פרק ב · פסוק כט
וזהו ויגד למלך שלמה כי נס יואב והנה אצל המזבח שהוא מה שעשה אחר שטע' להאחז בקרנו' המזבח אז שלח את בניהו לאמר לך פגע בו כלומר לאמר לו מה כוונתו בסנהדרין ולפגוע בו הוא מכח המלכות כי מורד היה ובן מות ויבא בניהו אל אהל ה' ולא אל המזבח כ"א אל מושב הסנהדרין שהנם באהל אצל המזבח ויאמר אליו עה אמר המלך צא כלומר מלידון בב"ד כ"א ע"י המלכות והוא כי אמר לו לך פגע בו ויאמר לא כי פה אמות כלומר פה ע"י ב"ד אשר פה כי גם שאיני פטור כי מרדתי במלכו' יהיה על פי ב"ד ויהי נכסי ליורשי והענין כי אין ספק כי על אשר אמר לו שיצא והשיב לא כי פה אמות שהוא ע"י ב"ד שהשיב לו בניהו היעלה בדעתך להנצל על פי ב"ד ואז ענהו שלא היה רק להשביע את בניו מנכסיו ועל זה אמר למלך כה דבר יואב שהוא לא כי פה אמות וכה ענני על אש' אמרתי לו מה היה מרויח שענני שעל הנכסים היה עושה אז ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר שיהיה על פי ב"ד על הממון ופגע בו על ידך שהוא הוראת הורמנותא דמלכא ולא יפגעו בו שלוחי ב"ד הנועדי' להמי' המחוייבי' מיתה ע"י ב"ד וגם וקברתו שתטפל אתה בו עם היותך שר גדול למען יודע ויפורסם כי מידי היה הדבר ולא שב"ד עשו מעצמן וכל זה אני עוש' להסיר דמי חנם מעלי ומעל בית אבי שידעו כל העם שלא היה מדוד להרוג את אבנר ולא לעמשא על שאחר מן המועד אשר יעדו כי בראו' כל העם שידי הית' במיתתו יכירו כי קיימתי מצית אבי להוריד שיבתו בדם על שהרג שני שרי צבאות יש' אלא שלא היה בדין להורגו על הדבר ההוא כי לא היו עדים והתרא' רק על ידי מה שמרד והיה ע"י הורמנותא דמלכא בשביל זה על שלא הומת רק על פי בית דין אשר לא היה כי אם על דבר מרדו במלכות אמר כי עון שני שרי צבאות ישראל ישארו על ראשו ליענש באותו העולם וזהו והשיב ה' את דמו על ראשו כו' אשר פגע כו' בשני אנשים כו' ושבו דמיהם כו' ובראש זרעו כו':