פרק ז · פסוק ה
ויכו אנשי כו'. הנה כהמס דונג ודומה לו חוזר ונקפ' וע"ד זה בהיות לבב אנוש נמס בקרבו מאימות מות נפלו עליו אם הוא באופן שיש מה להשיב אל לבו להסיר פחד מלבו ולדוץ דאבה ימשול לבו לדונג הנמס וחוזר ונקפה אבל כשאין אל מחשבתו תקנה נכנסת בלבו נמשל לדבר שנמס ונעשה מים שאינו חוזר ונקפה כלל וזה מאמר הכתוב פה וימס לבב העם ויהי למים כי לא דמה אל מה שחוזר להקפו' וליקשור כי אם ויהי למים שנשארים תמיד ברפיונם אז ויקרע יהושע שמלותיו על יאיר בן מנשה שהיה כשלשים וששה איש שהם רובה של סנהדרין ועל צרת ישראל ויפול על פניו ארצה לרמוז הרי אנו כמתים כי שחה לעפר נפשם וכקבורים דמי וזהו ויעלו עפר על ראשם: