פרק ב · פסוק ו
והנה עתה לא יבצר פתחון פה מלב איש כמשיב בעד ישראל להשיב האשם אל יהושע לומר למה לא טיהר את הארץ עד בלתי השאיר שריד בשו' נחלה מכל שבט מישראל לז"א וישלח יהושע כו' והוא כי הנה יהושע בנחלת כל שבט ושבט הוריש את כל רוב כל נחלה ונחלה ומעט בכל נחלה נשאר במעט מהגוים ההם ויהושע שלחם איש לנחלתו להושיב' במה שכבר היתה נחלה שהוא ברוב המקומות שבכל שבט וזהו וישלח יהושע את העם והן אמת שאם היו אומרים לו שילך אתם עד כלה גרש יגרש את כלם היה עושה אלא שהם בטחו על היותם בני ישראל אשר ה' אתם והם יוכלו לבער כל הגלולים מן הארץ וזהו וילכו בני ישראל איש לנחלתו לרשת את הארץ כי גם אשר עדן לא היה פנוי ולא הורישו יהושע רצו הם לרשת אותו מבלי יהושע נמצא שאין אשמת דבר על יהושע כי אם על כל שבט ושבט שלא הורישו את שכניהם הרעים והנה השני דברים שאמר להם הנבי' בשם ה' שלא יספיק בידם לגרש את הגוים אשר לא הורישו. שנית שאלהיהם יהיו להם למוקש על הא' היה קושי לומר כי מיהושע נהיה הדבר וכבר תירץ הדבר כמדובר. ועל הדבר השני יש קושי אחר שהרי עברו כמה שנים ולא נוקשו באלהי העמי' ההם לז"א אין להחזיק להם טובה כי אם ליהושע וזקני דורו כי ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים כו' וזה היה שנים רבות כי הנה וימת יהושע כו' בן מאה ועשר שנים ואם היו מרגישי' מיתתו על שהיה מדריכם לעבודת ה' היה עושה רושם בהם לעבוד את ה' תמיד גם אחרי מותו אך אדרבה היו מתעצלים בהספדו עד שגעש עליהם ההר לקוברם וזהו ויקברו כו' מצפון להר געש ואר"זל שגעש עליהם ההר לקוברם וגם הועיל זכות יהושע לדור הנמצא במותו כי וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו אלא שויקם דור אחר כו' ואז ויעשו כו' כאשר יתבאר בס"ד: