פרק א · פסוק כב
וחנה לא עלתה כו' ויאמ' כו'. הורה הכתו' כי אם היותה פטור' מהראייה לא נמנעה מלעלו' כי אם על כי אמרה לאישה כו' וראוי לדקדק אומ' יגמל ואח"כ אמר עד גמלך ולא אמר עד יגמל שתלה הדבר בה וכן למטה באו' עד גמלה אותו כאשר גמלתו:
אך הוא כי יקרה ישהו התינוק יונק עד תגעל נפשו בחלב ויגמל מאליו אחר עבור ימים או עשור אחר זמן הקצוב ליניקת הולד וזהו או' עד יגמל הנער כלו' מאליו שהיה רך ויחיד לאמו וחסה עליו להשהותו יותר עד יגמל מעצמו מחמת בוריו ולשלא יראה בלתי הגון מה שמתעכבת מלכת להודות לה' עם הנער לז"א ונראה את פני כו' וישב שם עד עולם כי אז ישלים מה שיחסר כעת ולא שלבלתי הפרידו מאתה היתה עושה כי הרי דעתה להניחו שם עד עולם והשיב הוא על עצמך שאינך באה כמנהגך כנודע מרז"ל שהיתה עולה בכל שנה עשי הטו' בעיניך כי אינך מחוייבת עליך אך על הנער שבי עד גמלך אותו כלו' עד שאת תגמלי אותו שהוא בזמן המוגבל ולא עד יגמל מעצמו אך תעשה באופן יקם ה' את דברו שלא תתעכבי יותר מלהודות לה':