומר וגרם שנפלו כ"ד אלף מישראל כי זה הי' סמוך לקללת בלעם הרשע. וה' יודע אם לא היו אותן כ"ד אלפים תלמידי ר"ע שמתו בזמן ההוא. גלגולים אותן כ"ד אלף של דור דעה. ולכך גזרו רז"ל שלא לישא נשים בימי הספירה כדי לתקן את הזנות שעברו בימים ההם בזמן הזה (ועיין מ"ש לקמן בפסקי י"ב מי יודע) והוא רחום יכפר:
ונלע"ד דלאחר פיוט אז רוב. יאמר ט"ו שיר המעלות והללוי' ואח"כ מיד יאמר כי לו נאה והטעם דאי' בפסחי' דף קי"ח דר' יוחנן ס"ל דיאמ' ט"ו שיר המעלות עם הלל הגדול על כוס רביעי (וכן תקנו ט"ו מעלו' שאר'ע כנגד ט"ו שיר המעלות כמ"ש למעלה) ונהי דלא קיי"ל כר' יוחנן אפ"ה ראוי לאומרן בלא כוס וקודמן לשאר פיוטי' וגם מחובר לאחר שסיים הללוי' לומר כי לו נאה וכו':
ויש לתת טעם לדברי ר' יוחנן שיאמר ט"ו שיר המעלות עפ"י מה דאי' ברבה בראשית פרשה ס"ח ופ' ע'ד וישכב במקו' ההוא ר' נחמי' אמר כאן שכב אבל כל שני' שהי' בבי' לבן לא שכב. ומה הי' אומר ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלו' שבספר תילים ע"ש (ובנפוצות יהודה דרוש ב' דף ח') והנה בליל פסחים אומרים צא ולמד מה בקש לבן הארמי וכו' וכן הפחדת ארמי באמש לילה לכן אומרים תפילת יעקב אבינו שהי' מתפלל בבית לבן וניצל מידו. ונראה דאמר ט"ו מעלות הללו כנגד שלשה אבות וכנגד י"ב שבטים שעתיד לצאת ממנו והמעיין יפרש כל מזמור אחת לאחת לפי ענינו: שיר המעלות והללוי' נדפס בסוף האגדה:
זבח פסח
פסקה ב
ואמרתם זבח פסח כבר דרשה בזה ר"ג דחייב לומר ג' דברים בלשון אמירה. והפייטן אמר בלשון צחות ואמרתם אמירה זו במקום זבח ר"ל זבחי תודה על הנסים שנעשו בימי פסח. באומץ גבורתך הפלאת ר"ל גבורות נפלאות שלא כדרך הטבע קודם יציאת מצרים ובשעת י"מ וכן לאחריו ומה שיהי' לעתיד:
בראש כל מועדות נשאת פסח כי המצוה שצוה הקב"ה במועדו' בראשונה הי' פסח וכמ"ש רש"י דראוי הי' התורה להתחיל מחודש הזה לכם. ולדעת ר"ש לענין בל תאחר בעי כסדרן וחג המצו' תחילה. וגם לאידך מ"ד בכל פע' שמזכי' המועדו' בתורה לעול' כתי' חג המצו' בראשונה:
גלית לאזרחי חצות ליל פסח כמ"ש לעיל כשרדף אחרי המלכי' דכתיב ויחלק עליה'. או דמאמר ברית בין הבתרים הי' בליל שמורים (בי"ר דף פ"ח ע"ב בשם תרגום ובמערבית בליל א' דפסח. ובילקוט דאסתר דף קע"ג ע"ג בליל פסח נגלה הקב"ה לאברה' ויוצא אותו החוצה) ובזה נר' הא דכתיב בסוף פ' בא ומושב בני ישראל כו' הי' ארבע מאות ושלשים שנה. דהיינו מלידת יצחק עד יריד' אבותינו למצרים קץ שנה. ורד"ו שנים היו בשעבוד. ושלשים שנה מברי' בין הבתרים. וכיון שקיבל עליו אברהם הגזרה ועבדום ועינו אות' וכו' נחשב לשיעבוד. כמו דמצינו בקבל' תענית דקבלה נחשב כמו תענית ודרשו רז"ל דיליף מדניאל שא"ל המלאך מיום שנתת לבך להתענות איש חמודות אתה. שוב ראיתי בסדר עולם רבה פ"א וז"ל אברהם אבינו הי' בשעה שנדבר עמו בברית בין הבתרים בן שבעים שנה שנ' ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגומר. עכ"ל:
פסקה ג
דלתיו דפקת כחום היו' בפסח וזה הי' יום שלישי למילתו כמ"ש רש"י וא"כ הי' נימול בי"ג לניסן. וקשה לפמ"ש התשב"ץ והביאו הש"ך סוף הלכות מילה דמילה שלא בזמנו אסור לימול ביום חמשי וששי כדי שלא לחלל שבת ברפואתו. וא"כ שני ימים לפני י"ט נמי אסור א"כ היאך מל עצמו קודם י"ט הלא קיים אברהם אבינו כל התורה אפי' ערוב תבשילין. וביותר קשה לפמ"ש תוס' בר"ה דף י"א ע"א בשם פר"א דביום כיפור נימול אברהם אבינו. וי"ל ניהי דקיים אברהם כל התורה אפ"ה לא נחשבים כל מצות תורה רק כמו מצות דרבנן דהא לא נצטוה. אמנם על המילה נצטוה מן הקב"ה וזה חשיב כמצות דאוריי'. ואתי דאוריי' ודחי דרבנן:
הסעיד נוצצים עוגו' מצות בפסח. ואפש' דרמז כמ"ד כמלאכי' נדמו לו א"כ לפי הפייטן הי' זה בט"ו בניסן. וגם לידת יצחק הי' בט"ו בניסן דהא שרטו להם סריטה בכותל למועד כעת חי' ולשרה בן ועיין בתוס' דר"ה דף י"א ד"ה שנולדו אמנ' בב"ר פ' מ"ח אי' לושי ועשי עוגו' הדא אמרה בפרוס פסח הי' ע"ש משמע אמצע פסח הי' וצ"ל מדרשו' חלוקו':
ואל הבקר רץ זכר לשור ערך פסח. מפרשים עש"ה (דברים ט״ז:ב׳) וזבחת פסח וגו' צאן ובקר מלמד שחגיגה באה עם פסח עכ"ל וזה ניחא לרב בפסחי' דף ע'. אבל בגמ' שם מפרש בקר על חגיג' ט"ו וכן נר' מדברי הפייט דהא חגיג' י"ד נאכל בלילה. ואם נשאר אוכלין ביום לרבנן דפליגי על בן תימא נאכל ביום ט"ו אבל השחיטה דחגיגה הי' בע"פ. ויותר נר' שאנו קורין בתורה בפסח שור או כשב וכו' לזכ' לשור שרץ אברה' זכר לשור זה ערך פסח כלו' לערך זה אנו קורין בתורה שור:
פסקה ד
זועמו סדומים ולוהטו באש פסח. הנה במערבית דליל ב' יסד רבי' מאיר ל"ש זדים רידוי שפך שלח ידו הפך בלילי חג פסח משמע דהפיכת סדום הי' בליל שמורים. ולפי הפייטן הי' ביאת מלאכים ביום ט"ו בניסן. והפיכת סדום הי' ביום שלאחריו. ודוחק לומר כיון דנמסר השליחות בידם הוי כאלו כבר נעשה המעשה. ויותר נר' דליל שימורים לאו דווקא רק בלילי פסחים ר"ל בשאר לילי דפסח:
חלץ לוט מהם ומצות אפה בקץ פסח. ולא ידעתי מהו בקץ פסח דאי פירושו בסוף פסח זה אי אפשר דהא ביום ט"ו לערב באו המלאכים אל סדום ולמחרתו נהפך סדום. ונר' דר"ל בקץ י"ט ראשון של פסח אפה מצות עש"ה ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו ובב"ר פרשה נ' כ' שרדה סדום בי"ו בניסן ונכון:
טאטאת אדמת מוף יניף בעברך בפסח לשון כיבד עש"ה וטאטאתי במטאטא השמד עיין ר"ה דף כ"ה. קאי על כל אלהי מצרים שנתקלקלו כל אלהותם דכתיב גם באלהי מצרים אעשה שפטים מוף ונוף כן נקרא ארץ מצרים:
פסקה ה
יה ראש כל און מחצת בליל שימור פסח. מרמז לעשרה מיני בכור שנהרגו במצרים ואמר לשון מחצת שאין הקב"ה הרג בעצמו הבכורים רק עש"ה ועבר ה' לנגוף בארץ בנגיפה בעלמא ומלאכי הרעים הרגו אחריו כמ"ש לעיל בפסקא לא ע"י מלאך:
כביר על בן בכור פסחת בדם פסח. ישראל נקרא בכור עש"ה בני בכורי ישראל ונצולו בדם פסח הנתון על המזוזות ומשקוף ופסחת לשון חמל ודלג ובמכילת' הרי שהי' מצרי בבית ישראל שומע ניצל בגינו ת"ל ופסחת עליכם אני חס ואין אני חס על מצרי' הרי שהי' ישראל בבית מצרי שומע אני ילקה בגינו ת"ל ולא יהי' בכם נגף בכם אינו הווה אבל במצרים הווה עכ"ל:
לבלתי תת משחי' לבא בפתחי בפסח עש"ה ופסח ה' על הפתח ולא יתן משחית לבא אל בתיכם לנגוף וכמו שדרשו בב"ק דף ס' ע"א ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר מכאן מכיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין טוב לרע עכ"ל וקשה א"כ מצרי בבית ישראל. או ישראל בבית מצרי מי הרגם כמ"ש לעיל ואולי י"ל כיון דהנגיפה הי' ע"י הקב"ה בעצמו. רק המשחית הי' הורג. א"כ באמת דאותו מצרי בבית ישראל או ישראל בבית מצרי לא נהרגו ע"י משחית רק היו נגופים עד אור הבוקר:
פסקה ו
מסוגרת סוגרה בעיתו' פסח. הוא יריחו כי ממחרת הפסח אכלו מעבור הארץ דהיינו ט"ז בניסן. וביום י"ז התחילו להקיפו ז' ימים ונפל חומת יריחו בכ"ג בניסן וכל ימי פסח יריחו מסוגרת מבפנים וסוגרה מבחוץ ואית' במדרש דנכבש יריחו ביום השבת. וא"כ הי' ז' באדר חל ביום רביעי בשבת צא וחשוב למפרע וק' הא משה רבינו דמת בז' באדר הי' בשבת ועיין בתוס' דמנחות פרק התכלת ויש ליישב:
נשמדה מדין בצליל שעורי עומר בפסח זהו חלום מדין כמ"ש בשופטים ז'. הנה במערבית ליל ב' דפסח ז"ל ל"ש סיע צדק נעורי'. צליל לחם שעורי' בלילי חג הפסח משמע דהי' זה בליל שמורי' וקשה דהא אי' במדרש וכ"כ רש"י (בשופט' ס"ו פ' י"ג) שאמ' גדעון איה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו פסח הי' אמר לו אמש הקרני אבא את הלל וכו' והמעשה דצליל עומר הי' כמה ימים לאחריו והיאך יכול להיות צליל עומר בליל שימורי'. לכך נר' דהי' המעשה דצליל עומר בסוף יום שביעי של פסח וליל שמורים לאו דווקא רק בלילי פסחים עיקר רק דכל ניסים קרי לי' ליל שמורים:
שורפו משמני פול ולוד ביקד יקוד פסח. עש"ה ישעי' (יוד) במשמניו רזון ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש ר"ל במשמניו נעשה הון כי נתייבשו הבשר והעצמות תחת כבודו אלו הבגדים יקד יקוד כיקוד אש שריפת נשמה וגוף קיים כדי שיוכלו ישראל ליקח בגדיהם:
פסקה ז
עוד היום בנוב לעמוד עד געה עוגת פסח עש"ה ישעי' עוד היום בנוב לעמוד כדאי' בחלק דף צ"ה שהי' נוב עשרה ימים מירושלים ובא בחד יום וכשראה ירושלים הניף בידו ובזהו. ואמר קרתי' זעירתי' למחר אכבשינהו ויצא מלאך ה' והרגם בליל המקדש חג:
פס יד נתנה לקעקע צול בפסח במעשה דבלשצר דניאל (ה') בי' בשעת' נפקין אצבעין די יד אינש וכתבן. לקעקע לעקר צול זה בבל דכתיב בישעי' (מ"ד) האומר לצולה חרבי מפני שבבל עמוקה מכל:
צפה הצפית ערוך השולחן בפסח. עש"ה ישעי' (כ"א) ערוך השולחן צפה הצפית הצפית הוא המנורה כי בי' בלילה קטיל בלשצר ודריוש מדאי קיבל מלכותי' ומפרש צפה האיר המנורה כי לקבל נברשת' כתבה פס יד. ולמה מפני ערוך השולחן שהי' משתכר בכלי קודש בפסח:
פסקה ח
קהל כנסה המזה לשלש צום בפסח. עפ"י הגמ' דמגילה דף ט"ו ויעבור מרדכי רב אמר שהעביר יום טוב ראשון של פסח בתענית ופרש"י בי"ג בניסן נכתבו האגרת ונתנו הדת בשדשן וי"ד וט"ו התענו ובי"ו נתלה המן לערב עכ"ל. וצ"ע דהא כתי' ויהי ביו' השלישי ותלבש אסתר מלכות ר"ל ביום השלישי לתעני' וכו' ובקשה מהמלך שיבא הוא והמן אל המשתה למחר וכו' וסיפר המן כבודו שהוא נקרא למחר עם המלך למשתה אסתר וכו' וזרש נתנה עצה לעשות עץ גבוה חמשי' אמה ובבוקר אמור למלך לתלו' עליו וכו' ובלילה ההוא נדדה שנת המלך. וצ"ל דנדדה שנת המלך הי' בליל י"ו של ניסן כי ביום ט"ו הי' שרוי בתענית. וקשה הא אי' במדרש ובתרגום בלילה ההוא נדדה הי' בליל שימורים בליל ט"ו. וצ"ל דמדרש' חלוקות הן ומה מאוד תמי' לי דאנו אומרים בליל ראשון עוררת נצחך עליו בנדוד שנת לילה הרי דס"ל דהי' נדד שנת לילה בליל ט"ו. וא"כ צ"ל דיו' שלישי לתעני' הי' בערב פסח. וא"כ היאך אנו אומרי' בליל שני לשלש צום בפסח הא כבר נשלמו הצומות בערב פסח וסותרי' דברינו זה את זה ועיין בתוס' דר"ה דף כ"ז שהקשו כמו כן על מ"ד בתשרי נברא העול'. וראיתי במהרש"א בח"א דכ' וז"ל וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר דזה המעשה דבלילה ההוא נדדה שהי' בליל ט"ו הי' קודם מעשה ותלבש אסתר שהי' ביום ט"ו ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דמקרא מלא דיבר הכתוב שבא המן באותו לילה לתלות למרדכי אשר הכין לו עפ"י עצת זרש אשתו וכבר סיפר לזרש וגם למחר אני קרוא לה עם המלך. ודע דאם נאמר דבליל שמורי' נדדה שנת וכו' צ"ל דמה דכתיב ויהי ביום השלישי כי מעשה דהמן ואחשורוש הי' ביום י"ב ניסן ובו ביום כבר נודע הדבר למרדכי והודיע מרדכי לאסתר והתחיל להתענות ג' ימים מן יום י"ג י"ד ט"ו וביום י"ג נקראו סופרי המלך. ושפיר הוי יום שלישי למכירה בערב פסח. ואפשר לומר דאסתר התחילה להתענות ביום י"ב לעת ערב וא"כ נשלמו הג' ימים דתענית ביום ראשון של פסח. אבל מרדכי גזר על כל יהודים לישב ג' ימים הי' ביום י"ג כשנקראו סופרי מלך והתענו יום י"ד ט"ו ט"ז וכ"כ רש"י בגמ' וישב מרדכי לשקו ולתענתו ופרש"י יו' שלישי לתעניתו שהי' התחיל להמענו' ביום י"ד ומה שקרא המקרא ליו' אתמול ויהי ביום הג' ותלבש אסתר מלכות יום ג' לשלוח הרצים עכ"ל וכן הילקוט סי' תתרנ"ו כ' דגזר להתענות יום י"ד ט"ו ט"ז. וא"כ קשי' דברינו מתנגדים בשני לילות. אמנם הנלע"ד דבאמת בימי כורש הראשון עלו חגי זכרי' מלאכי וזרובבל לא"י. והם היו קובעין ומעברין החודש ולא הגיעו שלוחים ב"ד לשושן והיו עושין שני י"ט מספק. וא"כ בלילה ההוא נדדה היה בליל ט"ז ספק ט"ו וקרי לי' שפיר ליל שמורים כמו שפסק בש"ע דגם ליל שני נקראו ל"ש ולא צריך לקרות ק"ש וא"כ לענין עומר הוי ט"ז ואפ"ה נקרא ל"ש כמו שאנו עושין ומיושב קושי' מהרש"א והוא נכון:
ראש מבית רשע מחצת בעץ חמשים בפסח. כמו שדרשו המן מן התורה מנין דכתיב המן העץ וכו' וכ' רוקח כמו שיש ע' פסוקים מן בראשית עד המן העץ כך יש ע' פסוקי' מן ויתלו שניהם על עץ עד ויתלו המן וכו' וכן מאגרת המן עד אגרת מרדכי ע' ימים ע"ש בסי' רל"ו. והכוונה ראש מבית רשע דהיינו מבית עשו כי הוא ביקש לעקור הכל והשיב גמולו בראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ:
שתי אלה רגע תביא לעוצית בפסח. עש"ה ישעי' (מ"ז) שתי אלה רגע ביום אחד ושם נאמר על בבל שהי' נהפך בל"ש כמ"ש למעלה. אבל כאן מפרש לעוצית דהיא ארץ עוץ שכ' רש"י באיוב דא קונסטאנטינא רבתי' ור"ל כמו ששמר רגע חצות לי"מ כן יהי' רגע חצות לילה בגאולה העתידה בליל זה וזהו כוונת במערבית ליל א' כגיבור על אדום חצה. והא דאמר שתי אלה רגע דמשה אמר כחצות כדאי' בריש ברכות דהי' מסופק אם יהי' רגע סוף חצו' ליל' ראשון או יהי' הרגע דתחילת חלק שני מחצות לכך אמר כחצות וזהו כוונת הפייט שתי אלה רגע ר"ל דגם הוא מסופק ור"ל כחצות דהוא אמצע לשתי רגע:
תעוז ידך ותרום ימינך כליל התקדש פסח. כי יד על כס יה ויהי' השם שלם וזהו תעוז ידך. ותרום ימינך דכתיב ימינך ה' נאדרי בכח ויאמרו שירה והלל כליל התקדש פסח או די"ל דימין רמז לתחית מתים כדכתיב בדניאל ותעמוד לגורלך לקץ הימין:
אדיר במלוכה
פסקה ב
כי לו נאה כי לו יאה. פיוט זה הוא על דרך זה אלי ואנוהו. ועד"ה (ירמי' י') כי לו יאתה המלוכה השל"ה בש"ש כ' יאה לשון רך כמו עיני לאה רכות תרגומו יאיין. אמנם רד"ק בשורש יאתה כי לך יאתה המלוכה כאלו נתרצתה במלוכה ע"ש וא"כ לו יאה כאלו אומר לו הרצון במלוכה. והא דאמר בלשון נסתר לו ואח"כ אמר לשון נוכח משום דעכשיו בזמן הגלות השכינה כי' נסתרת מאתנו. אבל בגדודיו שהם אצל השכינה גלוי' אומרי' לשון נוכח. ושל"ה כתב כי לו הוא כנגד ל"ו כתיבו' החכמה שבו ברא העול'. והנה אומר אדיר במלוכה בחור כהלכה גדודיו יאמרו לו אפשר שמיוסד כנגד ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך ולכן לעתיד שהשכינה נגלה לנו אזי יאמרו בלשון נוכח לך ולך וכו' ונקט ז' פעמי' לשון לך כי שבע אלפי שנין הוי עלמא כי אלף השביעי הוא יום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמי' וישמח בצדיקיו. וע"ד פשוט אפשר דהיו נוהגין לומר הפסוקי' בכל חרוז וחרוז לך ולך. תהילים (ס"ה) לך דומי' תהילה אלקים בציון ולך ישולם נדר. לך כי לך (ד"ה א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ ועש"ה תהילי' (פ"ט) לך זרוע עם גבורה לך אף לך עש"ה תהילים (ע"ד) לך יום אף לך לילה או עש"ה תהילי' פ"ט לך שמי' אף לך ארץ. ומסיים עוד לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש (ד"ה א' כ"ט) והמחבר דילג הפסוקים ולקח דרך הקצר בצח הלשון. או דנאמר כי חג המצות הוא בבינה בסוד יובל החרות לכך לך גמ' חמשי' שערי בינה ואמר ז"פ לך משום השפעת ז' ספירת הבנין. או די"ל לך ולך נגד קו ימין. לכך כי לך נגד קו אמצעי ובו נכלל יסוד עד"ה לך ה' הגדולה וכו' כי כל וכו'. לך אף לך קו שמאל בו האף לך ה' הממלוכה הוא מלכות כנודע. אמנם יש לפרש פיוט זה בדרך פשוט בלילה זו. אדיר במלוכה היינו בי"מ בחור כהלכה שהי' הקב"ה מראה עצמו על הים כבחור גדודיו יאמרו היינו ישראל ומלאכי'.
פסקה ג
דגול במלוכה היינו עש"ה (שיר השירים ה׳:י׳) דגול מרבבה ופירשו במתן תורה דכתי' אתא מרבבות קודש. הדור כהלכה דכתיב והדרת פני זקן שבשעת מ"ת הראה עצמו כזקן יושב בישיבה. ותיקיו היינו משה ואהרן ודור דעה.
פסקה ד
זכאי במלוכה שהי' מזכאי אותנו בכיבוש ארץ ישראל חסין לשון חוזק. משום דהמית את אמוריים שעליהם נאמר חסין כאילונים טפסריו כי בכיבוש א"י נדמו ישראל לטפסרי
פסקה ה
יחיד במלוכה בשעת בנין בית המקדש דכתיב וימלא הבית כבוד ה' ולשכון בערפל כביר כהלכה עש"ה הן אל כביר לא ימאס שהיו כל ישראל נכנסים למקדש למודיו היינו לשכת הגזית שהיו סנהדרין יושבים שם ומציון תצא תורה.
פסקה ו
מרום במלוכה בסנחרב (מלכים ב' י"ט) ותשא מרו' עיניך על קדוש ישראל נורא כהלכה כדכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור קפ"ה אלף ונעשה זה ע"י גבריאל אחד ממלאכי נורא סביביו היינו ישעי' וחזקי' ושאר צדיקי' בליל התקדש חג הפסח. ועש"ה נורא הוא על כל סביביו.
פסקה ז
עניו במלוכה בעליות מבבל ובנין בית שני שבענותינותו המליך את כורש פודה כהלכה שפדה את בני הגולה צדיקיו הם אנשי כנס' הגדולה והנביאים שביניהם.
פסקה ח
קדוש במלוכה בגלות המר הזה שאנו נהרגים על קדושת שמו הגדול אנא רחום כהלכה כרחם אב על בנים. שנאניו המה המלאכים שנקראו אלפי שנאן באשר שהשכינה אינו נגלית לנו רק בהשגחה על כן המלאכי' יאמרו לך וכו'.
פסקה ט
תקיף במלוכה לעתיד ימלוך ה' לבדו על כל הארץ: תומך כהלכה כי לשמך תן כבוד. תמימיו הם הצדיקים הישרים והתמימים יאמר לי לך ולך:
כתב של"ה בש"ש וז"ל לשנה הבאה בירושלים יש לומר תיכף אחר כי לו נאה בלי הפסק כי בירושלים במהרה בימינו יראה שהוא נאה ויאהב בטוב עכ"ל וגם על לשנה הבאה ראוי לסמוך אדיר הוא וכו' ואמרי' לשנה הבאה לרמז שבניסן עתידין לגאול:
אדיר הוא
פסקה א
אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב וכו' אל בנה וכו'. ונראה משום דבניסן עתידין לגאול וכן יסד הפייט שתי אלה רגע תביא לעוצית בפסח. וכן אנו אומרי' לשנה הבאה בירושלים וגם בנין בית המקדש יהי' בליל ט"ו שהוא יורד מן השמים. אך לזה קשה הא אין בנין בית המקדש דוחה שבת ולא י"ט וכן אין בנין בהמ"ק בליל' ומפני זה רבי' אינם רוצים לומר בבהמ"ז של סוכות הרחמן הוא יקים לנו סוכות דוד הנופלת בשבת וי"ט. אבל נעלם מהם דברי רש"י ותוס' בר"ה דף ל' ע"א ובסוכה דף מ' שכתבו דבנין העתיד היורד מן השמים דוחה שבת וי"ט ויכול להיות בלילה כיון שהקב"ה בעצמו יבנה אותו כדכתי' בקרא. וזהו כוונת הפיוט במהרה בימינו בקרוב. ומתפללין שאנו מצפים שיכול להיות הבנין בהמ"ק אפי' בלילה הזה שהוא ליל שימורי'. אך קשה הא אין בנין בהמ"ק דוחה שבת וי"ט ולילה. לזה משיב אל בנה וכו' וכיון שהקב"ה יבנה אותו שפיר יכול להיות בלילה וי"ט. והא דמשלש הענין אל בנה. משום דלפעמי' יש ג' דברי' המעכבים את בנין בהמ"ק כגון אם חל פסח בשב' דהוא שבת וי"ט ולילה לכך אמר ג' פעמים אל בנה וכו' או די"ל דאומר ג' פעמים כדי להחזיק הדבר כמו גבי קצירת עומר שאומר על כל דבר שלשה פעמים כדאי' בפרק ר' ישמעאל. וכן גבי תרומת הלישכה שאומרים ג"פ תרום וכן גבי חלוץ הנעל ביבמות. או שנאמ' משום דיש ג' מחנות מחנה שכינה דהוא היכל ועזרו'. ומחנה לוי' דהוא הר הבית. ומחנה ישראל שהוא ירושלים. וכל הג' מחנות עתיד הקב"ה לבנותם בעצמו כאמור ואני אהי' לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהי' בתוכה. וסידר השבח הזה בא"ב. משום דישראל חטאו בכל כ"ב אותיות כדאית' במדרש איכה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו שיבאו כל כ"ג אותיות ויעידו על ישראל שחטאו בהם. אבל לעתיד יקיימו התורה בקדושת כל כ"ב אותיות וגם יתעלה שמו לנצח. ומסדרין לאחר חרוז אדיר אל וכו' ואח"כ לאחר ג' אותיות. עד שיהי' ח"פ אל בנה כנגד ח' ימי פסח או כנגד אם הבנים שמחה דהוא בינה עם ז' הבנין עד מלכות:
אחד מי יודע
פסקה א
אחד מי יודע וכו' פיוט זה וגם חד גדי' אמרו שמצאו גנוז בין כותלי בית המדרש בגרמיזא ולא נודע מי הוא המחברו. וקבעו לאומרו בליל שימורים. והדבר צריך טעם כי הוא מותיב והוא מפרק. וגם למה קבעו לאומרו בלילי פסחים. ורבי' אמרו חלק'. ואף חלקי אמרה נפשי. ואומר שאלו י"ג דברים הם נתינ' טעם על י"ג דברים שסידר בעל הגדה בשלש עשרה דיינו עד כניס' ארץ ישראל:
אחד מי יודע כנגד אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. הכוונה בזה כי שאלו למה הזכיר הקב"ה דיבור הראשון אשר הוצאך מארץ מצרי' למה לא אמר אשר ברא שמי' וארץ. וגם בקידוש אומר זכר ליציאת מצרים וכן במצות תפילין ובזכרון ימים טובים בפסח ובסוכות נאמר למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי בני ישראל בהוציאם מארץ מצרים. ומפרש הרמב"ן כי יציאת מצרים הוא סימן מורה על השגחתו משמים על הארץ. דלא כיש מהכופרים שאומרים העולם כמנהגו נוהג והקב"ה סילק השגחתו ועוד יש מכופרים שמכחישים הבריאה ואומרים שהעולם קדמון הוא. אמנם על פי מה שהוציא ישראל מארץ מצרי' מוכח שיש בורא כי שינה הטבע ועשה אותות ומופתי' וחרטומי מצרים בעצמם הודו ולא בושו כי אצבע אלקים הוא. וז"ש אחד הוא אלקינו שמורה אחדות גמור ואין מציל מידו. ואמר עוד שבשמי' ובארץ לומ' שאינו מסלק השגחתו מבני אד' המשפילי לראות משמים וארץ מקימי מעפר דל. וזה מוכח מיציאת מצרים ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה וישמע ה' את קולינו. לזה אמר שה' הוא בשמי' ובארץ שלא סילק השגחתו מבני אדם וזה העיק' הראשון באמונה.
או די"ל אחד מי יודע כמ"ש בעל חובות הלבבות כי יש אחד אמיתי. ויש אחד שאינו אמיתי. כי אחד המספר וכדומה הוא אינו אמיתי כי בהצטרף עוד אחד יאבד שמו ונקר' שנים וכן שלשה וארבע. אבל האחד האמיתי הוא רק הבורא יתעלה שהוא אחד ואין שני לו להחבירה וזהו ה' אחד וזהו מה ששאל אחד מי יודע ר"ל אחד האמיתי לזה אמר אחד הוא אלקינו ומה שאמר בשמים וארץ. כי באמת אין לנו להשיג הבורא בעצמותו רק מצד בריאת שמים וארץ ופעולותיו וזש"ה השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע שהוא ברא הכל. וזה שמפרש אחד הוא אלקינו וזהו ידענו שבשמים וארץ כלו' מן בריאת שמים וארץ:
שנים מי יודע שני לוחות הברית. כי המעלה השני שעשה באלהיהם. באשר שדיבור השני הוא לא יהי' לך אלקי' אחרים. וזה הורה לנו השם שכל אלקיהם אלילים הם שאף אלקות שלהם החיים והמתים כולם נדונים במכות בכורו' שהן בכורים מתים שהיה מצוייר על הכתלים כמותו. ואף בכורים חיים הן אדם ובהמה. ואית' בס' חסידים סי' התשנ"א כי המצרי' היו מלחשין באוזן הטלה ושד הי' עולה מתוך האוזן ומגיד עתידו' לכך צוה משכו וקחו לכם (ר"ל שהיו מושכין באוזן) לבזיונם. וכיוצא בזה היו נוטעין אילנות א' בשנה שהיו יודעין עפ"י כישוף ואחר השנה היו קוצצין אותו בדרך שהיו יודעין לנחש ולכשף עד שבא השד והי' יושב בראש אילן ומדלג ומרקד כשעיר עליו ומגיד עתידות וזהו לשעירים אשר הם זובחים על פני השדה. ולמה קורא לשדים שעירי' מפני שלשדים זכרי' יש להם שער בראשם. ולנקבות אין להם שער בראשם ולכך בועז הניח ידו על ראש רות כשראה שיש לה שער שאל מי את בתי עכ"ל ואלו שני ע"ז שלהן הי' טלה ושעי' לכך לבטל כחם צוה הקב"ה להביא לפסח דווקא גדי או טלה כן נ"ל הטע'.
וידוע דרוב מעשה כישוף נעשין ע"י ניאוף ומפני זה בשני לוחו' הברית שהיו חמשה מול חמשה הי' נגד לא יהי' לך דיבור לא תנאף וגם שלמה המלך ע"ה דימה ע"ז לאשה זונה בכל ס' משלי. ומזה שעשה הקב"ה בכל אלקי מצרים שפטים יודעים כי תוהו המה וגם לזהר מעריות כי זה גורם לזה. וכל מי שנזהר מגדר עריו' נקרא קדוש. וזה כוונ' על מעלה שני' שעשה באלקיהם הוא נגד שני לוחות הברית שבו נאמר לא יהי' לך ולא תנאף. וגם אלו שני מזיקים זכר ונקבה נכרתו ותמו ע"י שעוסקים בתורה שבכתב שהוא זכר. וע"י תורה שבע"פ שנקר' נקבה כדכתיב שמע בני מוסר אביך זה תורה שבכתב ואל תטוש תורת אמך זהו תורת שבע"פ. ואי' במדרש דלזה י"ל שני תורות רומזים שני לוחות הברית:
שלשה מי יודע שלשת אבות הביאור כי המעלה שהרג את בכוריה' הוא כנגד האבו'. כי מכו' בכורות הוא לשון רבים. והענין כי נהרגו ג' מיני בכור אדם בכור מאב. ובכור מאם. ובכור השפחה כדכתיב ומת כל בכור בארץ מצרים וכו' עד בכור השפחה וכו'. והנה השלשת אבות אברה' הי' בכור מאב כדכתי' ותרח הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן. יצחק הי' בכור מאם. כי ישמעאל הי' הבכור מאב. ויעקב הוליד שני בכורים מן השפחות בלהה וזלפה. ודע לך חידוש כי מכות בכורות גמט' אחד עשר מאות. והוא בגמט' היו בזכות אברהם יצחק ויעקב. כי בזכות אבות נהרגו בכוריהם. והאבות אינו קורין רק שלשה כי המה היו בכורי עם ישראל:
ארבע מי יודע ארבע אמהות נגד מעלה שנתן לנו ממונ' כי יש להבין למה תלה פדיון הבכור בבכור מאם כדכתי' קדש לי כל בכור פטר כל רחם ולא פודין ג"כ בכו' מאב דהא כל בכורים מאב נמי מתו. והענין כך כי הממון שהיו ביזת מצרי' הי' בזכות הנשים הכשרו' כמו שאמרו חז"ל וצריכין ליתן מביזה לה' כמו במלחמת מדין דכתיב והרימותי מכם לה' לכן צוה הקב"ה ליתן פדיון הבן ותלה הדבר בנשי' כי בזכות אמהות ניתן להם ממון של מצרים כדאי' במדרש י"ר (פ' בא) לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר שרה רבקה רחל לאה בשכר שתפסה שרה להגר והעלה למטתו של אברהם ובשכר שאמרו לרבקה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך ובשכר שתפסה רחל ללאה והעלתה למטתו של יעקב. ובשכר שתפסה לאה לזלפה והעלתה למטתו של יעקב עכ"ל ולזה נאמרו ד' לשונו' הגאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי כי בהוצאה הי' ההצלה לשון וינצלו את מצרים ואח"כ וגאלתי דהיינו בקריע' ים סוף הי' ולקחתי שלקחו ביזת הים וארז"ל כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים ואברותה בירקרק חרוץ זה ביזת הים ואלו ארבע לשונות הן כנגד אמהות וזו שאמר ארבע ר"ל מעלה הרביע מי יודע באיזה זכות ואמר כנגד ארבע אמהות:
חמשה מי יודע חמשה חומשי תורה. כי המעלה חמישית הוא קריעת ים סוף. והוא נעשית כדי לקבל תורה באשר שבמצרים לקו באצבע עשר מכות. ועל הים כתיב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וביד יש חמשה אצבעות כדי שידעו שבזכות התורה קרע הים שיש בו חמשה חומשי תורה ואי' במדרש ילקוט (דף ס"ח ע"ד) בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרים כחומה והי' מכריז הזהרו בישראל שעתידין לקבל תורה מימינו של הקב"ה (ובדף ס"ט ע"ב) ומי גרם להנצל על הים מימינים בזכות התורה שהן עתידין לקבל שנ' מימינו אש דת למו עכ"ל וזהו חמשה מי יודע למה בקריעת ים סוף לקו חמשה פעמים ממה שלקו במצרים לזה אמר בזכות התורה שהן חמשה חומשי תורה:
ששה מי יודע ששה סדרי משנה. נגד מעלה שהעבירנו בתוכו בחרבה. הנה הדבר ידוע שתורה נקר' ים כי כל הנחלי' הולכי' אל הים והים אינו מלא. אמנם לישראל נתנה התורה כי יש בו ס' ריבוי אותיות כמנין ישראל שיצאו ממצרים ויש לכל אחד אחיזה באות אחת. ויש לזה חידוש כי אי' במדרש שהרגו הבכורי' באבותיהם במצרים ג"כ ס' ריבוי. אמנם התורה שבכתב אי אפשר להבין בה כי המה סתרי תורה ורמזים ועל כל קוץ וקוץ כמה תילין של הלכות. ואמנם על ידי תורה שבע"פ נוכל לעבור תוך ים התורה וכאלו נעשה חרבה. וכן מצינו לגוזר ים סוף לגזרים שבכל מקו' שדרך ישראל אחד רגלו נעשה חרבה והיו מוציאין מכל צד מיני פירות והריחו בשמים. כן הוא תורה שבע"פ שדדי' ירווך בכל עת וכל יום ויום מוציאין בה טעמים וכמו שישראל היו שש מאות אלף. כן התורה שבע"פ יש בו שיתי סדרי משנה והעיק' שנעשה הי' לחרבה וכמו סלע יהיו בזכו' תורה שבע"פ ולזה אמר ששה מי יודע כלו' מעלה השישית שהעבירנו בתוכו לחרבה ולא הי' נשאר רפש וטיט לזה משיב ששה הוא שיתי סדרי משנה. בזכו' תורה שבע"פ שהוא ש"ס:
שבעה מי יודע שבעה ימי שבת'. נגד מעלה שביעית שקע צרינו בתוכו כי ישראל היו נתונין בצרה עד יום שביעי של יציאתן. כדי שיתכפר על כל יו' ויום שעשו ישראל עבירה במדבר וצריך לשוב באותו יום עצמו וכדאי' במדרש בטענת מידת הדין לפני הקב"ה הללו עע"ז והללו עע"ז מה נשתנו וכו' והיו ישראל באותן שבעה ימים חוזרין בתשובה שלימה ובזה הכניעו ישראל את מזלם כי האדם הנולד ביום פלוני של השבוע אותו יום הוא מזלו ועומד על צד ימינו והיו במצרים כמה מכשפים שהיו יודעים להשפיע מזלם ושריהם. אבל באלו ז' ימים הושפלו מזלם וזכו ששקע צרינו במים. ועוד זכו שמצרים נטבעים בזכות ששמרו ישראל את השבת במצרים כמו שארז"ל ישמח משה במתנת חלקו. שהי' משה מבקש מפרעה שיתן להם יום מנוח אחד והתרצה. ובחר משה את יום השבת. ובזה הזכות שלטו באויביה' כדאי' בפ' כל כתבי אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו אומה ולשון וזה שאמר שבעה מי יודע באיזו זכות לזה משיב שבעה ימי שבת' כלו' בשביל אלו שבעה ימים ששהו בדרך בצאתם ממצרים והיו בצרה בזה היו מכניעים כל מזלות שלהם וביתר שאת בזכות שבת:
שמנה מי יודע שמנה ימי מילה. נגד מעלה סיפוק צרכינו במדבר. והענין כתי' בפ' עקב שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה ויחזקאל אמר ואנעלך תחש ואי' בילקוט פ' עקב דף רכ"ט דענני כבוד הי' מתעטפין בהן ולא היו בלין. וכי לא היו גדילין א"ל כל זמן שהיו גדילין גדל עמו. וכי לא היו צריכין תכבוסת. אמר ענני כבוד היו מגהצין אותו. נמצא צורכי האדם דהיינו בגדיו היו נעשים ע"י ענני כבוד וזהו סיפוק צרכינו במדבר. והנה אי' במדרש דששה ענני' היו מקיפין אותם דהיינו ד' מארבע רוחו' ואחד למעלה ואחד מלמטה. ואחד הולך לפניהם כל הנמוך הגביהו וכל הגבוה מנמיכו. וזה הענן ההולך לפניהם הי' שני עננים כדכתיב בעמוד הענן יומם ועמוד אש להאיר להם הלילה (ועיין בילקוט דף ס"א ע"א) וכ' בפענח רזא הואיל דהיו מסובבים בעננים לא היו יודעין אימת יום ואימת לילה לכך היו יודעין בענן אימת יום ואימת לילה ע"ש. ואלו שמנה עננים היו בזכו' שמנה ימי מילה. וזה הי' טעם עמלק שזרק מילות מאותו שפלט הענן כדי לבטל העננים שלא הי' יכול לשלוט בהם. וזה שאמר שמנה מי יודע ר"ל הזכות שעשה סיפוק צרכינו במדבר ע"י ענני כבוד שמנה. לזה אמר כנגד שמנה ימי מילה:
תשעה מי יודע תשעה ירחי לידה. נגד מעלה שנתן לנו המן עפ"י מה דאי' בגמ' דיומא דף ע"ה גד שמגיד לישראל אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון אי נמצא בבית ראשון הוא בן תשעה. ואם נמצא בבית שני הוא בן שבעה תשעה מי יודע הא שנתן לנו המן מה טובה גדולה יש בו לזה אמר תשעה ירחי לידה כי ע"י המן יוודע הדבר אם הוא בן תשעה או לא:
עשרה מי יודע עשרה דיברי' נגד מעלה נתן לנו השבת דאי' (בי"ר פ' יתרו) בשעת מתן תורה אמר הקב"ה לישראל אם אתם משמרי' תורתי אני נותן לכם עוה"ב אמרו רבש"ע הראנו דוגמא של עוה"ב משיב הקב"ה זה השב' עכ"ל ומפני זה אמרו בריש חולין דף ה' דשקולה שבת כנגד כל התורה ואמרי' במס' שבת פ' כל כתבי כל השומ' שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו שנ' שומר שבת מחללו א"ת מחללו אלא מחול לו ושמעתי משום דכתיב אשרי אנוש יעשה זאת דהוא לשון נקבה ואח"כ בסיפא דקרא כתיב מחללו לשון זכר א"ו לדרשא קאתי והטעם דאם משמר שבת כהלכתו אז יש לו מעין עוה"ב. אבל אם אינו משמר שבת כהלכתו אז כופר בעוה"ב ואין לו עוה"ב. ואמר כנגד מעלה העשירית דנתן לנו את השבת והעשירי יהי' קודש והוא מעין עוה"ב ולמה זכה ישראל לכך וזה שאמר עשירי מי יודע. לזה משיב עשרה דיברי' בשביל שקבלו עליהם התורה זכו לשבת בנשמה יתרה וגם יזכו ליום שכולו שבת:
אחד עשר מי יודע. אחד עשר כוכבי'. נגד מעלה קרבנו לפני הר סיני. דאי' בס' עמק המלך (י"ר פ' יתרו) מקדוש' הר סיני משך משה לטהר המדבר להחליש כל כח טומאה והי' השר המדבר הלך לפניו תפוס בכבלי ברזל ואלו זכינו ולא חטאו בעגל הי' מוטהר האויר החיצון של כל העולם בקדושת מדבר שנקראת מדבר העמים אבל כשחטאו בעגל משכו שמה שני קליפות שור וחמור לתוך האויר ע"ש שהאריך מאוד וזהו המעלה שאמר שקרבנו לפני הר סיני להכניע הקליפות. אמנם ידוע תדע כי יש י"א קליפו' והם י"א משפחו' אלופי עשו וכנגדם י"א סימני קטור' וי"א פסוקי' המתחילין בנון ומסיימן בנון להכניע י"א קליפות וזה שאמר יוסף אחד עשר כוכבי' משתחוים לי ר"ל לימות משיח בן יוסף ע"ש (בי"ר פ' וישב) וזה שאמר אחד עשר ר"ל מעלה י"א קרבנו לפני ה"ס מהו הזכו' לזה השיב שהוא אחד עשר כוכבי' כי ע"י אחד עשר כוכבי' דקדושה זכו להכניע י"א אלופי עשו:
שנים עשר מי יודע שנים עשר שבטי'. הכוונה בזה שהוא נגד מעלת שנתן לנו התורה והוא כי יש להבין למה נתן הקב"ה התורה דווקא בסיון. והנר' בזה עפ"י מה דאי' בשבת פר"ע דריש האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אוריית' תלתאי בירחא תלתאי על ידי תלתאי ומעלת חודש שלישי צריך ביאור ונ"ל כי ע"י חודש תלתאי מוכח שעיק' הם שבט לוי כדכתיב בברכת משה ללוי יורה משפטיך ליעקב. וזה ג"כ מוכח מירחא תלתא דהא י"ב שבטים הן י"ב חדשי' ראובן נגד ניסן. שמעון אייר והואיל שנפלו כ"ד אלף מישראל בשביל זמרי נשיא לשמעון במעשה דפעור לכך בחודש אייר מתו כ"ד אלף תלמידי דר"ע. לוי סיון ובו נתנה התורה וכו' ובאשר שאדר נגד בנימן לכך גבר מרדכי איש ימיני על המן. וזה ששאל שנים עשר מי יודע כלו' נתינת התורה למה הי' בחודש השלישי דווקא לזה אמר שנים עשר שבטים שהן כנגד י"ב חדשים. ואז יהי' חודש השלישי נגד שבט לוי שממנו יצא משה דהוא שלישי לבטן:
שלשה עשר מי יודע. שלשה עשר מדי'. כי המעלה הי"ג הוא כניס' א"י. עוד שזכינו למעלה העליונה שאין למעלה ממנו הוא בנין בית הבחירה ושם שכינה שרוי' בינינו. והנה קדושת ארץ ישראל נתחלקה לי"ב שבטים דהיינו עם מנשה ואפרים. אבל שבט לוי לא נטל חלק ונחלה. רק ערי מגרש בכל חלק השבט. נמצא חלק א"י לי"ג חלקים. ואלו י"ג חלקים של ארץ ישראל הם כנגד י"ג מידות ושתי שמות הראשונו' הם כנגד יהודה ובנימין כי המקדש הי' בנוי בחלק בנימן ורצועה הי' יוצא מחלקו של יהודה ובה הי' מזבח בנוי כדאי' במגילה דף כ"ה. וכן שאר מידו'. לזה אמר שלש עשרה מי יודע הטעם שארץ ישראל נתחלק לי"ג חלקים לזה משיב כנגד י"ג מידות.
ועוד יש לפרש מענין שקבעו זה בליל פסח לאומרו כי יש י"ג ימים מר"ח ניסן עד ערב פסח ומפרש כל יום על מה הוא מורה וקבעו לימי הגאולה וקאמר אחד מי יודע כי בר"ח הוקם המשכן כדאמרינן והשרה הקב"ה שכינתו אף שאלקינו בשמים הוא בארץ:
שנים מי יודע כי כמו שחל יום שני בחודש חל נמי שבועו' שבו הי' מתן תורה שהם שני לוחות הברית. וזהו ב"ש ב' שבועות:
שלשה מי יודע הוא באשר כמו שחל יום שלישי בשבוע כן חל נמי ראש השנה ובו מזכירין זכות ג' אבות ברית אברהם ועקידת יצחק וזהו גר ג' ר"ה:
ארבע מי יודע. כי כאשר חל יום ד' כך חל יום שני דר"ה וערב י"כ ויום שני דסוכות. ושמחת תורה והם כנגד ד' אמהות וזהו דק ד' קריאת סוף התורה:
חמשה מי יודע. כי כמו שחל יום חמישי כך חל יום כיפור ובו ירד משה עם לוחות שניות והקב"ה בישר לו סלחתי כדברך וזהו שאמר חמשה חומשי תורה. וזהו הץ ה' צום:
ששה מי יודע. דע כי כאשר חל יום ששי בשבוע באותו יום חל נמי פורים שעבר. והנה עד ימי אחשורוש הי' להן מודעה רבה לאוריית' והדור קבלוהו בימי אחשורוש. רק תוס' הקשה הא אמרו כבר נעשה ונשמע ותי' דהקבלה לא הי' רק על תורה שבכתב אבל על תורה שבע"פ נעשה בכפי' הר כגגת עד שבא גזרת המן ויחוס פורים הוא על שית' סדרי משנה וזהו וף ו' פורים:
שבעה מי יודע באשר כמו שחל יום ז' כך חל ערב פסח ובו התחילו הטמאים לטהר כדי שיכולין לשחוט בערב פסח כי אין שוחטין וזורקין על טבול יום והיו צריכין לקבל הזאה שלישי ושביעי והטעם כי צריכין לעבור על ההכשר שבעה ימי שבת' לבטל כל כוחות הטומאה השרוין עליו וז"ש שבעה ימי שבת' וזהו ז' ר"ל ז' ערב פסח:
שמנה מי יודע. כי כאשר חל יום ח' כך חל ערב שבועות שהוא סוף ספירה והטעם של ספירה כתבו כמו נידה דצריכה לספור ז' נקיים לאחר נדתה כן אנו שהיינו בטומאת מצרים צריכין לספור ז' שבועות עד שנזקק לקודש לקבל התורה יום לשבועה. והנה ביולדת מתחילה למנות מיום המילה ואילך כי שבעה ימי טומאה הן ביולדת וביום ח' שהוא יום המילה כבר הוקל קצת הטומאה וראוי' לבעלה רק בכל קודש לא תגע כן הוא מיום ח' עד יום ראשון דפסח יש ז' ימי' וביום ח' הוא יום המילה וז"ש שמנה ימי מילה שהכל שמחין ביום ח' שהוא ראשון דפסח והסימן לזה חס ר"ל ח' סוף ספירה:
תשעה מי יודע. דאי' בגמ' דר"ה בר"ח ניסן בטלה עבודה במצרים וא"כ קשה למה צוה הקב"ה בעשור לחודש תקחו שה לבית. והטע' כתבו דהוא כמו הריון יום לחודש וזהו ט' ימים ובעשור מתחיל הגאולה כי לקיח' השה לפסח הוא התחלת לידת הגאולה וז"ש תשעה מי יודע למה המתין ט' ימים לזה אמר תשעה ירחי לידה. וכאשר שחל יום ט' בשבוע כך חל יום שני של פסח שבו נתלה המן וזהו הסימן טן ר"ל יום ט'. כך יום נתלה:
עשרה מי יודע. כאשר שחל יום יוד כך חל יום שני של שבועות ואיכא למד בשבעה בסיון נתנה התורה והוא סי' ים י' מתן תורה. וזהו עשרה דברי'. וביותר נר' הטעם הא דצוה מקחו מבעשור להורות דמצוה עשירית שדיבר הקב"ה בצוה לישראל. והן ז' מצות בני נח. ומצות מילה לאברה'. ומצו' קידוש החודש. ועכשיו מקחו מבעשור שהוא עשירי (כי גיד הנשה מסיני נצטוה כדאי' בחולין דף ק' ע"ב) וזהו שאמר עשרה דיברי' וי"ם ר"ת יוד מצות. ותיבת סי' כל. נלע"ד דהסי' כמו שחל יום כ' בניסן. כך חל יום ל"ג בעומר:
אחד עשר מי יודע. הוא באשר צריך לתת טעם על מה לא משתמשים רק בשם יו"ד ה"י ולא משתמשים בשם וי"ו ה"י רק עד לעתיד דכתיב כי יד על כס י'. והטעם כי י"ב מזלות והם הקליפות שמושלים על אומות כי אין מזל לישראל. אמנם מזל טלה הי' נכנע כבר ביציאת מצרים. ולא נשאר רק י"א כוכבי' וכישבא משיח אז יעבור ממשל' זדון מן הארץ ע"י שם וי"ו ה"י שהוא גמט' י"א. וזה כוונת יוסף אחד עשר כוכבים משתחוים לי. וז"ש לאחר שביום עשירי נכנע מזל טלה אזי אני יודע אחד עשר שהוא אחד עשר כוכבים ויש לו מעלה יתרה לאותו יום שבא אחר העשירי:
שנים עשר מי יודע. שני' עשר שבטי' ר"ל כי ביום י"ב לחודש השלימו קרבנות שנים עשר שבטים נשיא אחד ליום. ואותו יום הוא כמו י"ט כדאית' בירושלמי ריש פרק מקום שנהגו וכ"כ תוס' שם:
שלשה עשר מי יודע שלשה עשר מדי'. והוא דאית' למה בי"ג מידות התורה נדרשת כי בן י"ג נעשה בר מצוה. והם כנגד י"ג אותיות אברהם יצחק יעקב. גם אחד גמט' י"ג וכל אחד מאלו י"ג מידות שבתורה יש לו אחיזה באות אחד מאותיות אבות. ואם עבר על מצות התורה אזי פוגם באבות שהן י"ג אותיות ומשלשין במכות דהיינו ל"ט דהן ג"פ י"ג. ולכך נעשה בר מצוה בשנ' י"ג כי כל שנה הוא כנגד מידה אחת ולאחר שעברו י"ג אז ראוי לקבל המצו'. ולכן לא נצטוינו לעשות הפסח אלא דווקא ביום י"ד כלי שיעבור קודם קבלת המצוה י"ג יום שהן כנגד י"ג מידו' שהתורה נדרש' בהן. ביאור דחד גדי' מ"ש הגאמ"ו החסיד ז"ל. וז"ל מעול' תמהני על הלילה זו שאנו כבני מלכים כאלו יצאנו ממצרים ושמחה מותרת לכי להשתמש בכלים נאים מה שאין רשות בשאר ימות השנה. ולא מעלים זכרון ירושלים על ראש שמחתינו הלא כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (ואפשר בפסקא דהא לחמא וכו' אמרינן לשנה הבא בארעא דישראל בסילוק דפיוט של אז רוב וכו' ואומץ גבורתך. וכן בחסל סידור פסח וכו' פדוים לציון ברינה א"כ בזה מזכירין זכר ירושלים שהוא עכשיו בחורבנו) עם היות שלא יעלה העצבות על לבנו בליל הגאולה הזאת. זהו להמון. אמנם שרידי ישראל אשר שם ה' נקרא עליהם היו עושין החידה הזו להעלו' חרבן בהמ"ק בסוף כשכבר יצאנו שהיינו מספרי' בי"מ וכל העבודו' שחובה עלינו לעשו' בסיפור זה. וסמכו את דבריהם מדכתיב לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה וכתיב בלשון עני כדי להזכיר מצה עני' כמו מצה עשירה:
חד גדיא
פסקה א
חד גדי' חד גדי' ר"ל שמזכירין חורבן בהמ"ק שני פעמים שהוא מקום הקרבנות שעשינו בקהל רב שעירי עזים או כבשים לפסחים אשרי עין ראתה כל אלה הכבוד וסידור עבודת בית אלקים בערב פסח כמוזכר באריכות בשבט יהודה דזבין אבא בתרי זוזי הוא דוד אבית שלקח בדמים מעוטים מארוונה. חד גדי' חד גדי' אנחנו עתה מתאוננים ומייללים וסופדים וצועקים בלב מר. איה חד גדי' בהמ"ק הראשון. איה חד גדי' בהמ"ק השני שחרב בעו"ה ושועלי' הלכו בו ערבה כל שמחה:
פסקה ב
ואתא שונרא ואכלה לגדי'. עתה מספר מתחיל' חרבן בית שני שהחלו האומות לשלוט בנו. והי' ידם גברו עלינו עד עתה בעו"ה יצאו מה שיצאו עד שארז"ל בהרואה. הרואה שונרא בחלום נעשה לו שינוי רע. וקאי על מלכות יון שהי' רוצה לשנות את ישראל מאמונתינו הטוב לע"ז שלו הנקרא רע דאמר כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלקי ישראל. ולהעבירם על תורתיך. ואמר ואכלה לגדי' כמו שפרשי כל המחטיאו יותר מההורגו. ומה שמסיי' דזבין אבא בתרי זוזי חד גדי' חד גדי' כי לבסוף נצחו בית חשמונאי וטהרו את מקדשו שהי' חרב כ"ב שני' המזבח שלא נקרב עליו מ"מ לסוף נמסרו טמאים ביד טהורים ונקרא אחידת מגדל שור וזה מדמו ג"כ שונרא נעשה לו שירה חדשה אבל עתה בעו"ה עדיין בהמ"ק חרב וצועקים אי' חד גדי' אי' חד גדי':
פסקה ג
ואתא כלבא ונשך לשונרא עתה מספ' והולך השתלשלות חורבן בית שני איך הי' ורומז לסמא"ל שנשך למלכות יון עד שלקח ממנו הממשלה על כל העולם כדאית' בזוהר הובא בילקוט ראובני פ' ויקרא. הקרבנו' פסולין נותן לכלב דהוא סמא"ל ומשריית' ומי שמעשיו כשדים קרבנו' שלו לשדים. ומי שמעשיו כמלאכים הקב"ה מחלק קרבנותיו למלאכים. ועיקר הקרבן דמלאכי שרת צלותהון ובעותהון ומע"ט וקרבן של ת"ח הם סתרי תורה כביכול בעצמו יורד ומקבלו עכ"ל וזה נר' לי אדם כי יקריב מכם כ' בזוהר מאן דא אדם מאן דיליף רזי דאוריי'. ר"ל דכתי' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' היינו מאן דיליף רזי דאוריי' דאכלה לגדי' דזבין אבא בתרי זוזי חד גדי' חד גדי' רצונו שק"פ שנה קודם חרבן הבית פשטה מלכו' הרשעה על ישראל ועדיין הי' בית המקדש על מכונו אף שפשטה מלכות על ישראל אבל עתה בעו"ה חרב בית המקדש ועל זה מתאונן אוי לנו כי חרב בית המקדש חד גדי' חד גדי':
פסקה ד
ואתא חוטרא והכה לכלבא כמ"ש בסוף פ' בשלח במלחמ' עמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל כדאי' במקובלי' במטה הזה הי' לו כח ליהושיע להחליש את עמלק ולא המית אותם כי צריכין לצורכי העולם וזהו רמז על הגלות שעם עמלק היו במלחמה ראשונה על ישראל ושמה יהיו באחרונה. ואלמלא שהחליש משה לעמלק באותו פעם אין לנו תקומה בעת הגלו' החל הזה מפני תוקף הדין. וזהו ואתא חוטרא והכה לכלבא ע"ד ויחלוש את עמלק ולא המית אותו וכו' עד חד גדי' חד גדי' ר"ל מפני מה לא המית אותו כדי שיהי' לו רשות להרס הבית ולהחריב המקדש ועל זה מתאונן חד גדי' חד גדי':
פסקה ה
ואתא נורא ושרף לחוטרא. היינו הסתת יצה"ר דאיקרי נורא עד שאמרו חז"ל בקידושין נורא בי' עמרם וכדאי' ביומא נפיק אתי כגורי דנורא ושרף לזוטרא כלו' נתחזק שוב ע"י עבירות מה שנחלש ע"י מטה משה שהוא חוטרא. עד שגרם להחריב בהמ"ק ראשון ושני וכמו דאמרינן ביומא ביי ביי היינו האי דאחריב בהמ"ק ראשון ושני וזהו חד גדי' חד גדי' שנחרב ב"פ ע"י אש המסה של יצה"ר:
פסקה ו
ואתא מיא וכבה לנורא היינו התורה כמו דאמרינין בראתי יצה"ר בראתי תבלין זהו תורה ע"ד שאמרו כל צמא לכו למים. אם פגע בך מנוול משכיהו לבית המדרש ואוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב שערים המצויינים בהלכה והוא כאלו בהמ"ק נבנה בימיו וזהו חד גדי' חד גדי' כאלו נבנה ב' בהמ"ק בימיו:
פסקה ז
ואתא תורא ושתה למיא כלו' עול המדהבה ועול הגלות עגלה מלומדת לדוש. שמכח זה אינם יכולים לעסוק בתורה כי כל היום דוה לעסוק במו"מ וצרכי המס וצרכי בית ומפני כן שתה למיא הבור ריק אין בו מים של תורה. ומכח זה כל דור שאין נבנה בהמ"ק הוי כאלו נחרב בימיו וזהו חד גדי' חד גדי' כלו' כאלו שני מקדשות נחרב בימינו:
פסקה ח
ואתא שוחט ושחט לתורא זהו ת"ח גדול שהטה שכמו לסבול עול תורה. ושחט לתורא עד שאמרו כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כמו שאמר דוד לבי חלל בקרבי יש צדיק גמור הורג ליצה"ר כאלו שחטו. כי אין לו מנוס לומר שלא לעסוק בתורה מחמת עול הנשתרג על צווארינו ואין דואג לשום דבר כאלו בהמ"ק קיים וזהו חד גדי' חד גדי':
פסקה ט
ואתא מלאך המות ושחט לשוחט ע"ד שאמרו חז"ל גדולה מיתת צדיקים יותר מחורבן בית המקדש. בחורבן כתיב ותרד פלאים ובסילוקן של צדיקים כתיב הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא וכו' ואבדה חכמת חכמיו. וזהו שמתאונן עם מיתת צדיקים הוי כמו שנחרב הבהמ"ק פעמים וזהו חד גדי' חד גדי':
פסקה י
ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות. כדאי' בסוכה דף נ"ב אר"י לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ואז יהי' ה' אחד ושמו אחד. ונבנה בהמ"ק ע"י הקב"ה כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך. וגדול יהי' כבוד הבית האחרון יותר מבית הראשון ושני. וזהו חד גדי' חד גדי' כלומר בהמ"ק לעתיד יחשב כשני מקדשות הראשונים ונזכה כולנו במהרה לאורו אמן עכ"ד:
הנה פיוט זה מזמרין בכל תפוצות ישראל. ושמעתי שמצאו זה הפיוט ואחד מי יודע גנוז וכתוב על הקלף בבית המדרש הרוקח בגרמייזא וקבעו אותן לדורות לזמר בליל פסח. וא"כ לא דבר רק הוא. והחסרון תלוי בנו ורבים חתרו אל היבשה להבין דברי חכמים וחידותם כי לולי זאת לא קבעוהו. כי נראה כחוכא וטלולא בעיני המון עם ובתולו'. וכבר כתבתי מ"ש הגאמ"ו החסיד ז"ל שפירשו על חורבן שני מקדשים. אמנם לפי קט שכלי נר' לפרש בשני ענינים אחרים. ומתחילה נבאר מסורה בפ' בא חגורים ג' מחניכם חגורים. שש מאות איש חגורים. לבוש הבדים ומתניו חגורים. ונר' דרמז בזה דבס' גלי' רזי' והביאו י"ר פ' זו וז"ל עד שבא משה הי' צורת טלה ביד ימינו של אמון מנוא (בירמי' פרשי דהוא אלכסנדרי' של מצרים דנקרא אמון מנוא וכאן כוונה לשר של אלכסנדרי') משנה של סמא"ל. וביד שמאלו צורת שעיר עזים והי' מבקש דמם. דם האיל הי' מבקש מאברהם (כלו' שהאיל שהקריב הוא גזול בעבור שלא הי' קנין כספו) ודם שעיר עזים הי' מבקש מיד השבטים אחיו של יוסף. וכשבא משה והקריב אילו לקרבן פסח תיכף הלך גבריאל (דהוא לבוש הבדים) והפיל הטלה מיד אמון מנוא. ונשאר צורת שעיר עזים ביד שמאלו עד היום הזה. ולא יפול מידו עד שיהרג משיח בן יוסף עכ"ל והנה עשי' דלמטה עושה רושם למעלה כי באכיל' פסח הי' מתניהם חגורי' לבטל שש מאו' רכב של מצרי' שהי' חגורים שהי' מרכבה טמאה כנודע. אמנם הביטול הי' ע"י גבריאל לבוש הבדים שהפיל הטלה למעלה. וזהו רמז המסירה מתניכם חגורי' לבטל שש מאות איש חגורים ועיקר נעשה ע"י לבוש הבדים ומתניו חגורים וק"ל. והואיל שעיקר ירידת אבותינו למצרים הי' ע"י מכירת יוסף מזמרין לחד גדי'. חד גדי' חד גדי' כפל הלשון. כי גדי' לשון כריתה ונפילה כמו גדי' לאודני' וכמו גודו אילנא. וגם גדי' לשון גדי. ובאשר דע"י אכילת פסח כבר נתבטל הקטרוג מאיל של אברהם ונפל מיד שר אמון מנוא אמר חד גדי' ר"ל אחד נכרת ממנו. שוב אמר חד גדי' ר"ל חד גדי עדיין קיים זהו חטא מכיר' יוסף דזבין אבא זהו אבא יוסף כי על משנה למלך מתרגם אבא למלכא. בתרי זוזי כי אית' בילקוט שמעוני פ' וישב בעשרים כסף מכרו עשרת השבטים ליוסף ובא על כל אחד שתי כסף וזהו בתרי זוזי שהוא דבר מועט וזה החטא עדיין עומד וצוח חד גדי' חד גדי' כי חטא זה עומד עד שיהרג משיח בן יוסף אז נמרק לגמרי. אע"פ שנתקן קצת ע"י שמספר והולך:
ואתא שונרא ואכלה לגדי'. כי קצת חטא מכירת יוסף הוקל בגלות מצרים ע"י פרעה מלך מצרי' שהוא דומה לחתול שמשכח הטובה וכן פרעה אשר לא ידע את יוסף שעשה עצמו כאלו לא ידע וגם אמר מי ה'. וכתבתי דאמון מנוא הוא אלכסנדרי' של מצרים א"כ בכלל שר מצרים הוא וקאמר אכלה לגדי' כלו' מכלה ומקטרג כמו אכל את יעקב. ונקט לשון שונרא דהוא אותיו' ש"ר נו"א וכן בסילוק דאחרון של פסח יסד הפייט ושר נוא ישב על מפתון ארמוני' ומפרשי' שר של מצרים:
ואתא כלבא ונשך לשונרא. הוא עמלק דנמשל לכלב כמ"ש רש"י בפ' בשלח ויבא עמלק אתם אומרים היש ה' בקרבינו אם אין חייכם שהכלב בא ונושך אתכ' ע"ש. ונמשל לכלב כי קליפה שלו הוא כלב. וכן קליפ"ה כלב"א גמט' רע"ח הוא גמט' כח"ו דעמל"ק מנין רע"ח. ועוד נמשל לכלב כמ"ש והכלבים עזי נפש הן והכלב עז פנים בחיות. וכן הוא באמת בעמלק דאע"ג דראה גבורות השם במצרים וקריעת ים סוף והעיז פניו לבא על ישראל מיד בצאת ישראל ממצרים ולשון ונשך הוא לשון דובק ומחובר כמו שתי ככרות הנושכות זו בזו וכדומה הרבה בלשון המשנה שבא מיד לאחר השונרא וגם בזה הוקל קצת מכירת יוסף:
ואתא חוטרא והכה לכלבא זה יהושיע כי הוא מזרעו של יוסף כמו ויצא חוטר מגזע ישי. ובאשר דאתא מיוסף יכול הוא לבטל קצת מכירת יוסף ולנקום בעמלק ובעבור זה לא הלחם בעמלק משה רבינו רק שלח ליהושיע משרתו. וגם כתיב ניצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי ואי' במדרש במטה זה עשית לנו ניסים במצרים וכן תעשה לנו בו ניסים בעמלק:
ואתא נורא ושרף לחוטרא. הוא חרבן הבית שנשרף דכתי' ויצת ה' אש בציון ובשעת חורבן התעורר חטא מכירת יוסף ובטלו הקרבנות שבאו השעירים לכפר על שחיטת שעיר עזים דיוסף:
ואתא מיא וכבא לנורא זהו התורה כי העוסק בתורה של קרבנות הרי הוא כאלו הקריב קרבן דכתיב תורת עולה תורת חטאת תורת אשם ותורת שלמים. ואין מים אלא תורה דכתיב פוטר מים ראשית מדון כל צמא לכו למים כדאי' בשלה"י פ"ק דקדושין ויש לנו תיקן בזה העוסק בתורה לכפר על חטאתינו:
ואתא תורא ושתא למיא. זהו מלכות הרביעי דנמשל לתורא כמו שאמר בפיוט קדושת יוצר דר"ה ותור זה מלכות אדום שנמשל לשוורים. כי טרנסרופס הרשע הרג עשרה הרוגי מלכות שהם כנגד עשרה אחי יוסף כנודע:
ואתא שוחט ושחט לתורא הוא משיח בן יוסף הבא לגאול ישראל מיד מלכות רביעי ויהי' טבח רב בבצרה במלחמת גוג:
ואתא מלאך המות ושחט לשוחט. הוא הס"מ שר של אדום הוא היצה"ר הוא השטן שקיבץ כל האומות להלחם עם ישראל. והוא ארמילוס הנודע ויהי' עת צרה ליהודים והן חבלי משיח ואז יהרג משיח בן יוסף לכפר לגמרי על מכירת יוסף. ובאשר שיהי' חבלי משיח ט' חדשים קבעו לזה החרוזה בחרוזה תשיעית:
ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות כדאי' בשלה"י סוכה דף נ"ב לעתיד מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו לפני הרשעים ולפני הצדיקים ולא יהי' עוד גלות דע בר"ת של פסוק "אתה "סתר "לי "מצר. הוא סמא"ל. אמנם בשם סא"ל (גמט' צא הוי' אדני) נחסר מ' משמו בזה יבוטל הס"מ וסא"ל בא"ת ב"ש הוא חת"ך כי יחתוך המ' המורה על מות. וזהו אתא הקב"ה ושחט למלאך המות שנחתך המ' ובלע מות לנצח. וזהו הטעם שאומרי' בעי"כ כשמסבבין את הכפרו' חליפתי תמורתי כפרתי כדי להזכיר שם חת"ך לעורר זביחת יצר הרע בשם זה ובאשר שבניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול לכן אומרים כן בליל הגאולה.
ועל דרך אחר יש לבאר באשר שיצאו ממצרים באנו לארבע מלכיות ואח"כ יהי' גאולה שלימה ומרומז ברמיזה: חד גדי' ר"ל ישראל דנקראים גדי כמו שאמר שלמה בשיר השירים רעי גדיותך. ואמר כפל הלשון דבין שאנו עושין רצונו של מקום או לא עושין נקראו בנים רק החילוק בין בנים חביבים. ובין בנים שובבים. ולעולם אנחנו ישראל הם גוי אחד כדכתי' מי כעמך ישראל גוי אחד. באשר שישראל הן י"ב שבטי' ועם שבט לוי הוא שלשה עשר כמנין אח"ד ולזה רמז משה וישראל בשירת הים נחית בחסדך עם זו גאלת. עד יעבור עם זו קנית. זו גמט' אחד ובאבות אמר ישראל קנין לקב"ה דכתי' עם זו קניתי. וגם לשון גאלת הוא הקונה דבר שלו כמו על התמורה ועל הגאולה וכן בבתי ערי חומה מקרי הפדיון גאולה ואמר עם זו גאלת לשון קנין. ואמר חד גדי' חד גדי' בלשון ארמית כי שוה ללשון הקודש כי חד גדי' הוא אחד גדי דזבין אבא הוא הקב"ה הוא אבינו שבשמים בתרי זוזי ר"ל בתרי פעמי' זו הנכתב בשירה עם זו גאלת עם זו קנית. ומסדר הארבע מלכיות:
אתא שונרא. זו מלכות בבל הרשעה דאתרוממת על מלכא עלאה ושכח נ"נ השם והניסי' שעשה לישראל בסנחרב. וטבעו הי' אכזר וכל תאוותו לכבוש העולם ושיר של חתול הוא ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. וקראו בלשון שונרא דאי' בברכות דף נ"ו הרואה חתול בחלום באתרא דקרו לי' שונרא נעשה לו שירה נאה. וכדאי' במדרש דהי' נ"נ רוצה לומר שירה גדולה כשיצאו חמ"ו מכבשן בא מלאך וסטרו על פיו. ואותו שונרא אכלה לישראל:
אתא כלבא ונשך לשונרא זו דריוש מדאה דבר בלילא קטל בלטשאצר ודריוש מדאה קיבל מלכותי' ומכנה בלשון כלב כי הי' אוהב כלב דכתיב והשגל יושבת אצלו זהו כלבתי' כדאי' בפ"ק דר"ה וכדומה שראיתי בס' אחד כי פני דריוש הי' דומה לכלב ובטלה גלות בבל והתחיל גלות פרס ומדי:
ואתא חוטרא והכה לכלבא הוא נחמי' בן חכלי' וזרובבל בן שאלתיאל דהם מזרע דוד וקראנו לשון ויצא חוטר מגזע ישי דעלו מבבל. או דחוטרא הוא דריוש בן אחשורוש דיצא מגזע יהודים בן של אסתר המלכה שנתן רשות לבנות בית שני ואז יצאנו מגלות פרס ומדי:
ואתא נורא ושרף לחוטרא. כי היצה"ר נקרא נורא כדאמרינן נורא בי' עמרם. גם ביומא דף ס"ב ע"ב דנפיק יצה"ר כגורי' דנורא אמרו היינו האי וז"ל הגמ' ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול מאי אמר בייא בייא היינו האי דאחר בי' למקדשא וקלי' היכלא וקטלינהו לכולהי צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינינו כלום יהבית לן אלא לקבולי בי' אגרא לא איהו בעינין ולא אגרא בעינין נפל להו פתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת דהוא חותמו של הקב"ה:
אתא מיא וכבה לנורא. הן אנשי כנסת הגדולה דאמרו עוד שם אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילותא מסרוהו נהיליהו וכו' ומים היינו תלמידים חכמים דנמשכה שמעתייהו כמים ויזל מים מדליו. וכבה לנורא כי התורה מכבה עבירה. והם תפסוהו ליצה"ר ושדוהו בדודא דאברא וחפוהו לפומא. כי היכי דתקיים בנין הקודש:
ואתא תורא ושתה למיא. דא הוא מלכות יון הרשעה שגזר גזרות רעות על ישראל ושמדות שלא ימולו בניהם ולא ילמדו תורה וגזר עליהם שיכתובו על קרן שור אין לכם חלק באלקי ישראל זהו הגדול שבכולם לכך יכונה מלכות יון בשם תורא דשתא למים שהרג כמה וכמה תלמידי חכמים:
ואתא שוחט ושחט לתורא אלו בני חשמנאי' שהיו כהנים שוחטי קרבנות במקדש ועשו טבח רב בשונאיהם ולא נתעלפו בגבורת' יהודא מכבי ואחיו והם בטלו מלכו' יון:
ואתא מ"ה ושחט לשוחט. דא הוא ס"ם שר מלכו' אדום גלות הרביעי דע"י נחרב הבית ונשרף ע"י הורקנוס מבפני' ואריסטובלוס מבחוץ כמו שהאריך ביוסיפין ומשם ואילך בטלה המלוכה וממשלה מישראל עד כי יבא קץ הגאולה:
ואתא הקב"ה ושחט למ"ה. הענין להבין היאך שייך ברוחניי שחיטה. וכתבו כי מ"ה הוא מלאך קדוש רק עושה שליחתו. ולעתיד יחלק הקב"ה שמו סמא"ל ס"ם מצד אחד אל מצד שני ונשא' קדוש והנה ס"ם הוא הראש משמו וזש"ה ראש פתנים אכזר ולעתיד ע"י שנפסק הראש יבטל המיתה מישראל ולזה רמזו פסוק רישי' ואז ולא ימות וריחוק וחילוק שמו זהו שחיטתו. ובהיפוך לגבי השם נורא כי יד על כס יה שלא יהי' השם שלם עד לאחר מחיי' עמלק שהוא שר שלו אז יהי' השם שלם וסימנך אמלאה החריבה אם מלאה זו חריבה זו ודי בזו. ולזה נזכה במהרה בימינו. ואז נזמר על פדות נפשינו אמן:
חד גדי' חד גדי' נרא' לפרש כי לשון זוזי מצינו לשון זוג כדאי' בעירובין דף ל"ז ע"א זיזי זוזי קתני. ופרשי זוגי זוגי. דזבין אבא דהוא יעקב אבינו שלקח ב' זוגית לאה וזלפה. רחל ובלהה ומהן הוליד י"ב שבטים דהוא חד גמט' י"ב גדי' אלו ישראל שמכונים בשם גדי כדכתיב ורעי גדותיך. ואמר כפל לשון דבין בני אמהות ובין בני שפחות כולן חד גדי' נקראו כי אב אחד לכולנו שהשכיר עצמו ללבן ושכירות ליומא ממכר הוא בעבור בנותיו וכן כתיב ותען רחל ולאה ותאמרנה לו וכו' הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ר"ל בשכר הפעולה. ומזכיר מתחילה לבן כמו שאמר הפייט הפחדת ארמי באמש לילה דהוא ליל שימורים:
ואתא שונרא ואכל' לגדי' זהו פרעה שדומה לחתול ששכח מה שעשו לו יוסף הצדיק ורצה לאבד אומה ישראלית וה' הצילם מחרב פרעה. ולכך שונרא גמט' ז"ה מל"ך פרע"ה ועבדי"ו. וה' הוציאם בליל שמורים:
ואתא כלבא ונשך לשונרא. האי ונשך לשון דבוקו' זה בזה כמו שתי ככרות נושכות זה בזה ורומז לעמלק שבא מיד לאחר שיצאו ממצרים והעיז פניו והכלב הוא עז שבחיות. וקליפה זו גדולה ממשלת עמלק. וראי' כלב מלא כזה כ"ף למ"ד בי"ת גמט' תקפו. כמנין קליפ"ה א"ף מעמל"ק ולכך כתב רש"י בחומש גבי ויבא עמלק שהוא דומה לכלב. וכתיב (ישעיהו נ״ו:י״א) והכלבים עזי נפש גמט' כ"ח דומ"ה לזר"ע עמל"ק. וגם נשך ר"ת נחש שור כלב אלו קליפות הס"ם ואדום וכמו שאכתוב בסמוך:
אתא חוטרא והכה לכלבא. כמו שנאמר גבי יהושע שאמר לו משה בחר לנו אנשים צא והלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי והרים ידו במטה ובזה החליש עמלק:
ואתא נורא ושרף לחוטרא. זהו מעשה עגל כדכתיב ואשלכיהו באש ויצא עגל הזה ואש זה הי' ח"ו גורם כלי' לשונאי ישראל לולא משה רבינו עמד בפרץ לפני הש"י כדכתיב ויחל משה:
ואתא מיא וכבה לנורא כדכתיב ויקח את העגל וכו' ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. דנתכוין לבודקן כסוטות ובזה נכבה עשן חרון אף של מידת הדין ונתקבל תפילת משה ואמר הקב"ה סלחתי כדבריך:
ואתא תורא ושתה למיא. כי עדיין לא טהרנו לגמרי מעון עגל עד סוף גלות רביעי ומלחמת גוג מגוג כדכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ופרשי ואין פרענו' בא על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל. ותורא הוא מלכות רביעי ואית' בעמק המלך (הובא בי"ר פ' כי תשא ד"א דף ק"ו ע"ג) עשו ישראל העגל בכח שור קליפה של עשו עם ד' אבות נזיקין שלו ובהיפוכו לענה ורו"ש הוא שור ורוש פתנים אכזר שהוא השור שהוא סמא"ל ע"ש שהאריך ולכן הפיוט ביום א' דר"ה כתב שמלכו' רביעי דומים לשורים ע"ש ועיקר הצרה יהי' במלחמת גוג מגוג. ורמז לזה תורא גמט' ד"א הו"א במלחמ"ת גו"ג מגו"ג. ואז יתגבר הצרה מחמת עון העגל וישלוט עמלק ושרו באשר שהוא סוף פרענות העגל. וה' יצילנו מידם:
ואתא השוחט ושחט לתורא. הנה בכאן קאמר השוחט בהי הידיעה. ומאן הוא זהו משיח בן יוסף. ור"ת של השוחט "הוא "שמאסף "ומקבץ "חסידים "טהורים ויעשה מלחמה עם גוג מגוג וחילו ויהמם מפניו ולכן השוחט ושחט גמט' תרנ"א. כמספר "משיח "בן "יוסף המ"ם. ונח"ש גמט' משיח:
ואתא מלאך המות ושחט לשוחט. כלו' במלחמה זו יהרג משיח בן יוסף ובזה יכופר עון העגל לגמרי ולא יהי' לישראל שום שמץ מזה החטא והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו מוסר שלומינו עליו ובחבורתו נרפא לנו כמו שניבא ישעי' (סי' נ"ג) וראיתי שמשיח בן יוסף הוא מגזע ירבעם מבני בניו של אביהו. לכך נגזר שיהרג בעון העגלים ודי בזה כאן. ולזה בא ההספד הכתוב בזכרי':
ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות. וכמ"ש רש"י בישעי' (סי' ס"ג) פורה דרכתי לבדי כי הוא בעצמו יהרג שר אדו' ויבוא הגאולה. ולהבין לשון שחיטה גבי מלאך המות. נר' לפי מה דאי' בפסחים דף ס"ח ע"א דרמי להו קרא אהדדי כתיב והנער בן מאה שנים ימות. וכתיב בלע ה' מות לנצח. ומשני כאן בישראל וכאן באומות. הנה כל האומות נקראו גוף. אבל ישראל יכונה בשם הראש כי הם ראש לכל האומות ויזכו לד' חושים בסודות התורה. אבל האומות הם רק חוש המישוש כי הם לעתיד לעשות לנו מלאכתינו בידיהם וכיון שכן זהו הכוונה של שחיטת מלאך המות ר"ל שעד עכשיו הי' לו רשות להמית לכל הנולדים מבני אדם. אבל לעתיד לא יהי' מיתה רק לאומות ולא לישראל והוי כאלו נשחט בצוואר להבדיל בין הגוף להראש. ומקובלים כתבו וכ"ה בתקונים זוהר דשחיטת יצה"ר הוא מלאך המות יהי' בי"ד ניסן וכ"כ בס' מעשה רקח ועיקר אכילתו ושעשוע יהי' בליל שמורים וכן יסד הפייט שתי אלה רגע תביא לעוצית בפסח. ולכך מזמרי' זה השיר בליל שמורים. וה' יזכינו לעלות לעיר הגבורים אמן:
סוף הספר