מרבה לספר על הגדה של פסח· רבי ידידיה טיאה ווייל
הלל · מזמורי הודיה
פסקה א
הודו לה' כי טוב סידר כאן כ"ו הודיו' כמנין הש'. ורז"ל אמרו כנגד כ"ו דורו' שזן עד שנתן התורה. ומפרש אם אדם עושה טובה לזולתו יש בו פני' אחרת ומצפה לתשלום גמול. אבל גבי הש"י שאין צריך לשו' דבר אז מה שמיטיב הוא מצד טובתו וצריכין להודו' לו כי טוב ואל תבטחו בנדיבים שאין הבטחתו קיימת לעולם תצא רוחו ישוב לאדמתו אבל גבי חי עולמי' אז נקרא טובתו חסד עול' וזהו כי לעול' חסדו:
הודו לאלקי האלקים אמר עוד מפאת שכל צבא מרום ומלאכי מעלה נתונים תחת ידו. על כן אל יבטח שום אומה בשר של מעלה ומזלו כי זה ישפיל וזה ירים ויפקוד על צבא מרום במרום אבל ישראל שבטחונינו בה' הוא נקרא בטחון כי לעולם חסדו:
הודו לאדוני האדונים עם היות שאנו בגלות ויש לנו אדונים וצריכין אנו להשפיל עצמינו כעבדים הלא אפי' יעקב אבינו קרא עצמו עבד כמ"ש וגם עבדך יעקב בא אחרינו. עם כל זה מראה הקב"ה שהוא אדוני האדוני' ומשגיח על ישראל עמו כי גדול הרועה המציל שה מבין הזאבים וזהו מצד חסדו כי לעולם חסדו:
לעושה נפלאות גדולות לבדו שאל תאמר שהקב"ה עושה זה כדי להגדיל שמו או כדי להודות לו. כי באמת הש"י עושה ניסים מפורסמים גלויות לנו. צריכין להודות בחובות הלבבות. יען לפעמים עושה הקב"ה נס נסתר שהוא בהעלם בעל הנס מתחילה ועד סוף ואין בעל הנס מכיר בנס מה שנעשה לו נפלאות רק השם לבדו הוא יודע מזה. ואין בזה שום דבר פני' רק מצד שהוא עושה חסד לעולמו ולכן כי לעולם חסדו וכן הוא במדרש ש"ט:
לעושה השמים בתבונה ר"ל כי לא ידענו מציאתו רק כמאמר השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע כי צריכין אנו להתבונן בהם ומפאת זה אנו יודעין שהוא בורא יתעלה וזהו שעושה השמים בתבונה להבין כבודו ומעשה ידיו וקאמר לשון עושה בינוני. כי ממש בכל יום ניכר לנו מעשיו כאלו היום נבראו שבולל אש ומים גשם החמישי ובהתפללו אליו ירד הגשם מן השמים וכל זה בעבור חסדו הגדול להודיע שהוא הבורא וכי לעולם חסדו. או דנא' דאית' בזוהר בראשית דף ו' מי שמשתדל ומחדש בתורה בבינה אז הקב"ה עושה רקיע מאותו דבר והקב"ה קורא להם שמים חדשים והוא שמור לו לעולם וזהו לעושה שמים בתבונה ר"ל במבין אז כי לעולם הבא חסדו:
לרוקע הארץ על המים. כלו' כמו רקוע פחים שהוא בולט ברקמה על צד היופי כמו הרקוע על הבגד. ואין רשו' להים להעבירו גבול שמת בל יעבורון לכסות הארץ. וכן להיפך מה שנתן לים לא יכול להיות יבשה ומפני זה לא רצה הים לבקוע לפני משה. וכל זה שלא יעברו זה בזה כדי שהוא נוהג בחסדו ליצורי עולמי' שיורדי ים באניות יכולין לשוט בעולם ושלא יצודו דגי הים ועובדי האדמה והישוב לא יעברו עליה' מי הזדוני' וכל זה בחסד עליון וצריכין אנו לומר כי לעולם חסדו:
לעושה אורים גדולי' כי למעלה לא צריכין לאור רק אתו שרי נהורא. רק עול' הזה צריכין לאור. ובאמת אור שנברא ביום ראשון גנזו הקב"ה כי אין העול' יכולין לסבלו ומי שאינו צדיק נעשה סנוירים מצד ריבוי האור. לכך ברא בחסדו הגדול את שני מאורות להאיר בעולם וזהו כי לעולם חסדו:
את השמש לממשל' ביום. באשר שקטרגה הלבנה ונתמעטה הראה הקב"ה שהוא חפץ בשלום ולא בקטרוג ומזה ילמדו הבריות הדרך הישרה שלא יקטרגו ולא יקנאו איש באחיו ואז קיום לעולם וכל זה עשה בחסד לעולם אשר ברא וזהו כי לעולם חסדו:
את הירח וכוכבים לממשלות הלילה. גם בזה אתה חונן לאדם דעת כי לאחר שלבנה הקטינה עצמה ואמרה שרגא בטהרי מה מהני. פייסה הקב"ה ונתן לה גם הכוכבים לממשלות הלילה ומזה ילמוד אנוש בינה שאם יצער אדם את חבירו אע"ג שעביד כדין אפ"ה יפייסו כדי שיהא הכל באגודה אחת ואם שלום בעולם אז חסד בעולם ויובן כי לעולם חסדו:
למכה מצרים בבכוריהם כתבו רמז למכה הוא אותיות המלך כי פרעה ג"כ בכור הי' והא דלא כתיב למכה בכורי מצרים עיין לעיל מ"ש בשם המדרש בפסקא ר' יהודה ואית' במדרש ש"ט כי ס' ריבוי הרגו הבכורים באבותיהם עכ"ל הרי גודל חסדו שהרגו כנגד ס' ריבוי ישראל יוצאים ממצרי'. הנה סידר כאן זה מול זה שאמר למעלה כי השר של מעלה דמצרים הוא הי' בכור למזלות טלה ולכך לא אכלו מצרים טלה ועובדים לבכורים והקב"ה הכה כל בכור אפי' הצירות כמותי כדכתיב ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים אני ה' וזהו הראי' שהוא אלקי אלקים וראוי לנו להודו' לאלקי אלקים כי לעולם חסדו:
ויוצא ישראל מתוכם אף שהיה פרעה גברת מלכים ומושל בעול' וראש לכל אומו' ממש הכל עבדיו. וכן שריו וחרטומיו כולם היו אדוני' ורוזני ארץ אפ"ה הוציא ישראל מתוכם ומזה הראה לנו שהקב"ה הוא אדוני האדונים ושלחו ישראל בעל כרחם וראוי לומר הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו:
ביד חזקה ובזרוע נטוי'. כי ידוע מה שהקב"ה הוצרך לעבור בעצמו להכו' הבכורי' כי הוא מבחין בין טיפה לטיפה והציל את בכורי עמו ישראל. וקאמר בזרוע נטוי' על נס הנסתר שאלמלא שהיו ישראל רגע אחת עוד במצרים אז חלילה נשתקעו בטומאה ולא יוכל לטהר מוזהמתם וזה לא ידעו ישראל שנוהג בחסדו וראוי לנו לשבח לעושה נפלאות גדולות לבדו בחסדו כי לעולם חסדו:
לגוזר ים סוף לגזרים ואמרו לגזרים ר"ל לנימולין מלשון גזרי בשר ורמז במדרש הים ראה הראה לו ברית מילה. ונ"ל הטעם כמו דאמרינין בנדרים גדולה מילה ששמים וארץ עומד עליהם דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי. וגם לגזרים שים נבקע לי"ב גזרים כנגד י"ב שבטים והי' המים למעלה ככיפה כמו השמים למעלה ככיפה על הארץ כדאי' במדרש. והראה הקב"ה ההבדל בין מים עליונים למים תחתונים והוא כנגד לעושה השמים בתבונה והכל בשביל חיבת ישראל שהראה להם חסדו כי לעולם חסדו:
והעביר ישראל בתוכו. לשון העברה בנח' וטיול לא ברדיפה ומהירה ולא הוטבע רגליה' בטיט רק ביבשה וחרבה אעפ"י שהים לא יעבור היבשה. וכן ההיפך שיבשה לא תהי' בים ולא יעברו גבוליהם. עם כל זה הראה הקב"ה מעין הבריאה שהוא רוקע הארץ על המי' ויקוו המים ותראה היבשה והטה חסדו ואמר נגד רוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו:
ונער פרעה וחילו בים סוף. כי ישראל עברו הים בלילה כדכתיב ויהי ענן וחושך ויאר את הלילה. כי הנה העמוד האש אשר האיר לישראל הוא מן האור ראשון שנברא בראשון. ולא הצריך לשני אורים גדולים והראה לישראל מעין הבריאה וירא אלקים את האור כי טוב. ובאשמורת הבוקר הולך רוח קדים וניער פרעה וחילו בים סוף כדאי' במכילת' נתן להם כח נערות כדי לקבל את הפרענות כי בעודם בחיים ננערו כנוער הקדירה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה וכל ישראל רואין ומכירים את צריהם וכל זה בחסדו הגדול על ישראל עמו וצריכין אנו לומר כי לעולם חסדו:
למוליך עמו במדבר הוא חסדו הגדול כי לא נחם דרך ארץ פלשתי' פן ינחם העם וגם שלא יתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם. ואף גם זאת שיהי' להם זכות כי לא נתנו תורה רק לאוכלי המן. ובזה היו מייחדי' לבם לשמי' כי לקטו רק דבר יום ביומו ומגיד לישראל כמו נביא כשארז"ל ביומא. ולא העדיף המרבה ולא החסיר הממעיט כי לאחר שלש שעו' חם השמש ונמס כי את השמש לממשלת היום ונמס המן כדונג מפני האש ולא לקטו המן רק באשמור' הבוק' וזהו להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות שהי' צריכין להאמין ולילך בדרך אמונה בלילות כי דינו לבוקר משפט מי סרח כי הנשאר נמס מחמת השמש וע"כ ראוי לזמר כי לעולם חסדו:
למכה מלכים גדולי'. זהו עמלק עם אלופיו הבאים על ישראל ברפידים. והם היו גדולים אצל האומו'. ויחלוש יהושע את עמו לפי חרב אבל לא יכול להורגן כדאי' במדרש לכך קאמר רק למכה מלכים בהכאה בעלמא. הנה עמלק והנלוים הם המושלים בגלות הזה שהוא דומה ללילה ועליו אמר הנביא אם תגביה כנשר ובין כוכבי' (אלו הפרתמים) שים קנך משם אורידך והוא דוגמא ירח וכוכבים לממשלת הלילה. דאגח קרבא וקטיל גוברין מדבית דן דלא הוי עננא מקבל יתהון מן גלל פולחן נכראין דהוי ביניהון כמ"ש התרגום. ואפ"ה בחסדו הגדול רחים על עמו להחליש עמלק ומחויבן לומר כי לעולם חסדו:
ויהרג מלכים אדירים. אלו ל"א מלכים שהרג יהושיע וגם סיחון ועוג. והא דהפריט אלו שני מלכים אח"כ משום דאלו שנים הי' קשים יותר מכולם וכמו שפרשי גבי שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה. ועוד כי שבעה אומו' הי' ולעוג שהוא הי' ענק גדול ועקר טורא בר תלתא פרסי ובקש לזרוק על ישראל וגם משה הי' מתיירא עד שא"ל הקב"ה אל תירא אותו. ואף גם זאת מלך הבשן שכל עריו היה בצורות ובחסדו הגדול הרגו כל מלכים אדירים כי לעולם חסדו:
לסיחון מלך האמורי כל"ח ובעל פרשת דרכי' מפרש למכה מלכי' גדולי'. ויהרוג מלכים אדירי' דהיינו סיחון ועוג הכו והרגו מלכים גדולים ואדירים. ומפרש שנתן את ארצם של אלו גדולים ואדירי' לסיחון ועוג לנחלה ולמה עשה כן לזה קאמר משום נחלה לישראל עבדו כי עמון ומואב טהרו בסיחון ועוג שכבשו קצת מאדום ועמון ומואב כדי לתת לישראל עבדו לנחלה עכ"ד:
ונתן ארצם לנחלה. עם היות שלא נשבע השם לאבותינו רק ליתן לבניהם לנחלה רק ארץ ישראל לבד אמנם ה' הצדיק אמר מעט ועשה הרבה והוסיף לנו את עבר הירדן ג"כ לנחלה עד שיתחלק א"י לג' ארצות יהודה והגליל ועבר הירדן ולפיכך אנחנו חייבים להודות כי לעולם חסדו:
נחלה לישראל עבדו. הכוונה בזה הוא בית המקדש כמו שדרשו רז"ל על פסוק אל המנוחה ואל הנחלה זהו בהמ"ק הנק' נחלה כי אין אחריה היתר הבמות וקדושה ראשונה קדשה לעתיד. וקאמר לישראל עבדו כלו' שישראל הם באגודה אחת לעבוד ה' ביראה כעבד לפני מקום והביאו קרבנות בבית הבחירה לכפר על עוונותינו ולפאר המקום כי לעולם חסדו:
שבשפלנו זכר לנו כמ"ש האבן עזרא ורע"ס שקאי על שיעבוד מלכיו' שלא זז השגחתו מאתנו ובכל דור עומדי' עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם ועמו אנכי בצרה וכל זה הוא כי לעולם חסדו:
ויפרקנו מצרינו כי אנו מצפים בכל יום לתשועת ה' והרבה פעמים שגזרו עלינו האומות והכבידו עול על צווארינו ובכולם שלח פדות לנפשינו ושלח עזרתו מקודש בחסדו הגדול כי לעולם חסדו:
נותן לחם לכל בשר. מביא עוד מופת להשגחתו עלינו הלא בגלו' המר הזה שאין לנו לא שדות וכרמי' ומאין בא פרנסתינו ובפרט כי הוצאת בני ביתו של יהודי הוא מרובה יותר מן הגוים בכל דבר ואפ"ה בחן ובחסד וברחמים הוא נתן לחם לכל בשר הרי השגחת העליון בחסד עלינו ואנו אומרים כי לעולם חסדו:
ודע כי ר"ת של נתן לחם לכל בשר גמט' יבק היוצא ד"פ במזמור' יענך ה' וכו' קו אמצעי ותיבין ה' אלקי' במספרו כידוע לי"ח. אותיות שניות נת"ן לח"ם לכ"ל הוא חתךְ שם של פרנסה ואותיות הנשארי' ן" מ"ל ש ר גמט' כתר וז"ל ובזה יובן דברי חכמי' וחידות' בגמ' דברכו' דף ד' כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב ופריך מ"ט אילימא משום דכתיב בי' פותח את ידיך לימא הלל הגדול דכתיב בי' נתן לחם לכל בשר אלא משום דאית בי' תרתי ויש להבין למה נקט בקושי' דווקא פסוק זה הלא יש הרבה פסוקים בתהילים שיש בהם בקשה למזונות. אמנם כתבו דצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך לשם של פרנסה דס"ת מפסוק ועיין בש"ע דכתי' אם לא כיון דצריך להחזיר. וא"כ שפי' הקשה מנתן חם לכל דיש בו נמי רמז לשם של פרנסה על זה מתר' דאית בי' תרתי כי ומשביע לכל ג"כ גמט' חת"ך וא"כ השם בו שני פעמים ונכון:
הודו לאל השמים. מכל אלו שאמרנו יש מופת חותך שהקב"ה משגיח על בריותיו בחמלה רבה ובפרט על עמו ושומר עמו ישראל לעד. אף שהוא בשמים ממעל. וביתר שאת לאחר חורבן שעשר מסעו' נסעה השכינה למעלה. עם כל זה נחלתו לא יעזוב מלהשגיח עליהם ומן השמים ירחם עליהם על כן הודו לאל שהוא מידת חסד הוא בשמים ואומרים כי לעולם חסדו: וכ' האר"י ז"ל שיכוין מהודו עד ויוציא ישראל ליו"ד של השם. ומפסוק ויוציא עד למוליך לה"י של שם. ומן למוליך עד נחלה באות ו' של שם ומנחלה עד הודו לאל אות ה"י אחרונה ונר' דמש"ה תקנו לומר לאחר הלל הגדול פסוק רננו צדיקים בה' ר"ל בשם ולישרים נאוה תהלה כמו שאי' בסוטה דף ט' ע"א אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה אבל תוס' בפי' ערבי פסחים וכ"כ רש"ל דאין לומר פסוק זה:
פסקה ב
נשמת מ"כ בסידור על קלף בשנת קס"ו וז"ל שמעתי מרבינו יהודה בר יעקב שר' שמעון בן כיפא יסד נשמת עד מי ידמה לך ורוח כל בשר רוח ונשמה באדם אחד הוא כדכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ולפי שבשבת יש נשמה יתרה לכך מזכירים שניהם עכ"ל ובסידור ר' הירץ כ' בשם רוקח מצאתי כי שמעון בן כיפה יסדו. וי"א שמעון בן שטח ורמוז בו שמעון ש"שוכן עד מ"מי ידמה לך ע"עד הנה ו"ואלו פינו נ"נשמת עכ"ל. הנה מ"ש הטעם דתקנו נשמת בשבת משום נשמה יתרה וכ"כ לבוש בא"ח סי' רפ"א יען הטור כ' שם הואיל דנזכר בו יציאת מצרים סמכו לאז ישיר. ולכאורה אם הטעם משום נשמה יתרה. א"כ אמאי תקנו לומר כן בי"ט הא בי"ט ליכא נשמה יתרה כמו שהוכיח תוס' בביצה דף ל"ג ע"ב ד"ה כי הוינא דאל"כ ה"ל לתקן במוצאי י"ט לברך על הבשמים. וכן תימא משום אש של גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח אבל כשחל י"ט במוצאי שבת אז אין מתחיל לשרוף ולהסריח דא"כ גם בי"ט שובת הגיהנם. א"כ במוצאי י"ט אמאי לא מברכין אבשמים לכך כתבו דבי"ט ליכא נשמה יתרה והא דלא מברכין בי"ט שחל במוצאי שבת הואיל דיש לו מאכלי' חשובי' וטובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים עכ"ל ובאמת בפסחים דף ק"ב ע"ב כ' הרשב"ם דלא מברכין אבשמים אם מוצאי שבת הוא י"ט דגם בי"ט יש לו נשמה יתרה. וגם שם הקשה תו' כן א"כ ק' בכל מוצאי י"ט לברוך על בשמי'. ואפש' להליץ בעד הרשב"ם דלא תקנו ברכת בשמים במ"ש אלא בצירוף שני טעמים יחד. רק דרשב"ם ס"ל הואיל ותקנו לומר נשמת בי"ט ש"מ דאית לן בי"ט נשמה יתרה ונכון. ודע דאית במקובלים כי נפש יתרה בא לאדם בע"ש כשהכין והלביש עצמו לשבת. ורוח יתרה בא לאדם כשאומר ופרוס עלינו (ונלע"ד רמז ופרוס גמט' חל"ק רוח) והנשמה בא אליו כשאומר נשמת עכ"ל ור"ת מסדר ביאתם הוא נפש ר"ת נשמת פרוס שבת ולזה רמז הגמ' שבת וינפש ויאבד נפש מה שהי' לו בנפ"ש. יען הנשמה יתרה באה בנפש יתרה. כמו הגוף הוא תיק לנפש ונפש יתרה הוא תיק ונרתק לנשמה ורמז לזה כי נשמ"ת כ"ל גמט' הנשמ"ה ב"א בהנפ"ש. ואמרו מי שהוא צדיק גמור זוכה לנשמה הנקראת חיה. ומי שהוא גדול יותר זוכה נמי לנשמה הנקראת יחידה וזהו נשמת כל חי ר"ת חי' יחידה. ולכך נקרא בניהו בן יהודע בן איש חי שזכה לחיה יחידה (ובפיוט סדר קדושה דר"ה צריכין להגיה במעלות הנשמה. נפש רוח נשמה חיה יחידה כי לאו כל צדיק גמור זוכה ליחידה ושמה מוכיח) ומעתה לנשמה יתרה לאו כל אדם זוכה אלא צדיקי' יודעי השם ומקבל האחדות גמור שהוא אלקינו. אבל הרוח יתרה זוכה כל אדם שהוא משים עצמו כבשר ר"ל כמו דדרשו בגמ' דסוטה בשר שאול רימה. וזה נשמ' כל חי תברך את שמך ה' אלקינו. כי אות' שיש להם נשמה וכל שכן כל ח"י הם יודעי שמך. אבל רוח כל בשר תפאר ותרומם רק זכרך מלכינו תמיד:
מן העולם עד העולם אתה אל. ע"ד הפסוק תהילים סי' צ' ומעולם עד עולם אתה אל תשוב אנוש עד דכה ר"ל שכולל שני עולמות הוא בחסד אל שמקבל תשובה כן הכוונה כאן שעושה עמנו חסד בעוה"ז ובעוה"ב ומציל אותנו בחוזק מלשון אילי ארץ. על כן מבלעדיך אין לנו מלך:
גואל ומושיע. פודה ומציל. מפרנס ומרחם. אמר ששה לשונות גואל ממצרים. ומושיע אותנו ליכנס לארץ ישראל. ופודה מגלות בבל. ומציל מיון. מפרנס בגלות זו. ומרחם עלינו בגאולה האחרונה. או שנא' גואל כמו משעבוד לגאולה. ומושיע בימי חוליו. פודה אם הוא שבוי. ומציל מיד הרודף. ומפרנס אם הוא עני. ומרחם אעפ"י שאינו ראוי לכך:
בכל עת צרה וצוקה. כי צרה נקרא מה שבא ע"י עצמו וצוקה הוא צרה הנעשה ע"י אחרים שמציקים לו. או דנא' צרה וצוקה על עוה"ב דיש מקדם דין חיבוט הקבר ודינא של גיהנם אין לנו מלך אלא אתה וכמו שאמר מעולם עד עולם. או דר"ל אפי' בכל עת צרה וצוקה אנו אומרי' אין לנו מלך אלא אתה אבל האומו' אין עושין כן כמו שאמר ישעי' והי' כי ירעב והתקצף במלכו ובאלהיו.
אלהי הראשונים והאחרונים. אמר ששה לשונו' בשבח נגד ששה דברים שאמר אלהי הראשונים והאחרונים נגד גואל שיכולת בידו שהוא ראשון ואחרון. אלהי כל הבריות נגד מושיע והכל עבדיו. אדון כל תולדות. נגד פודה (ואפשר עפ"י דארז"ל דאין בן דוד בא עד שיכלה כל הנשמות מחדר הנקרא אוצר הגוף. או דרומז לגלגול שע"י גלגול מתקן מעשיו ונפדה) המהולל בתשבחות (כצ"ל וכ"מ בסידור על הקלף ונכון הוא כי לו דומי' תהילה) אמר נגד המציל כי הניצול צריך להודו' ולברך הגומל. המנהג עולמו בחסד נגד מפרנס דהוא זן ומפרנס מביצי כינים עד קרני ראמי' בחסדו הגדול כדכתי' הוא נותן לחם לכל בשר כל"ח. ובריותיו ברחמי' אמר נגד ומרחם. וה' הנה לא ינום וכו' ומפני זה בכל עת צרה וצוקה אין לנו מלך אלא אתה אבל מלך ב"ו צריך לנום ולישן:
המעורר ישנים עפ"י מה שאמר בס' שבט יהודה דאמר המלך מה לא ינוס דהל"ל הנה לא נים. ואמר שהפי' לא יניח שומר ישראל אחרים לינום ולא לישון והוא שומר ישראל לעד. כי המלך לא יכול לישון והשקיף בעד החלון בלילה וראה שהלכו וראה ששונאי ישראל השליכו הורג בבית יהודי וניצולו וא"כ הפי' לא מניח לינום שלא מניח לישון אחרי' וכן הוא אומר בלילה ההוא נדדה שנת המלך. וזהו שהמר וה' הנה לא ינום וכו' ומפרש המעורר ישנים. והמקיץ רדומים וכו' אמר ששה לשונות שהקב"ה שומר ישראל בהם מעורר ומקיץ והמשיח והמתיר והסומך וזוקף כנגד ששה הנזכרים. ומזכיר בדרך ששי כנגד ששה ימי שבוע וביום השבת שאנו בטלין ממלאכתינו אנו נותנין שבח על ששה ימים שעברו על כן לך לבד אנחנו מודים בשבת:
פסקה ג
אלו פינו וכו' כי כנגד ששי הנאמרים אומרים הודאה בששי דרכים פינו ולשונינו ושפתותינו ועינינו וידינו ורגלינו. אלו פינו מלא שירה כמו ששררו בים. ולשונינו רינה כהמון גליו ולא יכלו לעבור היבשה מפני חוק ששם להם. ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע שהוא ת"ק שנים וכל היום השמש אומרת שבח לקב"ה. ועינינו מאירו' כשמש וכירח שמנהירים מסוף עולם ועד סופו ביום ולילה ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. וידינו פרושו' בתפילה כנשרי שמי' אלו המלאכי'. ורגלינו קלו' לרוץ לדבר מצוה כאליו'. כי איל הוא חסיד שבחיו' כדאי' במדרש על פסוק כאיל תערוג על אפיקי מים בזמן עצירת גשמים מתאספים החיות אל האילה והיא צועקת וזועקת אל הקב"ה וכולם בוכי' עמה. ועם כל זה אין אנו מספיקין וכו' ואלקי אבותינו וכו' רוצה להזכיר הודי' גם על אבותינו ולברך את שמך שאמר למשה אהי' אשר אהי' שהוא תמיד עמנו:
שעשית עם אבותינו ועמנו ע"ד לא את אבותינו לבד גאל אלא אף אותנו ממצרים גאלתנו גאולה הנגלי'. ומבי' עבדי' פדיתנו גאולה הנסתר' שהיו משוקעים בטומאה. ברעב זנתנו במן. ובשובע כלכלתנו שכל הטעמי' הי' במן והי' שבעין אעפ"י שלא הי' רק עומר לגלגולת. ומחרב הצלתנו חרבו של עמלק. ומדבר מלטתנו במגפה במעשה דקרח וגבי בנות מואב. ומחלאים רעים ונאמנים דליתנו בנחשים השרופי' ולשון דלה הוא הגבהה כמו דלו עיני למרים. ארוממך ה' כי דליתנו כלו' שהביטו למעלה אל נחש הנחוש' אשר עשה משה על הנס וראה אותו וחי. והרוקח כ' נאמנים שהקב"ה גוזר שהחולאת יבא ביום פלוני ולא יעבור עד יום פלוני. ויש בני אדם חולים תמיד באדר ואלול זהו הם נאמנים בשליחותם עכ"ל:
פסקה ד
עד הנה עזרונו רחמיך במדבר. ולא עזבונו חסדיך בביאת הארץ עד עכשיו ואנחנו מודים על לשעבר ומתפללים על העתיד ואל תטשינו ה' אלקינו לנצח:
על כן אברים שפלגת לשון חלקת בחלקיו ר"ל האברים המופלגי' באד' הם הן החמשה חושי'. או דנא' כדאי' בברכות דף ס"א ע"א כליות יועצות לב מבין לשון מחתך פה גומר וכו' ורוח ונשמה כדכתי' ויפח ה' באפיו נשמ' רוח חיים ולשון אשר שמתו בפינו כדמתרגם על רוח חיים רוח ממללא כלו' שיגמו' השבח בלבו ובאבריו ואח"כ יוציאנו בלשונו:
הן הם יודו הן הם גמ' ק' מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום יודו ויברכו וכו' וימליכו אמר ח' לשונות ז' נגד ימי השבוע והשמיני נגד נשמה יתרה:
כל פה וכו' קחשיב הראש באדם אשר בו הפה והלשון. ואח"כ הסוף שהם הברכים וכל קומה היא כל קומת הגוף בכלל רוב מנין ורוב בנין. ואח"כ האברים הפנימים שהוא הלב מבין ליראתו וקרב וכליות שהם יועצות שיזמרו לשמך ולכך לא אמר תזמרו לשמך כמו בשאר תכרע תשבע כי הלב רק מבין לומר לגוף שיראוך וכליות לא יכול לזמר בעצמו אלא נותן עצה שיזמר הגוף לשמך. והא דאמר גבי פה לך יודה ולא תודה כי מורה על לעתיד כל האומו' יודה כן וכל לשון לך תשבע כתבו שהוא על מה שמשביעין קודם שיוצא לעולם ואמר ששי לשונות כמ"ש למעלה נגד ששי ימי השבוע:
כדבר שכתוב (בתהילים ל״ה:י׳) כל עצמותי תאמרנה (לשון שבח ע"ד ה' האמרך היום) ה' מי כמוך אפשר לפרש כי בק"ש יש רמ"ח תיבות נגד רמ"ח אברי' וכל תיבה משמר אבר אחד אם קוראו בכוונה ומקבל עול מלכות שמים בשלימות וזהו כל עצמותי תאמרנה לשון אמירה ה' מי כמוך שמקבל האחדות האמיתי. ובזה מציל עני זהו יצ"ט מחזק ממנו הוא יצה"ר עני ואביון זהו הרוח והנשמה מגוזלו הוא תאות הגופניות בעוה"ז:
מי ידמה לך (כתר) ומי ישוה לך (חכמה) ומי יערוך לך (בינה) האל (בסוד הדע') הגדול (חסד) הגיבור (גבורה) והנורא (ת"ת) אל עליון קונה שמים וארץ. (ק"ו אמצעי ביחוד תת ומלכות כל י"ח) נהללך (נצח) ונשבחך (הוד) ונפארך (יסוד) ונברך (מלכות) את שם קדשך כי כולם נכללים בשם הוי' ברוך הוא:
כאמור (תהילים ק״ג:א׳) ברכי נפשי את ה' זהו הנשמה כמו שארז"ל בברכות ף י' ע"א ה' ברכי נפשי נגד הנשמה אמרו דוד. וכל קרבי זהו הגוף וכאלו הגוף מזרז הנשמה לברך את ה':
האל בתעצומות הוא כמפרש מאמר משה רבינו האל הגדול הגיבור והנורא. האל לשון חוזק כמו אילי מואב. ואילי הארץ דהיינו בקריעת י"ס אמרו זה אלי ואנוהו שהוא חסד לישראל. וחוזר למצרים וזהו בתעצומו' עוזך הוא במתן תורה ה' עוז לעמו יתן וכו' כי במצרים הראה עצמו כבחור. ועל הר סיני כזקן ויושב בישיבה ולכך מתחילין בשבועות האל וכו':
הגדול בכבוד שמך כי בסוכות הושבתי את בני ישראל שהקיפם בענני כבוד זה הולך לפניהם יומם לכך מתחילין בסוכות הגדול שהוא כולו חסד ורחמים:
הגבור לנצח ביציאת מצרים שהראה את גבורתו והוא גיבור לנצח שלא יתעלף ויחלש וגם בניסן עתידין לגאול וזה רמזו ישראל בשירה ה' ימלוך לעולם ועד. והנורא בנוראתך כמו שאמרו נורא תהילות עושה פלא והעמים ירגזון לכך מתחילין בפסח הגיבור:
המלך יושב וכו' כי הכסא אינו שלם כמו שנשבע יד על כס יה אבל במחיות עמלק שהוא גמט' מ"ר. אז יהי' הכסא שלם ונהפכו אותיות מר ויהי' רם וזהו לעתיד לה' המלוכה והוא מלך יושב על כסא רם ונשא. ואשר שבר"ה וי"כ עושה משפט עמו לכך מתחיל בר"ה וי"כ המלך:
שוכן עד וכו' ואז יהי' שוכן עד. כלו' לא זזה השכינה מעמנו ותמיד יהי' אתנו. מרום וקדוש שמו שיהי' השם שלם ונקרא ככתיבתו ורמז בזה ליום שבת ומנוחה לחי עולמים ולכך מתחילין בשבת שוכן עד. ובסידור ר"ה וז"ל בשבת מתחיל שוכן לדעתי לכבודו של ר' שמעון אשר יסדו ששמו בר"ת שוכן עד מרום וקדוש. ואפשר הנון רמוז בר"ת של נאוה. ומ"כ עוד טעם מרום וקדוש גי' שבת:
וכתוב (תהילים ל״ג:א׳) רננו צדיקים בה' כי לעתיד ירננו הצדיקי' וישמחו בה' שהוא שלם. ולישרים בלבותם בגלו' להם נאוה תהל ואפשר שנאוה הוא ב' תיבות נא לשון בקשה שיהי' וה תהילה שלעתיד יאמרו השם ככתבו כדאי' שלה"י פרק אלו עוברין. או לשון בית כמו לביתך נאוה קודש הישרים נאוה בבהמ"ק יאמרו תהלה:
בפי ישרים תתהלל ראיתי בסידור על קלף וז"ל שמעתי כי יצחק יסדו בעקדה וחתם בו שמו ושם רבקה אשתו בר"ת ישרים צדיקי' חסידי' קדושים ורבקה באות שלישי תתברך וכו' עכ"ל ותמי' מלת' הא בשע' עקדה לא ידע שרבקה יהי' אשתו כי בו בפרק נולדה רבקה. ואולי ניצצה בו רוח הקודש. ואבודרהם כ' וז"ל וי"א כי החכם שחבר זה הי' שמו יצחק ושם אשתו רבקה ועשאו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמנו כדי להזכיר לנו זכותם עכ"ל אמנם מכל ספרי קדמונים משמע שמחברו הי' ר' שמעון. ולענ"ד הואיל שנשמת יצחק פרחה ממנו בשעת עקדה לג"ע וחזרה עם נשמה יתרה ובו בפרק נולדה רבקה לכך הזכיר' המאיר בנשמ' ולכך בכל השנה לא מזכירי' רבקה בר"ת רק ר"ה וי"כ לזכור זכות רבקה אמנו:
פסקה ה
ובמקהלות רבבות על שם במקהלות ברכו אלקי'. רבבו' עמך בית ישראל על שם שובה ה' רבבות אלפי ישראל ויש בו מ' תיבות כנגד מ' יום שנתנה בו התורה. ויש בו ט' מיני הודאו' ושבח כנגד ט' ספירות. ודוד בן ישי הוא מלכות כנודע:
פסקה ו
ישתבח כ' בסידור הקלף שלמה המלך מחברו וחתם שמו בר"ת "שמך "לעד "מלכנו "האל. וביום ראשון שישב על כסא שן מצופה זהב מופז וחשקו ישראל לדעת היאך המלך יעלה על כסאו והיו משבחים לו ואמרו למלך כזה ראוי לשבח שנתן לו הקב"ה לב לדעת חכמה לעשות כסא נאה כזה ושמע שלמה דבריה' ואמר להם וכי עלה על לבבכ' לעשו' לי שבח על תבנית כסא הזה. לא נאה לכם לעשות כן אלא שבחו וסודו לשמו של ממ"ה שהחכמה והגבורה שלו כדכתיב חכם לב ואמיץ כח ופתח ואמר ישתבח וכו' עכ"ל ויש בו ט"ו שבחים כנגד ט"ו שיר המעלו' וכנגד שם י"ה וכנגד ט"ו מעלו' בהגדה דפסח וכ' בזוהר תרומה מן שיר עד מלכות יש לחבר יחד שהוא כנגד י"ג מכילין דרחמי ולא לפסוק ביניהם והוא סוד י"ג נהיר דאפרסמון ע"ש. וסיום הברכה אל מלך וכו' הוא ט"ו תיבות כנגד ט"ו שבחים שאמר בישתבח. ומברכין בפה"ג: