פרק יד · פסוק כד
ואיש ישראל נגש כו'. הגשה למלחמה ברצון טוב ובראות שאז כן השביע את העם לבל יתבטלו מן המלחמה לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי כו' וכאשר טעם יונתן הדבש כי לא ידע מהשבועה אז ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אל העם לאמר השבע את השומעי' בל יטעמו וגם השביע אותם לאמר את אשר לא שמעו ארור האיש כו' וע"י כן שכל אחד היה מודיע לחבירו נמשך כי ויעף העם שאשר לא שמעו לא טעמו מאומה והיו אומרי' למען יבין לאשורו כי אשר לא טוב עשה ולא רצו לומר מה שעבר כי בושו ממש רק כמספרי' הם שהיה שאביו השבע השביע ושע"י כן ויעף ולבבו יבין כי שגג ועבר ושלא ישנה בדבר אז אמר עכר אבי את הארץ כלומר כי לא איתי כי שגגה היתה וגם לא היה שלא היה לחם כדבר שאיל כ"א דבש ואמר ממני תראו לדון ק"ו וז"א ראו נא והקל וחומר הוא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש כל שכן לחם ודומה לו וזהו אף כי לא אכל היו' העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה האם לא רבתה מכה בפלשתי' כלומר והוא הפך מחשבתו כי הוא חשב שע"י שלא יתבטלו מלאכול יעשה נקמה יתירה ונהפוך הוא כי אדרבא האם בכח האכילה יתכן שלא רבתה חכה בפלשתי' והראיה כי הנה ויכו ביום ההוא בפלשתי' ממכמש אילונה ויעף העם מאד מש"כ אם היו אוכלים שילכו ולא ייעפו ותרבה מכתם: