פרק א · פסוק ב
ולו שתי נשים כו'. הנה אומ' בחנה אחת ובפנינ' נאמר השנית הלא יקשה שלא נכתב' הא' בשתיהן כד"א שם הא' ערפה ושם השנית רות ועוד שהיה די יאמר שחנה לא ילדה שהוא כוונת הספור ולא שהיה לפנינה ילדים ומה גם שמאליו יובן. ולבא אל הענין נזכירה מז"ל כי בראות חנה שלא ילדה נתנה את פנינה לאישה אולי בזכות זה תבנה גם היא ובזה יתכן כי על כן לא נאמר הא' חנה בה"א והו' כי באו' הא' יחוייב היות אחרת עמה שזו האחת אך באמור אחת משמעו יחידית ועל כן אחר אומר ולו שתי נשים אמר שם אחת כלו' כי זאת אחת לבדה היתה והאחרת היא שנתוספ' עליה אלא שהסיב' שבאה השנית שהיא למען יהיו לראשונ' ילדים לא נתקיים כי ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים ועל כן הביא מה שלפנינה היו ילדים כלו' שלא נתקיי' המכוון:
או בדרך אחרת והוא כי הנה ידוע מחכמי האמת כי אות ה"א רומזת אל בחינת כח עליון נורא שמשם יוצאים הבנים כי על כן למען יולידו אברה' ושרה הוטלה אות ה"א בשם כל אחד מהם ובגלל הדבר הזה יאמר ולו שתי נשים תדע למה היו לו שתים על כי אות ה"א לא היתה בחנה כי המקור העליון המתייחס לה לא היה משפיע בה וזהו שם א' חנה כלו' בלא ה"א על כן נמשכה השנית ליבנו' חנה על שנתנ' צרה בחיקו והנה לא נעשה המכוון כי הנה ויהי לפנינה ילדי' ולחנ' שנישואי פנינה היו כדי שתבנה היא ממנה אין ילדים ואין זה כ"א שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקי' כמז"ל על האמהו' שעל כן היו עקרו' שמתאוה הקב"ה לתפלתן של צדיקים וכן היה בחנה כמפורש לפנים וזה יהיה ענין הסמיכו' שאחר אומ' שלחנה אין ילדים הוצרך לגלות טעם הדבר שהוא שתתפלל כאשר עשתה וסיפר איך נמשכה התפלה כי ועלה האיש ההוא וכו' וכעסתה כו' שע"י כך התפללה כאשר יבא בס"ד: