מראה יחזקאל על התורה· רבי יחזקאל פנט
שבת שובה
פרק א
הפתיחה מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו ב), הנה העולם נוהגין לקרות שבת זה בשם שבת תשובה, וצריך לתת טעם לזה כי באמת נקרא שבת שובה ע"ש ההפטורה כמו שבת חזון ושבת נחמו, אבל הענין הוא כי ימים הללו נקראים ימי תשובה שחלק לנו השי"ת ברחמיו ופתח לנו שערי תשובה שכל הרוצה ליכנס יבא ויכנס וכמ"ש דרשו ה' בהמצאו כו', וע"כ כתבו הספרי מוסר שימים הללו צריכין להיות כמו חול המועד וכל איש יפרוש את עצמו ויתבודד לחזור בתשובה ובחרטה על כל מה שחטא בכל השנה ושלא לשוב אח"כ עוד לכסלה, אמנם מחמת עול הגלות ודוחק הפרנסה הכל טרודים במשא ומתן ואין להם פנאי כל השבוע על התעשת ולשים אל לבו כל הנ"ל, ע"כ תקנו קדמונינו לדרוש בשבת זה שכל העם בטילים ממשא ומתן כדי להעיר לבבם ולהורותם הדרך ילכו בה כי יש רבים מעמי הארץ שאינם יודעים כלל ענין התשובה, אך לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול שאין כל אחד יודע להוכיח שהיצה"ר מסמא את העינים ואומר על העבירה שהוא מצוה וע"כ אמרו חכז"ל אם אין חכמה אין יראהה, וע"כ תקנו לדרוש מקודם חריפות לידע אם הדורש ראוי להוכיח כנ"ל, וזהו מי ימלל גבורות ה' ר"ל מי הוא הראוי להוכיח בשביל כבוד שמים, ישמיע כל תהלתו שהוא יכול לדרוש ג"כ חריפות, ואז יודע ללמד פשעים דרכיהם, (החריפות היה בפ' כהן גדול לא דן ולא דנין כו').
וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם כו' (ויקרא טז טז), הכתוב קשה להבינו ומצוה זו מה טיבה שלא ידענו מה יעשה, וכל עבודת יה"כ כבר נאמרו במקראות האחרים, וגם שינוי הלשונות צריך להבין.
והנה כבר ביארתי ע"פ (איכה ב יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות כו', דהמקרא צווח יגעתי בקראי ניחר גרוני כלו עיני מיחל, שהישראל עוסקים במצות ומעש"ט ומרבים בתפלות ולא מצינו בשנים קדמוניות שעסקו כל כך, אבל הענין הוא למשל אנו רואין תינוק קטן הוא מקפץ על רגל אחד וכשנעשה בחור אינו יכול עוד לקפץ על רגל אחד וצריך לילך בב' רגלים וכשנעשה זקן ונחלש צריך ג' רגלים ויתהלך על משענתו, כמו כן בזמן בית ראשון על עמוד אחד העולם עומד ובזכות התורה לבד היה מתקיים עד שנאמר על עזבם את תורתי, ונחרב בהמ"ק ראשון, ואח"כ בבית שני עמד על ב' עמודים שהיו בו תורה ועבודה ולא גמ"ח, ועכשיו לעת זקנה שנחלש כחנו צריכין להתאמץ בכל הג' עמודים, וזה"ש קומי רוני בלילה דהיינו עמוד התורה, שפכי כמים לבך זה עמוד התפלה, שאי אליו כפיך בעמוד גמילות חסדים.
והנה עמוד התורה הוא מה שנצטוינו ודברת בם כו', ובפרט כעת שימי החורף באים עלינו לטובה ולא אברי לילה אלא לגירסא, ולא כמו שסוברים העולם שאין מחוייבים ללמוד רק הלומדים ולא אותם בני השוק העוסקים במשא ומתן מבלים זמניהם בהבל, וע"ז נאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.
והנה איתא בגמרא (שבת לא.) ששואלין לאדם נשאת ונתת באמונה צפית לישועה פלפלת בחכמה, ונ"ל לפרש דהא בהא תליא, דמצינו דיששכר וזבולון עשו שותפות שיהא זה עוסק במשא ומתן וזה יעסוק בתורה ויחלקו, והנה בוודאי אי אפשר לומר שזבולון לא למד כלל דהרי היה צריך לידע הדינים והנהגות רק שלא היה יכול ללמוד בהתמדה בחריפות כמו יששכר, ובוודאי היה צריך לקבוע עתים לתורה וכמ"ש בספר הפלאה ע"פ קבעת עתים ר"ל לשון גזילה שאפילו בשעת מו"מ צריך להתגנב ולחטוף איזה שעה או שתים כמו שיוכל כדי ללמוד, וזהו נשאת ונתת באמונה דהיינו אעפ"י שהחזקת תלמידי חכמים מ"מ שואלין קבעת עתים לתורה.
ועוד שמעתי דהנה אמרו חכז"ל [אבות פ"ג יז] אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח, וא"כ הקב"ה אומר לעסוק בתורה ולהאמין שיתן לו פרנסה, והאדם אומר להיפך, וסוף דבר שהאדם צריך להאמין להקב"ה, כי גם כשהוא עוסק במשא ומתן הוא מאמין לבני אדם ואינו מוכר וקונה הכל במזומנים, וזהו ששואלין נשאת ונתת באמונה כלומר לשון שטר אמנה שבוודאי כשעסקת במו"מ האמנת לחבירך כמו כן היה לך לעסוק בתורה ולהאמין בהקב"ה שיזדמן לך פרנסתך.
ועדיין יש בזה הדרגות רבות שאפילו מי שעוסק וקובע עתים לתורה ורגילים הבעלי בתים לקבוע להם שיעור משניות ועל זה צריכין ליתן את הדין שעושים כן בשביל שמשניות הוא בנקל ללמוד ואינם רוצים להטריח את עצמם, וגם מצוה יותר ללמוד שלחן ערוך לידע הדינים איך להתנהג בכל דבר, וע"ז אמרו חכמז"ל ובתורה אתה עמל שצריך לייגע את עצמו בתורה הרבה, ויש אנשים שאומרים תירוץ ע"ז שהם טרודים בעסקם ויש להם דאגות לכן אינם יכולין ללמוד חריפות, וגם זה אינו דהנה אמרו חכז"ל עתידין צדיקים לומר שירה לעתיד לבוא, כלומר מחמת שהם בטוחים בחסד עליון שבוודאי יושיע אותם וע"כ תיכף כשיגיע להם איזו צרה הם מצפים לישועה ר"ל לשון צופים והבטה, ועל כן אומרים תיכף שירה בשעת בא אליהם הצרה על הישועה העתידה לבוא, וכמו שביארתי כבר ע"פ קול צופיך וכו', וזה"ש פלפלת בחכמה אם יגעת בתורה ולמדת חריפות, ואם תאמר שהיו לך דאגות רבות על זה אמר צפית לישועה היה לך להיות בטוח בהשי"ת שבוודאי יושיעך וכמו שביארתי ע"פ ה' לי בעוזרי כו', ולכך אמרו חכז"ל כל המקבל עליו עול תורה שיעשה את עצמו אל התורה כשור לעול וכחמור למשאוי ואז אין נותנין עליו עול מלכות.
והעמוד השני הוא עמוד העבודה כדמצינו גבי אברהם שאמר לפני הקב"ה (תענית כז:) שמא בני חוטאים ואתה עושה להם כדור המבול ואמר לו לא, במה אדע, והשיב בזכות הקרבנות, ואמר התינח בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם והשיב כל זמן שהם עוסקים בתורת עבודה, וכן הוא אומר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה, ובאמת הדבר קל בעיני העולם להתפלל בלא לב רק שיהיו רשאין לאכול, וכל הספרי מוסר מלאין אזהרות על זה על עיון תפלה שהוא אחד מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז כו' ואיך צריך האדם להיות ירא וחרד כשעומד להתפלל כמ"ש ומפני שמי ניחת הוא כו' אלו בני אדם שיראים להזכיר שם שמים בפיהם.
וכמו כן ביארתי מה שאמרו בגמ' (חגיגה ה:) ר' אילא הוה סליק בדרגא שמע לינוקא דקאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד יג) הוה בכי עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו ואפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו כו', וצריך ביאור למה נתיירא ר' אילא כל כך וכי ס"ד שאדם גדול כמוהו עבר על ודברת בם ולא בדברים בטלים, ועוד שבאמת דבר זה קל מאוד לשמור פיו ולשונו, ועוד למה לא עמד ר' אילא על דבר זה מעצמו עד ששמע מהינוקא וכדהוה סליק בדרגא בעליתיה, וגם צריך ביאור מ"ש (חולין פז.) שאל האי צדוקי לרבי מי שברא הרים לא יצר רוח שנאמר יוצר הרים ובורא רוח כו' והשיב לו שפיל לסיפא דקרא, ובאמת הקושיא עדיין במקומה עומדת למה שינה הכתוב בלשונו.
אבל הנ"ל עפימ"ש (ש"א ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך כו' וכבר ביארתי זה באורך במ"א. וע"כ נאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וע"ז אמר דוד הללו את ה' מן הארץ כו', דלכאורה קשה איך אפשר ששלג וברד והרים וגבעות יהללו את ה', ולפי"ז אתיא שפיר בעבור שבכל דבר יש חיות הבורא ב"ה וצריך האדם ליזהר שלא להשתמש בהם רק לעבודת הבורא ועי"כ הוא מחזירם לשורשן וכמ"ש (ישעיה נה י) כאשר ירד הגשם כו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ, אבל אח"כ ישוב לשרשו ע"י אכילת האדם שיתעסק בכח ההוא לעבוה"ק, וע"כ הזכיר פה ד' יסודות ארמ"ע ודצח"מ, ואמר על כלם יהללו את שם ה' וממילא וירם קרן לעמו כו' שזה היה צדקת פזרונו בישראל שיתוספו עליהן גרים, והנה ד' יסודות הללו הם כנגד ד' אותיות של השם הוי"ה ב"ה [זוה"ק ח"ב כ"ג ע"ב], כמו כן מצינו ד' צמצומים הנקראים עולמות לשון העלם שקדושת הבורא נסתר בהם והם בכתובים (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וע"כ הד' יסודות הם כנגד העולמות וכל אחד עילה וסיבה לחבירו אשר נשתלשל שפע קדושת השי"ת בעולמו עד עוה"ז.
וזהו ביאור הכתוב יוצר הרים אעפ"י שהרים הם דומם ונגד עוה"ז אעפי"כ מקבלים שפעם מהיצירה, ובורא רוח אעפ"י שהרוח הוא הוא"ו מהשם כנגד עולם היצירה מ"מ מקבל שפעו מהבריאה לפי שכלם כלולים זה בזה כשלהבת קשורה בגחלת, ואין סוף ב"ה צמצם שכינתו בהם.
הנה משכיל על דבר כשישים אל לבו ויתבונן בכל הדברים האלה לבבו יבין איך השי"ת שופע הוויתו בכל דבר ממרום קדשו ובכל מה שהאדם משתמש בכל הוא נסתר ונעלם, בוודאי יפול עליו אימה ופחד, וכמ"ש הרמ"א בריש הש"ע א"ח, וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, הנה כי כן בוודאי ילמוד האדם ליראה ולעצור במילין ובפרט בעמדו להתפלל, וזהו פירוש ומגיד לאדם שיחו שלומד לאדם איך יתנהג בדבורו, והיינו ע"י שישים אל לבו שהקב"ה יוצר הרים ובורא רוח וכמו שביארנו איך שמקרא זה מורה איך קדושתו של הקב"ה שופע בכל עולמותו וכלם קשורים ממרום א"ס ב"ה עד סוף כל דרגין.
וע"כ כשלמד ר' אילא הפסוק בעמוס לפום שיאטיה לא שת לבו לדקדק במקרא, אבל עכשיו כדהוה סליק בדרגיה, ומסתמא כשאדם הולך בעלייתו הולך בנחת ועוד ששמע פסוק זה מתינוק שפירש התיבות כהווייתן דהיינו יוצר הרים ובורא רוח וע"כ ממילא הוקשה לר' אילא כמה דקדוקים חדא של המין הנ"ל למה שינה הכתוב בלשונו, ועוד למה כתוב לשון הוה והול"ל וצר הרים וברא רוח, וע"כ למד מזה שזה נמשך להמקרא שלאחריו ולכך נאמר לשון הוה שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית, ואם ח"ו יסתיר פניו רגע כמימרא ספו תמו, וא"כ בא המקרא ללמד לנו סיפא דקרא ומגיד לאדם מה שיחו שמלמד לאדם איך ידבר ואיך יחרד בעמדו לדבר לפני מלך הכבוד, וע"ז בכה ר"א עבד שרבו מגיד לו מה שיחו דהיינו שמלמד עמו איך לדבר ואעפי"כ אינו רוצה ללמוד ומעיז פניו כל כך תקנה יש לו, הלא האיך אפשר להתנצל על זה.
והעמוד השלישי הוא עמוד גמילות חסדים, וכבר ביארתי פסוק כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם ע"ש, הנה מזה נלמד איך ניתעצם במצות צדקה, הלא תדעו כשאדם עובר על ל"ת ח"ו אכילת חזיר ח"ו בודאי הוא מפורסם לרשע גמור, וא"כ כשעני מבקש נדבה ואינו רוצה ליתן הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ועל לא תקפץ את ידך ועל לא ירע לבבך ועל השמר פן יהיה עם לבבך דבר בליעל ועל פתוח תפתח כו' ועוד כמה לאוין ועשין הרבה ואינו משים על לבו כלל.
והנה כנגד ג' עמודים הללו מצאנו ג' גופי עבירות שעליהן נחרב הבהמ"ק, והיינו דאמרינן בית ראשון חרב על שהיו בו ע"ז וג"ע וש"ד, והם כנגד ג' עמודים הללו, דהיינו עמוד התורה הוא כנגד ג"ע כמ"ש (ברכות נז.) אל תקרי מורשה אלא מאורשה ונאמר ביום כלת משה שנתנה לו התורה ככלה (במ"ר יב ח), והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה נקרא מגלה עריות, ועמוד העבודה הוא כנגד ע"ז שלאו דוקא להשתחות לבד הוא איסור ע"ז אלא כל עבודה שהיא זרה דהיינו שעומד להתפלל לפני הקב"ה ומסיר כוונתו על שטותים ואח"כ אומר יהיו לרצון אמרי פי וכי יש אפקרותא גדול מזה, וע"כ נאמר לא יהיה בך אל זר וכו', ועמוד גמ"ח הוא כנגד ש"ד והיינו קנאה שנאה כמ"ש (יומא ט:) אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם, ואמרו חז"ל (ב"ב י.) רב פפא הוה סליק ואפחת דרגא מתותיה והוה מצטער אמר השתא אחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות ועע"ז, והשיבו לו שמא עני בא לידך ולא פרנסתו.
והנה כשצריכין לתקן איזה קלקול צריכין לתקן העיקר שעל ידו נתקלקל, וע"כ אנחנו שמחכים לבנין בית המקדש במהרה בימינו צריכין לתקן הג' עמודים הנ"ל שעל ידיהם נחרב הבה"מ כנ"ל. וזה"ש (איכה ב יט) קומי רוני בלילה דהיינו עמוד התורה, שפכי כמים לבך דהיינו עמוד העבודה שבלב, שאי אליו כפיך והיינו עמוד הצדקה וגמ"ח.
והנה מצינו שהתורה נקראת טהורה כמ"ש דברי תורה אין מקבלין טומאה, והתורה נמשלה למים שמטהרין את האדם וכל המתרשל ממנה הוא נקרא טמא, וזה"ש וכפר על הקודש להתם פשע וחטאות יתקן, מטומאת בני ישראל דהיינו עמוד התורה שפגמו, ומפשעיהם היינו עמוד גמ"ח כמ"ש שא נא לפשע אחיך כי רעה גמלוך וע"כ הפוגם בגמ"ח נקרא פושע, לכל חטאתם היינו עמוד העבודה כידוע שכל הקרבנות לא באו רק על החטאים והשגגות, וכן יעשה לאוהל מועד ובא לציון גואל אמן.
פרק ב
הפתיחה תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כו' (תהלים פא ד), אחר הדקדוקים נראה לי ליישב מנהג העולם לדרוש מקודם חריפות שהוא כעת אך למותר, והענין הוא דאיתא בגמ' (ר"ה טז.) למה תוקעין כו' והפירוש הוא ששאל לו הכוונות של התקיעה והשיב לו שאין צריך לשום טעם או כוונה רק לקיים המצות עשה רחמנא אמר תקעו ואין לבקש טעמים. והנה בטור כתב טעם עורו ישינים כו' ושאר טעמים.
אבל הענין דהתורה לא צותה רק יום אחד וחז"ל הוסיפו מר"ח אלול וע"ז כתב הטעם, אך כל זה להמון עם אבל לבני תורה ע"כ אין טעם זה דהרי עוסקין בתורה ומשברין הקליפות וכמ"ש בזוה"ק דקשה זו קושיא וחומר זה ק"ו ולבנים ליבון הלכה, ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וע"כ בימים ראשונים לא היו אומרים סליחות ופיוטים כל כך שלא הוצרכו לזה כי תלמוד תורה כנגד כולם, וא"כ על כרחך תקיעת שופר בחודש אלול לאו מטעמים הנ"ל כי אין צריך לזה, רק בוודאי הוא טעם כמוס כמו כל המצות.
וזה"ש תקעו בחודש שופר שהתקיעה של כל החודש גם היא באותה בחינה של בכסה ליום חגינו כמו שהתקיעה של יום חגינו היא בוודאי בכסה מכוסה ונעלם בלי טעם כי שם אין שייכים כלל הטעמים הנ"ל, כמו כן כל התקיעה של חודש אלול, ולזה אמר כי חוק לישראל הוא כי לאותן בני תורה אשר בשם ישראל יכונו שעדיין עוסקין בתורה לשמה להם הוא חק בלי טעם, רק משפט הוא לאלקי יעקב, דהיינו ההמון עם שאינן יודעין מאומה אומרים להם הטעמים הללו, וע"כ יש לסמוך מנהגינו כי אולי אין כח בדרשות דאגדתא ודברי מוסר להחזיר המוטב, נתחזק בעומקה של הלכה יורנו הדרך ישכון אור, (החריפות היה בסוגי' דנודרת).
שובה ישראל עד ה' אלקיך כו' (הושע יד ב), אחר כל הדקדוקים הידועים ניישב הגמ' יומא (פו.) אמר ר' לוי גדולה תשובה כו', עיין בעין יעקב ובספר תב"ש מה שהקשו, ועוד קשה לי דלפי מה דאיתא לקמן בגמ' לריש לקיש ע"כ הך קרא בשוגג משתעי דקרי ליה כושל, והנראה לי, ובתחלה נבאר מ"ש [ויק"ר פי"ז א] קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת, וכבר ביארתי במקום אחר באופן אחר, דהיינו שקריאתו יהיה רק בכדי שיוכל לקראותו עוד דהיינו כשיהיה להם הרחבה יוכלו לקראותו יותר, וזה הקריאה יהיה באמת.
עוד נ"ל כשנבאר גם כן מ"ש (תהלים נא יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, שיש שם כפל לשונות הרבה, וביותר דהא התורה ציותה על הקרבנות, אבל הנ"ל עפימ"ש (סוכה נב:) שהקב"ה מתחרט על היצה"ר, וביאור הדבר שפתח תחלה בחרטה כי לולי זה לא היה באפשרי לשוב בתשובה כשמיישב האדם האיך גדלה רעתו להמרות עיני כבודו ואיך נתרחק ממנו בשאט נפש בוודאי מתבייש מאד להרים ראשו כדמצינו בנביאים וכתובים, ויתר על כן כתיב לך ה' הצדקה כו' שברא בו אברים וגידין והקב"ה מחיה אותם תמיד, והאדם עוסק באותם איברים ובאותו החיות נגד רצונו ית' והוא כעבד שנתן לו המלך כלי זיין להלחם בהם נגד השונאים והלך העבד ונלחם באותו חרב עצמו נגד המלך, וע"כ הסכימה החכמה נפש החוטאת תמות (ירושלמי מכות ז.), כי כן היה שורת הדין נותן, אבל התורה אמרה תביא קרבן כי כן למדה תוה"ק, והקב"ה ברחמיו הגדולים אמר יעשה תשובה, וכמ"ש במדרש [במ"ר פ"י א] חכו ממתקים כו', וכן מ"ש במדרש [מדרש תהלים יז] מלפניך משפטי יצא כו' כמו שמבאר בספר בינה לעתים ויתר על כן כי התשובה היא מצות עשה בפני עצמה ומקבלין עליה שכר, וכל זה הוא נגד שכל האדם.
אבל האמת שהקב"ה רוצה רק לב נשבר ונדכא, ויותר שהאדם מתמרמר על חטאיו נשבר לבו ביותר בקרבו, כלעומת זה הוא להשי"ת, וע"כ אמרו (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי צדיק גמור שלא חטא מעולם ולא טעם טעם חטא אי אפשר לו לבא לידי שבירת לב כזה, וע"כ זדונות נעשין לו כזכיות (יומא פו:) כי ביותר השבירת לב ונמיכת רוח הוא מתקרב להקב"ה ביותר, אך יש מדריגה למטה מזה שעושה תשובה רק מיראת העונש, והנה אדם כזה עושה תשובה רק על הזדונות שמתיירא מעונש בשגם שעונשין גם על השוגג כי היה לו להזהר שלא יבא לידי שוגג כעומד לפני המלך, מ"מ דעתו של זה לשוב רק על המזיד ועל השוגג אינו חושש, כיון שיש לו תירוץ ואמתלא, וע"כ זדונות נעשין לו כשגגות כיון שאינו מתחרט על עשיית העונות לפי שהם נגד רצון הקב"ה רק מתחרט על שעשאן במזיד ועונשין עליהן, אבל אם היה עושה אותן בשוגג לא היה מתחרט כלל וע"כ נעשים לו כשגגות.
עוד יש תשובה למטה מזה שרוב העולם טועין וסוברין כיון שמתענים עשרה ימים או במה שאומרים סליחות ופיוטים ותהלים בזה נמחלו עונותיהם ואינן מתחרטין כלל על עונם שהעוו לחטוא עד היום ולא די שאינן פועלין מאומה אדרבה מקלקלין דעל ידי זה נכנס גאוה בקרבם מחמת שלפי דעתם אינן מרגישין עבירות שבידם רק לפי דעתם עושים לפנים משורת הדין, ובאמת לא ידעתי האיך יוכלו להתוודות על חטא כו', ואשמנו כו', כי שקר בימינם שלפי דעתם לא עשו כלל שום עבירה ומחמת טעותם זה הם חוזרים אח"כ לסורם וסומכין על זה שעשו תשובה ביתר שאת להתחרט, ומזה יוכל האדם לשער בעצמו איך דבר זה שנאוי לפני הקב"ה כי תועבת ה' כל גבה לב.
והנה כמו כן בקרבנות העיקר הוא הוידוי והחרטה, וכמ"ש והתוודו כו' כשנשחט הקרבן ונזרק דמו על המזבח היה דמיון שכל זה היה ראוי לעשות עם האדם בעצמו אעפ"י ששוגג היה ועי"ז בא לידי נמיכת רוח לפני הקב"ה, וזהו היה הנבחר בזבח.
וזה"ש כי לא תחפץ זבח ואתנה דהיינו אותו שמחשב שהזבח הוא מתנה להשי"ת, והיינו כי עולה לא תרצה שהעולה על רוחו להתגאות על ידי זה לא ירצה, רק אם זבחי אלקים רוח נשברה דהיינו כשיש עם הזבח רוח נשבר, אזי לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה שמה שבחרתי בו הוא רק הלב נשבר ונדכא. וזה"ש קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל שכל מי שמתענה ומסגף את עצמו ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת, שעי"כ יתחזק תמיד ביראת ה' כמ"ש יראת ה' טהורה עומדת לעד שאם התשובה באמת כנ"ל אזי יועיל לו ג"כ להבא, אבל מי שאינו שב בחרטה גמורה ועזיבת החטא הוא חוזר תיכף לסורו, אינו קרוב לה'.
וזה"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך, דהיינו עד הכסא כבוד דהיינו תשובה מאהבה מהטעם כי כשלת בעונך, כי אם לא תעשה מאהבה יותרו לך עוד שגגות, קחו עמכם דברים כו' כל תשא עון כו', ר"ל שהדברים הווידוים והחרטה יהיו באופן שלא יסור מכם אחר הזמן, ועי"כ כל תשא עון שלא ישאר אפילו שוגג, וע"ז אמר וקח טוב שיהיו נעשים מהזדונות זכיות, ונשלמה פרים שפתינו כמו שבזבחים העיקר הוא הווידוי והחרטה בלב באמת. ובזה יהיה מיושב קושית הרי"ף בעין יעקב דלא מצי לפרש דאיירי בתשובה מיראה דבוודאי איירי הקרא בתשובה מאהבה רק מ"ש כי כשלת הוא נתינת טעם על שלפניו שלכך תעשה תשובה מאהבה כדי שלא ישאר לך אפילו שוגג.
שמעינן מינה שהעיקר היא התשובה מעומקא דלבא אפילו הפחות שבישראל כשמדבר דבורים קדושים בלב שלם עושים רושם גדול, ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש שרובם שאינם יודעים כוונות אין תפלתם נשמעת, לא זו הדרך, והלואי שיתפללו רק בפירוש המלות התפלות שהוא העיקר, והפיוטים המה טפל, ואמירת קדיש שהוא יהיה המליץ יוש"ר ר"ת י'תגדל ו'יתקדש ש'מיה ר'בה, וכמו שביארתי במ"א גבי מנורה שנתקשה משה השלך העשת לאור כו' עפימ"ש בספר בעל עקדה על מ"ש במקום שבעלי תשובה עומדין כו', והענין הוא שיעשה רק בהתלהבות ולא צריך אז לשום כוונות, רק הכל יהיה נכלל בזה.
ובאופן אחר נ"ל לפרש המקרא הזה עפי"מ שביארתי כבר מקראות אתם נצבים היום כו' עד סוף הפרשה שהענין מורה על עבירות שבין אדם לחבירו ושיעבירו הקנאה מלבבם אעפ"י שנדמה לו שהוא הצדיק נגד חבירו מ"מ יתיישב בדעתו כמה רעות גורם ע"י נטירת השנאה, אחת שגורם הסתלקות השכינה, וכמ"ש עמ"ש כל המתיהר כו' ועוד שגורם רעה לעצמו כמ"ש עושה שלום ובורא רע, ועוד שעובר על הלאוין דלא תשנא ולא תטור כו' וגם גורם שהתפלות אינם מתקבלין כי מהכל נעשה כתר ואז הפחות שבישראל הוא שוה עם הגדול כמו בכתר שהכסף והנחושת שבו הוא נצרך כמו האבן טוב, ומבין הכל נעשה הכתר לאחד, כמו כן בזה, ועוד גורם שלא יכול לעשות תשובה כי הוא צדיק בעיניו, ועוד גורם שלא ימחלו עונותיו מחמת שאינו עובר על פשע, וכמ"ש על פסוק לא החזיק לעד אפו כו'. וכל זה נרמז בפסוקים הללו אתם נצבים שיהיה לכם תקומה אימתי כשכולכם בלב אחד לפני ה' כו' שיש בכם השראת השכינה ואזי ראשיכם שבטיכם כו' עד סוף כל דרגין כולם הם כל איש ישראל דהיינו הכל נחשב לאיש אחד, והמותר ביארתי במקום אחר עד סוף הפרשה.
וזה"ש כאן אחרי שהתשובה שזכרנו למעלה היא קשה מאוד ואין כל איש יכול להגיע לזה, לזאת אני מזהיר על האחדות והשלום וממילא תזכו כלכם כל אחד ע"י תשובת חבירו ויהיה בכם השראת השכינה ולא יהיה מקום לבעל הדין לקטרג, כי חבור עצבים אפרים הנח לו [ב"ר פל"ח ו, כיון ששלום וחבור ביניהם הנח לו] שמעוררין המדה של נושא עון, וזה"ש שובה ישראל שהתשובה שלך יהיה עד ה' אלקיך שתהיה בך השראת השכינה והיינו ע"י האחדות, וטעם הדבר כי כשלת בעוניך ויקשה עליך התשובה מאוד, לזאת אמרו כל כשכולנו באחדות ושלום ממילא תשא עון בעבור שאנחנו מחזיקין במדת העברת פשע ונשיאות עון אנחנו מעוררים גם למעלה מדה זו וקח טוב, ובא לציון גואל אמן.
פרק ג
הפתיחה הוכח תוכיח את עמיתך כו', עפימ"ש (ערכין טז:) תמה אני אם יש בדור שיודע להוכיח כו', וע"כ העצה היא להוכיח את עצמו וממילא יקבלו השאר התוכחה שלו, ועכ"פ מגיע להמוכיח טובה גדולה מזה כשיגיע לידו דבר עבירה הוא מתבייש לעבור מחמת שבעצמו מקשט אחרים והוא יעבור, וכדאמרי' בגמ' (ב"ב ס.) על ר' ינאי שהיה לו אילן הנוטה לר"ה כו', ובפרט בימים הללו ראוי לספר ולדבר דברי מוסר זה עם זה ודרכי התשובה ובפרט בשבת הלזה שלדעתי על זה נאמר (שבת קיח:) אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין דהיינו השבת הזה הוא שבת שובה ושבת הבא שיהיה יום הכפורים, והם נגד בינה ומלכות תשובה עילאה ותשובה תתאה, ראוי להשתעשע בדברי עבוה"ק וכדומה נרדפה לדעת ה'.
וזה"ש הוכח ר"ל כשתרצה להוכיח את אחרים אזי תוכיח את עצמך, מלת תוכיח הוא לשון נפעל, והיינו את עמיתך כמו עם עמיתך כמ"ש (שמות א א) את יעקב, וכ"כ כתב בבינה לעתים [ח"א דרוש ד' לשבת תשובה] ע"פ (משלי ט ז) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, שיקשט את עצמו וחסרונותיו ועי"כ יהיו דבריו נשמעין.
שובה ישראל עד ה' אלקיך כו' כי כשלת כו' קחו עמכם דברים כו' כל תשא עון וקח טוב כו', נ"ל לפרש עפימ"ש (תהלים קטו א) לא לנו ה' כו' כי לשמך תן כבוד כו', והיינו ג' תקות, תקות החסד וההבטחה והכבוד.
וביאור הענינים עפימ"ש (תהלים לז כה) לא ראיתי צדיק נעזב כו', דהנה יש חילוק בין האוכל בזכות עצמו או בזכות אבותיו, הגם שאין שום בן אדם שיש לו איזו זכות כמ"ש הבינה לעתים [ח"א דרוש א לראש השנה] ע"פ (תהלים סב יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה תשלם לו על שם העתיד כאלו כבר עשאו וא"כ הוא מחוייב בדבר והשכר אחר המעשה הוא בחסד, וע"כ נאמר בברכות (דברים כח ב) כי תשמע לעתיד, ובקללות נאמר [שם מה] כי לא שמעת על העבר, וזהו תקות החסד שהקב"ה צריך לפרנסו מחמת שהוא מעשה ידיו כי לא ברא האדם בשביל להצטער ולדאוג רק לטובה ולישב בנחת, אכן כשאין האדם עושה רצונו אז הוא בעצמו מקפח פרנסתו ואז אוכל בזכות אבותיו, אבל בלא"ה כל זמן שהאדם עושה רצונו של מקום אין צריך לכלום כי אין מחסור ליראיו, וכמ"ש (תהלים טז א) שמרני כי חסיתי בך ונאמר (ש"ב כב ג) אלקי צורי אחסה בו, דהיינו רק בעבור שהוא צורי וגואלי ובוודאי יזמין לי כל הצטרכותי, זהו לא ראיתי צדיק שהוא דבוק בבוראו מעולם אינו נעזב, אבל וזרעו שאינם אוכלים רק בזכות אבות יוכלו להיות נעזבים כשיתמה להם זכות אבות, והיינו עפימ"ש ותחת אשר אהב את אבותיך כו' ויוציאך עפימ"ש חכז"ל (שבת נה.) תמה זכות אבות עיי"ש בתוס' [ד"ה ושמואל אמר] שזהו רק לרשעים אבל לצדיקים לא תמה, וזהו ויוציאך בפניו של זעם, אבל זכות שאר צדיקים רק כשאוחזין מעשה אבותיהן וכמ"ש אצל פוקד עון אבות כו' וכמ"ש האלשיך על וזכרתי את בריתי כו', אבל מי שאוכל מחמת הבטחון אינו נעזב לעולם.
וזהו בטחו בה' עדי עד בלי הפסק, וביאור הדבר כי ביה ה' צור עולמים מחמת שהוא בראו צריך להכין כל הצטרכותו, וזהו כי לא אעזבך (בראשית כח טו), כי לא תהיה נעזב לעולם רק אם עשיתי את אשר דברתי כו' ר"ל כשלא תהיה דבוק בהשי"ת רק תאכל מחמת ההבטחה שדברתי לך, אז תוכל להיות נעזב כשיתמה אותו הזכות, וזהו (תהלים קמו ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה', שעובד את השי"ת במדת יעקב שהיה רק שברו על ה' ולא מחמת ההבטחה, וע"כ השומר אמת לעולם שלא יופסק לעולם וקיים לעד.
ועוד יש תקות הכבוד שהשי"ת חס על כבודו שלא יתחלל, ואסור לסמוך על זה כי אין הקב"ה וותרן רק שמעניש באופן שלא יתחלל שם שמים וגבי דיליה. וכמו שביארתי ע"פ (במדבר יד כ) סלחתי כדברך כו', דדרך העולם כששנים שונאין זה את זה נכנס ממוצע ביניהם לעשות שלום והולך לכל אחד בפני עצמו ואומר לפניו שקרים איך שחבירו מתחרט על ריבו עמו וכדומה דברים שלא עלו על לבו, וכמו כן הולך לחבירו עד שמזווגן, והגם שגם זה טוב מ"מ אין בזה עדיין בטול קנאה ושנאה מכל וכל כי כל אחד סובר שהוא זכאי, וכבר כתב השל"ה על ענין כזה.
אבל הענין הוא שצריך לילך מעצמו להכניע את עצמו לפני חבירו הגם שנדמה לו שהוא זכאי מחוייב לבטל השנאה בשביל כבוד שמים כמו שאדם אינו רוצה לצער אשתו ובני ביתו ואביו ואמו להגיד להם צערו כמו כן מחוייב לחוס על כבוד שמים שלא לבטל השראת השכינה, וע"כ באותו מעשה במרגלים שיצא הקצף ח"ו לעשות כליון ובאותו שעה לא היו ישראל מתחרטין עדיין לא היה משה יכול לחפש להם שום זכות רק שהקב"ה יעשה למען שמו כמ"ש ושמעו מצרים כו' מבלתי יכולת כו' או שיעשה בזכות אבות כמ"ש זכור לעבדיך כו', ואם היו ישראל תיכף מתחרטין באותה שעה היה הגזירה נתבטלה מכל וכל, וע"כ השיב לו הקב"ה סלחתי כדבריך דהיינו לחוס על כבודי שלא להמיתם כאיש אחד, ואולם חי אני וימלא כבוד ה' כו', ר"ל ואולם כל זה אני עושה רק בשביל שאני חי וקיים לעד וחס אני על כבודי שימלא כל הארץ, אבל באמת האנשים האלה שעדיין פושעים ומורדים אינם ראויים למחילת עולם, וזהו וכל מנאצי לא יראוה אחרי שעדיין הם מנאצי ואינן מתחרטין כלל, ואעפ"י שעשו תשובה אח"כ זה היה אחר השבועה.
ומזה נלמוד שכל בקשתינו בעבור כבוד שמו אינו מועיל לכפר מכל וכל רק העיקר היא החרטה ועזיבת החטא וכמו שנבאר, וע"כ המובחר שבטובות הנ"ל הוא תקות החסד ואם לאו תקות ההבטחה ואח"כ תקות הכבוד שיאריך אפו עד שובינו.
ואולם איך נזכה לטובות ותקות הללו צריך אתערותא דלתתא לעורר ג' מדות הנ"ל, והיינו עפימ"ש (ע"ז מה:) העוקר עבודה זרה צריך לשרש כו', וביאור הדבר שאמרו חכז"ל (יומא פו:) עבירות שהתוודה עליהם ביום כפורים זה אל יתוודה עליהם ביום כפור אחר כו', וכל המפרשים נתחבטו במאמר זה מאוד, הלא דוד אמר וחטאתי נגד תמיד, ואדרבה טוב יותר שהעבירות שעשה יהיו נגד עיניו ולא המצות בכדי שיכניע לבו ולא ישוב לכסלה, ועוד שמא התשובה הראשונה לא היה כהוגן, ועוד למה גינה אותו כל כך לדמות אותו לכלב שב אל קיאו.
אבל הנ"ל עפימ"ש (ירמיה לא יז) שמוע שמעתי אפרים מתנודד כו' אחרי שובי נחמתי כו', דהעולם מתוודים ואומרים אשמנו כו' ועל חטא כו' כמה פעמים ואינם יודעין כלל ענין הווידוי מהו דהלא זה הוא נוסח התפלה, אבל הענין הוא כמ"ש הרמב"ם שישוב מחטוא ויאמר כך וכך עשיתי כו' [הל' תשובה פ"ב הי"ד], וע"כ צריך ליקח מועד ולהתיישב על כל מה שחטא ולפרש החטא בפיו הגם שיקשה דבר זה מאוד להאשים את עצמו כל כך כי אפילו החוטא נגד חבירו אינו יכול להודות על האמת ומבקש אמתלאות ותירוצים לעצמו, וק"ו נגד השי"ת, ובפרט שיעלו החטאים לאלפים ולרבבות שיתעשת בלילה כל מה שעבר באותו היום ובכל השבוע ובכל חודש ובכל שנה מיום הולדו ומעולם לא שב באמת ולא נתן אל לבו כלל לשוב, ואינו דומה חוטא נגד חבירו לחוטא נגד בוראו, וכמ"ש ע"פ ויאמרו לא יראה כו' ולא יבין כו' ע"ש במקום אחר, כי החוטא נגד חבירו הוא רק בהבלי עולם ובן אדם כמוהו, משא"כ החוטא נגד השי"ת שפוגם באורות העליונים ובכסא ובמלאכים ומונע השפע מכל העולמות והכל מאררין אותו האיך העיז פניו נגד השי"ת.
וכמ"ש האותי לא תיראו כו' את השמים ואת הארץ אני מלא, ונאמר אין חושך ואין צלמות להסתר, ונאמר אם אסק שמים שם אתה כו' שם ידך תנחינו כו', ויחשוב בלבו אוי לאותה שעה שעלה על דעתי כך ומה דמיתי בנפשי להמרות פני עליון ואנכי בוש נכלם עפר ואפר רימה ותולעה מה היה לי לעשות מעשים רעים הללו איך לא היה פחדו לנגד עיני להמרותו בביתו, ועי"כ יהיה נבזה ונמאס בעיניו ויבכה במר נפשו ואח"כ יתעשת לומר אחר הבא מה אומר ומה אדבר בושתי להרים פני אעפי"כ הקב"ה רוצה בתשובת רשעים ואם הרבו לפשוע הלא לא תמו חסדיו וכמ"ש קין כל העולם אתה נושא כו' ואני מוסר את עצמי ביד רחמיו של השי"ת, וכמ"ש והוא ניסי ומנוס לי כאם הרודה את בנה הוא מסתיר את עצמו תחת כנפי בגדה ואינו בורח ממנה כי טוב לו עמה וקשה עליו פרידתו ממנה יותר מעונשה כי נאמנים פצעי אוהב, כ"כ אנחנו מתייראין מעונשו של הקב"ה צריכין אנו לברוח אל השי"ת עצמו נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו ולא להתרחק ממנו והוא מנוס לנו ומקבל שבים ומרבה לסלוח, וע"כ נעשה אח"כ בריה חדשה כי הוא מובטח בחסדיו הגדולים שיקבל מרירות לבו.
וע"כ כשאומר אותן ווידוין אשמנו ועל חטא הם רק סימנים להזכיר מה שפגם, ומה שאינו יכול לזכור עכ"פ יתוודה בעד חבירו וכללות ישראל כי ערבים זה לזה, וגם נדפסים שאר ווידוים שמפורש יותר חטאים, ועם כל זה ירויח שאם יגיע לידו באמצע השנה איזה דבר עבירה אעפ"י שאז אין עליו אימת הדין כל כך מ"מ מיישב בדעתו איך אוכל להרים פני ביום הכפורים הבע"ל והלא כבר התוודתי על זה וקבלתי עלי שלא לעשות עוד ועכשיו אקלקל גם ווידוי הראשון כי שקר עניתי בו כביכול, וע"י עצה זו יפרוש מעבירות כל השנה, וזה"ש עבירות שהתוודה עליהן ביום כפור זה יראה שלא יצטרך להתוודות עליהן עוד ביה"כ האחר, כלומר עצה זה יקח בנפשו דאל"כ בוודאי שהוא ככלב שב על קיאו.
וזה"ש [שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא לומד השיבני ואשובה כי אתה ד' אלהי כי אחרי שובי נחמתי וכו' בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי] שמוע שמעתי אפרים מתנודד ומצטער מאוד ואומר יסרתני מתחלה כו' הייתי כעגל לא לומד שעדיין לא ידעתי גדולתך ואיך ליבוש מלפניך וע"כ אמרתי השיבני כי רצוני לשוב בתשובה ואתה אלקי כי אין לי על מי להשען רק על רחמיך, אבל עכשיו שאחרי שובי בעבירה נחמתי ואחרי הווידוי שידעתי החסרון מכבר וע"כ בושתי וגם נכלמתי בכפליים אפילו על פעם הראשון, וזהו כי נשאתי חרפת נעורי.
והנה כשנחקור לירד לסוף דעתו של החוטא בשעת החטא האיך עלתה כך על דעתו הלא יודע שנפרעין ממנו, ואם נאמר שדעתו שישוב בתשובה זהו טעות גדול דהא אמרו חכז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי בלא"ה מה שהקב"ה מקבל שבים הוא חסד גדול ועכשיו יהיה אותו החסד למכשול לפניו שעי"כ הוא בא להחטא, וע"כ או שאינו מאמין שהקב"ה מכיר במעשיו ומלא כל הארץ כבודו, או שאינו מאמין בשכר ועונש וכל זה הוא עון עבודה זרה ממש, וזה"ש חכז"ל (שבת קה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצר הרע, שאפילו עבירה קטנה נמשכת מעון ע"ז.
והנה ידוע דכשמפנין איזה בית הכסא צריכין לפנותו אל תכליתו דאל"כ שאם ישאר ממנו קצת הוא מסריח יותר, וע"כ אותן העבירות המה קיא צואה מעלין סרחון גדול בכל העולמות כשמתוודה עליהם ביה"כ ומתחיל לפנותם מגופו צריך לפנותם מכל וכל שלא ישוב לכסלה דאל"כ קשה השנייה מן הראשונה כנ"ל, וזה"ש העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה שלא ישאר שום טינוף נדנוד עבירה אצלו.
עוד נ"ל לפרש דהנה אמרו חכמז"ל (ירושלמי מכות ז.) שאלו לחכמה ולנבואה הנפש החוטאת מה תהא עליה ואמרה תמות והתורה אמרה תביא קרבן והקב"ה אומר יעשה תשובה, והנה ממה שהשיבה התורה תביא קרבן מוכח דהשאלה היה אפילו על שוגג דלא מצינו קרבן בתורה על מזיד רק מעט מזעיר כגון ד' שנמנו בריש פ"ה דכריתות ואין נוהגין אצלינו כלל, וא"כ ע"כ כולהו בחדא מחתא מחתינהו דכמו כן החכמה שהשיבה הנפש החוטאת תמות ג"כ אפילו על שוגג, וצריך להבין דטענת אבימלך היה שמא אתה דן שוגג כמזיד.
אבל הענין הוא דהעולם טועין וסוברין שבעל תשובה הוא רק מי שעבר עבירה גדולה עריות או אכילת איסור גדול אבל על דברים שאדם דש בעקביו אינם נזהרין כלל כגון ליצנות ולשה"ר ולברך ברכת הנהנין בכוונה לשמוע קדיש ושמו"ע או על הרהור הלב שע"ז אומרים על חטא שאנחנו חייבים עליהם עולה, דלא מצינו בתורה חיוב עולה רק בא על הרהור שלכך כולה כליל כדאיתא בתורת כהנים, והאמת מי שפחד ה' נגד עיניו תמיד הוא ירא וחרד מלפניו כמו העומד לפני המלך ניצול אפילו משוגג, כמ"ש במ"א ע"פ לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ומחמת שיראתם אינה יראה אמתית מפחד ה' רק יראת העונש על כן אין נזהרין בדברים הללו, ועל כן כל תשובתם אינו רק בשביל עצמם ועובדים את עצמם וזהו אל זר שבגופו של אדם שאינו עובד להשי"ת רק את עצמו וזהו מעשה יצה"ר.
והנה ידוע שאם יש לאדם איזה נגע בגב היד או ברגל והולך לרופא שאינו מומחה עושה לו תחבושת ומרפאהו ומכל מקום יצמחו הנגעים הללו ממקום אחר, אבל הרופא מומחה יודע ומבין שזה בא מחמת קלקול הליחות שבגופו וע"כ נותן לו סמים למרק גופו ולטהר הליחות והדמים שבו. כמו כן בענין החטאים צריך להבחין על השורש שממנו בא הקלקול היינו המדות רעות שבקרב איש ולב עמוק ולתקנם, וזה"ש העוקר עבודה זרה דהיינו אותו היצה"ר הנ"ל צריך לשרש אחריו לתקן השורש של מדותיו לבעבור לא ישוב לכסלה, והם ג' עקריים דהיינו הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם.
וביאורם ואופן תיקונם עפימ"ש בנועם מגדים [סוף פ' וילך] ע"פ כי ירבה לסלוח כו' ופ' חנון ה' וצדיק כו' עיי"ש שע"י האחדות נהפך מדה"ד לרחמים. אבל כגון דא צריך להבין מה ענין זה לזה משום שהאדם מוחל לחבירו גם השי"ת ימחול לו הלא אין דומה מה שיחטא להאדם למי שיחטא נגד ממ"ה הקב"ה ופוגם באורות עליונים כמ"ש לעיל, וגם צריך להבין מה שמפייסין זה את זה ביום הכפורים אי משום דאיתא עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר הלא מתחלה צריך לתקן עבירות שבין אדם למקום הלא לא היה עדיין התחלה כלל לתשובה נגד השי"ת ולא עלתה על לבו עדיין כנ"ל.
אבל הנראה לי דהענין הוא שנאמר אצל דור המבול שהיה עונשם קשה מדור הפלגה אעפ"י שחטאם היה יותר גדול, והיינו משום שהיה ביניהם אחדות גבי דור הפלגה, ומכל שכן גבי ישראל כשיש ביניהם אחדות יש השראת שכינה וכלום חסר מבית המלך וממילא אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, והיינו משום שאחדות בא ע"י הכנעה כמ"ש במ"א באורך, והקב"ה שוכן את דכא ואין מדקדקין במעשיו.
ביאור הענין דאמרו חכז"ל (גיטין לו:) הנעלבים ואינן עולבים כו' עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש כו', שיש ג' עניני ענוה הא' כשחבירו הוא מחרפהו אינו משיב לו דברים קשים רק מתרץ את עצמו ומצדיק את עצמו לפניו, וענוה זו אינה באמת כי מכל מקום מוכח שקשים עליו החירופים ורוצה שישבחוהו, והב' הוא שאינו מתרץ את עצמו ואינו משיב כלום ומכל מקום בלבו יש שנאה עליו על שחרפהו, והג' הוא שאין בלבו שנאה כלל ואדרבה הוא מחזיק טובה לחבירו ושמח בדבר שאומר לו חסרונותיו ומודה על האמת ומקשט מדותיו, וזהו הענוה באמת שאינו חס על כבודו בעבור כבוד שמים שיותר נוח לו להיות שוטה מלהיות רשע לפני הקב"ה כי עי"ז יתקן מדותיו כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ועכשיו חבירו מודיע לו על נגעיו, ואם אין בו דבר זה הוא מקבלו לכפרת עון, וזהו הנעלבים ואינן עולבים כו' כל הג' מדות שגם עושים מאהבת השי"ת כמ"ש כבר על הפסוק בהטיבו את הנרות שמחמת שאוהב את השי"ת אוהב גם את הבריות, וגם שמחין ביסורין למרק עונותיהם ומפשפשים במעשיהם הם ראויים לאותה אצטלא כצאת השמש בגבורתו.
מכל הלין טעמי נמצינו למדין שהפיוס והריצוי שמתרצין זה לזה ביום הכפורים צריך להיות באמת לאמיתו ובאהבה וחיבה שלימה ונפש חפיצה כדי שיהיה אחדות גמור ועי"כ תתבטל מדת הקנאה והשנאה וגם מדת רדיפת הכבוד והגאוה שכל עצמיות האחדות בא ע"י הכנעה כנ"ל.
ואולם מדת התאוה שאינו מסתפק במה שחננו השי"ת ואינו שמח בחלקו כבר אמרו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד לט) פי' כשידאג במילי דשמיא יראה מה שלמעלה צדיקים הגדולים וטובים ממנו וישתדל ללמוד ממעשיהם ולהגיע למדריגתם, ועל הארץ כשדואג במילי דעלמא יראה מתחת שיש הרבה בני אדם מטופלים שאין להם די מחייתם וחיים בצער גדול ב"מ, כי האדם נברא להוסיף שלימות כמ"ש הנפטר מהחי יאמר לו לך לשלום כו' אבל במילי דעלמא אל תסתכל בקנקן שהוא הגוף רק במה שיש בו דהיינו הנשמה, ומדה זו מטרדת מאוד האדם מכל חפצי שמים כי עיניו ולבו וכל מעייניו רק הב הב.
והעצה לזה עפימ"ש בכל צרתם לו צר כו' והנ"ל עפימ"ש זכרנו לחיים כו' שהם יתור לשונות והנ"ל עפימ"ש (תהלים קכב ו) שאלו שלום ירושלם כו', והענין הוא שהאדם ישיב אל לבו האיך עולה בדעתו לבקש כל תאותו מאחר שכבוד שמים הוא בתכלית השפלות בעולם הזה בזמן הגלות אין איש מתעורר להחזיק ולפרסם שמו ולעבוד עבודתו, ובית קדשו ומשכן כבודו ועיר תפארתו המה לביזה וחרבה, וע"כ די לעבד שיהיה כרבו, וזה"ש שאלו שלום ירושלים דהיינו כשתשימו ללבכם ענין שלום ירושלים איך היא בשפלותה וממילא ישליו אוהביך יניחו את רעתם שלא להצטער על מאורעותם, וזה"ש והשיבות אל לבבך כי בכל הגוים אשר הדיחך דהיינו בכל הצרות אשר עוברים בכלם ד' אלקיך שמה שהשכינה ג"כ בגלות, וע"כ ושבת עד ה' אלקיך שתעשה תשובה למען שמו י"ת.
והנה בג' ראשונות אסור לבקש צרכיו רק שבחו של מקום בפרט בברכה אבות שהוא העיקר דמדינא דש"ע אם לא כיון באבות חוזר לראש, ואעפי"כ תאוה להזכיר ג"כ צרכינו בברכה זו מהאי טעמא גופא מחמת שברכת אבות היא האהובה ונכבדת ומתקבלת מכל השאר, וזה"ש זכרינו לחיים כי אתה רוצה בכך שנחיה חיים טובים, וע"כ כתבנו בספר החיים בשבילך כי בכל צרתם לו צר, וזהו למענך אלקים חיים.
והנה יש חילוק בין הטובות והחסדים שאב ואם עושין לבנם ובין הטובות שהאדם עושה לחבירו, כי אב ואם עושין מחמת אהבה רבה ואין נחשב בעיניהם ליגיעה כל הטרחות והטובות שיש להם עם בניהם וע"כ הוא דבר שלא יופסק לעולם כי הטובות שהם מטיבים לבנם הם מטיבים בזה לעצמם, אבל אדם אחר שמטיב לחבירו אין מגיע לעצמו שום טובה מזה וע"כ הכל בספרתו לחשבון גדול ולפעמים יתרבה בעיניו ויפסיק מלהטיב עוד, וזה"ש שהשי"ת מתנהג עמנו כאב עם בנו כי בכל צרתם לו צר שכביכול יצטער בצערינו וגם מלאך פניו הושיעם כי כביכול ישועתו תלוי בישועתנו על כן באהבתו ובחמלתו גאלם שכל טובותיו הם מחמת אהבה רבה וממילא וינטלם וינשאם כל ימי עולם שלא יתמו חסדיו, וזהו תקות החסד שהתחלנו בו.
והנה מכל האמור שע"י שנבטל מאתנו ג' מדות רעות קנאה ותאוה וכבוד נזכה לג' טובות תקות החסד והבטחה וכבוד, וכבר נתבאר שתקות החסד היא המעולה שבכלן שאין לה הפסק והב' היא ההבטחה והג' הוא הכבוד וע"כ סדרם פה הנביא, וזה"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך דהיינו תקות הכבוד שיעשה למען שמו י"ת וזהו רק כי כשלת בעונך בזמן שלא תוכל לבקש יותר מחמת שיש לך עונות הרבה, אבל אני מייעצך קחו עמכם דברים דהיינו הבטחות האבות ושובו אל ה' כשתחזקו במעשיהם אזי זכותם לא תמה, ויתר על כן אמרו אליו כל ר"ל כשתהיו באחדות והכנעה בכלל אז תשא עון שתהיה עובר על פשע וקח טוב כי זהו מדת החסד שהקב"ה אמר (ירושלמי מכות ז.) הנפש החוטאת יעשה תשובה, ונשלמה פרים שפתינו ולא יצטרך לקרבנות כמו שאמרה התורה, ואדם ובהמה תושיע כו', אמן וכי"ר ובא לציון גואל בב"א.
פרק ד
בפרשת התשובה, הנה פ' התשובה היא היסוד לכל התורה ושקולה כנגד כל המצות כי כל מצוה היא אבר בפני עצמו אבל ע"י מצות התשובה זוכה לכל התרי"ג מצות כי זדונות נעשין לו כזכיות ע"כ צריך לשום עינו ולבו לעיין בפרשה הזאת ולידע איזה הדרך הטוב בענין התשובה בכדי להגיע לשלימות הזה, כתיב והיה כי יבואו כו' ושבת עד ה' אלקיך כו' ונתן ה' כו' כל האלות כו' ואתה תשוב כו', כבר הארכתי בדקדוקים בפ' זו ועכשיו נוסיף לפרש עפימ"ש בפרקי אבות רבי חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה ומפנה לבו לבטלה כו' שעמדו בו המפרשים.
הנה לפנים בישראל משהגיע ר"ח אלול ואילך היה מוטל פחד הדין על כל איש ואיש והיה נראה לעינים בהכרת פניהם שמכינים את עצמם ליום הדין כי בא לשפוט את הארץ והתחילו לתקן א"ע ולקשט מעשיהם בכדי לבוא זך ונקי חף בלי פשע ליום פקודה וכמ"ש רבי יוחנן בן זכאי אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי כו' עאכו"כ כו', אבל עכשיו ההרגל עמעם את הדבר ואין דורש ואין מבקש לשום לב לענין הימים הנוראים הללו שהפליא השי"ת חסדו עמנו לפתוח שערי תשובה וחרטה ועזיבת החטא, וכמ"ש בבינה לעתים [ח"א דרוש ג' ליום ב' דר"ה] ע"פ (תהלים קיט קנה) רחוק מרשעים ישועה כו' רחמיך רבים כו' שענין התשובה הוא לכאורה נגד השכל.
אי לזאת בוודאי ראוי ונכון להתאמץ בכדי להתחזק בהחטיבה הזאת כמוצא שלל רב ולא להתרפות מעסק התשובה, וכמ"ש במדרש [קהלת רבה וזוטא פ"ז] משל למלך שתפש לסטים וסגרן בבית הסוהר ובלילה חתרו את עצמם ונסו ונמלטו חוץ מאחד שלא נמלט ונשאר שם, ולמחר בא המלך אמר לאותו שנשאר שם עליך מוטל עונש כולם כי אתה מתחייב בנפשך הרי המחתרת חתורה ואתה לא תנצל, כמו כן לענין התשובה שהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד וכל העולם חוזרין בתשובה א"כ הרי זה העצל מתחייב בנפשו, וזה"ש רבי חנינא בן חכינאי [אבות פ"ג ד] הניעור בלילה כאשר כבר סוגרו שערי אורה והמהלך בדרך יחידי שכל מי שהוצרך לתשובה כבר עשה כל אחד את שלו וזה פירש את עצמו מן הצבור הרי זה מתחייב בנפשו, וכבר ביארתי מאמר זה במ"א.
הנה כי כן צריכין לשית לב אופן עבודתינו בימים הללו, ולדעתי הם על ג' אופני המרומזים בפסוק (ישעיה סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, דצריך להבין ממה נפשך אם העני הוא צדיק מה רבותא דהוא עני אפילו אם הוא עשיר היה להקב"ה להביט בו, ואם אינו צדיק א"כ מהו אל זה אביט, וכמו כן קשה בנכה רוח ממה נפשך כנ"ל, אבל הנ"ל דהנה למראה עינינו בימים הללו נעשים ג' דברים הא' הוא מה שנוגע לשמו הגדול וקבלת עול מלכות שמים כי היום הרת עולם וכמ"ש אדון עולם אשר מלך וע"כ צריכין לחדש המלוכה וכמ"ש במ"א באורך, והב' הוא מה שנוגע אלינו והוא נחלק לב' חלקים הא' מה שנוגע להנשמה ורפואת הנפש דהיינו מחילת עונות שנעשו בימים הללו ע"י התשובה, והב' מה שנוגע להגוף דהיינו מחמת שהוא יום הדין ונקצב חיי בני ומזוני לכל בריה וכמ"ש למשפטיך עמדו היום כו'.
והג' אלה הם לדעתי נגד מלכיות זכרונות שופרות, דהיינו מה שנוגע לשמו הגדול נעשה ע"י המלכיות ומה שנוגע להגוף נעשה ע"י הזכרונות שיעלה זכרונינו לטובה לחדש עלינו שנה טובה, ומה שנוגע לנשמה נעשה בשאר ימי התשובה, וב' הראשונים דהיינו מלכיות זכרונות נעשה בר"ה אבל מחילת העון נעשה בשאר ימי התשובה עד יום הכפורים כי בראש השנה אין להזכיר עונות. והנה ג' אלה רמוזים במקרא זה דהיינו עני שהוא מה שלצורך הגוף הן פרנסה או רפואה, ונכה רוח הוא לענין מחילת עונות שלבו של בעל תשובה נשבר בקרבו וזהו עיקר התשובה, וחרד על דברי הוא לנגד מלכיות.
והנה ג' אלה אין להם שייכות זה לזה כלל דוודאי מחמת שהוא יום הדין לא נקבע בשביל זה ימי התשובה וכמ"ש בשנה שעברה בראיות ברורות, וא"כ לכאורה היה ראוי לעשותה ג' זמנים מיוחדים, אבל הענין הוא עפימ"ש במדרש [מדרש תהלים פכ"ז] אחת שאלתי כו' אמר לו הקב"ה אחת שאלתי כו' א"ל ממך למדתי כו', וכמ"ש במ"א באורך עיי"ש, והיוצא לנו מזה שאלולי שהיה מוטל אימת הדין על האדם לא היו נכנסין כלל בגדר היראה ולא היו מתעשתים לתשובה ועל ידי כן מיישרין אותנו לבוא להגיע אל דרך המלך שהיא מדת היראה וכמבואר במ"א.
ועפי"ז ביארתי גם כן מ"ש הזוכר למזכיריו טובות זכרונות, עפימ"ש בקול יעקב ע"פ (ישעיה סב ו) המזכירים את ה' כו', והעיקר הוא שאין הזכירה הזאת להזכיר את השי"ת רק שאנחנו לא נסוג אחור ממנו, וזה"ש הזוכר למזכיריו לאותן שהם מזכירין אותי, הטוב מזה הוא, רק זכרונות דהיינו מה שהם זוכרין בהשי"ת, אבל לענין ההזכרה אין צריך להזכירהו כי הכל צפוי לפניו ואין שכחה לפני כסא כבודו.
הנה כי כן נתן לנו הימים הללו בכדי להזכיר אותנו כנ"ל, אבל באמת אין הכוונה בזה להצטער ולשום כל מעיינותינו לתאות עוה"ז כי לא קצרה יד ה' כו' וכל אב חפץ להשפיע לבנו כל טובות רק העונות מבדילים, וע"כ נקבעו שני הענינים הללו עכשיו שע"י מחילת העון ממילא יהיו לנו כל הטובות וברכות, וע"כ עיקר ענין התשובה הוא רק שיהיה נשאר בתומתו מה שקיבל עליו מעכשיו ולהבא להטיב דרכיו דאל"כ מאי מהני ליה התשובה אפילו לענין הדין דלמטה אינו פועל כלום, וכמ"ש על עיני ה' אלקיך בה עתים לטובה כו' עתים כו' (ר"ה יז:) וכמ"ש בזה במ"א.
וע"כ צריך להתחכם איך תהיה התשובה וכמ"ש ע"פ וכי תבאו מלחמה כו' ותקעתם כו' עפימ"ש תשובה ומעשים טובים כתריס כו' וע"כ אמרו חכז"ל (יומא פו:) עבירות שהתוודה עליהם ביום כפורים זה אל יתוודה עליהם יום הכפורים אחר וכמ"ש שם, [מבואר לעיל בדרשה טז]. ויתר על כן צריכין לשום לב למה שנוגע למלכות שמים, וכענין שביארתי במ"א עמ"ש בכל לבבך ובכל נפשך דהיינו בהגוף ובהנשמה, אפילו היו עונשין גהינם על המצות היה מוכרח לעשותן מאהבה וכמ"ש בכוזרי וכמ"ש במ"א, והנה לכאורה לענין זה אין צריך עצבות ואדרבה באור פני מלך חיים וצריך להיות בשמחה וטוב לבב.
אבל האמת הוא שיותר יש לנו להצטער ולדאוג על זה, והוא עפימ"ש (תהלים קכב א) ע"פ שמחתי באומרים לי בית ה' נלך עומדות היו רגלינו כו', עפימ"ש (תהלים מב ד) היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמר אלי כל היום איה אלקיך, ועפ"י משל הידוע לעשיר שתיקן מאכלו דהיינו שחותכין לכל אחד פרוסת לחם כאשר העני לא הספיק לו בזה הפרוסה מחמת שלא אכל יותר, כמו כן אנחנו בזמן שבית המקדש היה קיים היה לנו כל שאר מאכלים ותפנוקין דהיינו כהן גדול וקרבנות וקטורת וסנהדרין וכהנים בעבודתן כו', אבל התפלה והבכיה היו מעט משתמשין בה רק לצורך גדול והוא הלחם הקבוע רק היו שבעים משאר תפנוקין, אבל עכשיו אבדנו כל התפנוקין ולא נשאר לנו רק הלחם הזה דהיינו התפלה והבכיה וזה"ש היתה לי דמעתי כו' מחמת שאומרים אלי איה אלקיך שלא נשאר לי יותר כלום, וכמשל לאב שהגלה את בנו ואח"כ בא אליו לבקרו וראה שנחפז מאוד לאכל לחם, ובכה ואמר האיך בני רעב כל כך שנחפז לחטוף חתיכת לחם מה שלא רצה בבית אביו אפילו תפנוקין, כמו כן אנחנו בגלותינו אנו שמחים כשמוצאים איזה דרשן או בעל תפלה שיוכל להתעורר אותנו כדי לבכות, וזהו תחיית נפשינו ע"י הבכיה תחיה נפשינו שנקל מן הלב הנאנח והכבד, וכל זה מחמת אבדון בהמ"ק ושכינת כבודו כנ"ל.
וזה"ש אל זה אביט שאעפ"י שהוא עני ונכה רוח דהיינו שצריך להתפלל עבור עונות וגם עבור עצמו לפרנסה ורפואה ואעפי"כ חרד על דברי רק בשביל כבוד שמים.
וזה"ש והיה כי יבאו כו' כמבואר במ"א עי' לעיל, ונתן ה' כל האלות כו' כמ"ש ע"פ נח איש צדיק כו' ששני הדעות אמת שהיה חלון ואבן טוב עיי"ש, ואח"כ ואתה תשוב שתשאר ג"כ אח"כ באותן המדות טובות שקנית לעצמך.
פרק ה
ראו עתה כי אני אני הוא כו' מחצתי ואני ארפא כו' כי אשא שמים כו' אם שנותי ברק חרבי כו' (דברים לב לט), הדקדוקים רבים פה כמבואר במ"א, והנ"ל עפימ"ש בהפטורה (מיכה ז יח) מי אל כמוך נושא עון וכו' ישוב ירחמנו כו', גם פה רבו הדקדוקים וכפל המלות, ועוד קשה מ"ש בגמ' דר"ה (יז.) ר' יוסי בר חנינא נושא עון כו' ור' אליעזר אמר כובש כו' אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, דקשה באיזו סברא פליגי, ועוד דהא המקראות סותרין זה את זה דכתיב נושא עון וכתיב יכבוש, וגם קשה מ"ש רש"י דכובש זכיות והא כתיב יכבוש עונותינו, ועוד קשה מה שאמר רבא דעון עצמו אינו נמחק דמנ"ל הא ומי ביקש זאת מידו ללמוד חובה.
והנ"ל עפימ"ש בפרקי אבות [פ"ב מ"א] רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לו מן האדם ותפארת כו' והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כו' והוי מחשב כו', דהנה אמרו חכז"ל [שם מ"ח] אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת כו', דביאור דבריהם עפימ"ש בפ"ק דע"ז (יט:) לא יאמר אדם אחרי שנצרתי לשוני מרע כו' אלך ואתגרה בשינה ת"ל עשה טוב כו' ע"ש, והיינו דכל אדם צריך להתיישב את עצמו למה נברא ולענין מה הוא חי בעולם כי אם אם לא היה נברא לא היה עובר עבירות ולא היה חוטא במצות לא תעשה, רק כוונת הבריאה היה לסגל מצות ומעש"ט ותורה והרי הוא דומה למי שהולך ונוסע לאיזה יריד ולא קנה שום סחורה, והנה הגם שאינו יכול להפסיד מ"מ עשה הוצאות על חנם ונצטער ענה בדרך כוחו ובלה הזמן בחנם, וזה"ש כי לכך נוצרת שאלולי כן לא היית צריך להיות נוצר, אבל מי שקנה סחורה בשוק ומרויח אין עינוי הדרך נחשב בעיניו כלל לצער כי אדרבה עושה הכל בזריזות לקום כעלות השחר לנסוע לדרכו ואינו חושש על מיעוט השינה ואוכלין בדרך כי עיניו צופות רק על הריוח העתיד לבוא מנסיעה זו.
כמו כן עסקינו במצות ומעש"ט אחרי שאנחנו מאמינים בקיבול שכר הגדול בעה"ב שיפה שעה אחת מכל חיי עוה"ז, והנה כשאדם ישים עיניו ולבו אל הדברים האלה בוודאי ימשכהו לבו ורוחו לעשות הכל בזריזות גדול, וכל שכן וק"ו מעסקי עוה"ז והנסיעה להשוק שהוא על ספק אם ירויח או לא וגם הריוח הוא דבר מיעוט, אבל הריוח של מצוה הוא נצחי ורב מאוד והוא בטוח בהריוח כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך וכמ"ש שלכך לא נאמר שכר המצות בתורה לפי שאינו דבר שמחזיק אותו כל חללי דעלמא.
וזה"ש והוי זהיר במצוה קלה ר"ל שתעשה בזריזות גדול שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ר"ל שהוא גדול כל כך שאין מחזיק אותו שכל אנושי רק עין לא ראתה כו', וגם י"ל שאין אתה יודע כו' ר"ל שהרי לכך לא נאמר שכר מצוה בתורה לפי שהרבה הוא מאוד וע"כ הוי מחשב כו' שבכל פעם שתצטרך לכפות את התאוה בשביל איזה מצוה תהיה רק מחשב השכר שיגיע לך ממנה וממילא יקחך לבך לעשות בזריזות והתאמצות הרבה כמו נוסע ליריד להרויח כנ"ל ולא תצטרך כלל להתגבר בכח לכפות היצר כי מצד הטבע יביאך לקיום המצות בכל מה שיש בכחך לעשות בין קלה ובין חמורה בהכל הריוח גדול מאוד, ובשאול מי יודה כו', לא המתים כו', וכל עוד נשמתו בו יוכל לסגל מצות ומע"ט, כדאיתא בעירובין (סה.) כדאתי יומי אריכי וקטיני כו', ואח"כ יצר לאדם מאוד ויתחרט על כל שעה ורגע שביטל בלא דבר ולא עשה איזה מצוה להחיות את נפשו, וכמ"ש במשלי [ה יא] ונהמת באחריתך ככלות בשרך כו', ויהיה צריך ליתן דין וחשבון על כל תנועה ותנועה אפילו על שיחה קלה, וכ"כ לענין השכר אפילו שכר שיחה נאה כדמצינו גבי פרעה, על כל זה מורה לנו התנא הקדוש הזה שעורר לבנו לתורה ולמצות.
והנה כל זה הוא רק מדת הבינונים שעושין רק בשביל קבלת פרס, אבל יש עוד טעם אחר מה שלא נאמר שכר המצות בתורה דהיינו שלא יעשה בשביל זה, וזה"ש [הקדמת איכה רבה פ"ב] הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, כי העובד לקבל פרס אינו עובד את השי"ת רק עובד את עצמו, ומה חילוק יש בין שעושה בשביל שכר עוה"ז או שעושה בשביל שכר עוה"ב, עכ"פ אינו עושה מאהבת השי"ת, וזה"ש הלואי אותי עזבו כו' דהיינו שלא יעשו המצות בשביל השי"ת רק את תורתי שמרו אעפ"י שעשו בשביל עצמם אעפי"כ הייתי מתחסד עמהם אעפ"י שעושין שלא לשמה, וזה"ש רבי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, דלכאורה קשה הלא הדרך מבואר בש"ע כל הדינין והנהגין וכמ"ש במדרש שמואל עמ"ש וכל מעשיך בספר נכתבין כו', אבל הענין הוא עפימ"ש ראה נתתי לפניך כו' ובחרת בחיים וכמבואר אצלי לעיל בפרשת נצבים. ותוכן הדבר שיש בחינת טוב ויש בחינת חיים, ועל זה אמר שיבחור את החיים ולא את הטוב.
והנה כי כן כוונת רבי שאמר איזהו דרך ישרה כו', שיש לפנינו שני דרכים ישרים דהיינו הא' הדרך הראשון שכתבתי והב' הדרך השני הלז שעושה בשביל הקב"ה, ואיזהו משנים יבור לו האדם, ועל זה אמר כל שהוא תפארת לעושיה כו' דהיינו הקב"ה שצוה עליה וגם תפארת מן האדם דהיינו להנשמה, ועל זה אמר והוי זהיר במצוה קלה כו' שמעתה אין חילוק אצלך בין שהיא קלה שאין עליה קיבול שכר כל כך כמו חמורה שמאחר שהעשיה אינה בשביל השכר, וזה"ש שאין אתה יודע מתן שכרן כו' ר"ל שאין רצונך לידע מתן שכר ואפילו היו נותנין שכר על העבירה ועונש על המצוה אעפי"כ היה בוחר לעשות מצות מחמת שהם צווי השי"ת ורצונו בכך, והוי מחשב הפסד מצוה נגד שכרה ר"ל שאם אתה מפסיד פעם אחד לעשות איזה מצוה יהיה נחשב בעיניך להיזק גדול כנגד שכרה כאלו הפסדת שכר גדול.
ובזה מיושב מה שדקדקו המפרשים דהול"ל הוי מחשב שכר מצוה ע"ש, ויש להמתיק זה דבנוהג שבעולם כשאדם הולך לדבר מצוה כגון לביהכ"נ ובאותה שעה נמצא בידו איזה משא ומתן שיכול להרויח אזי הוא מתעסק לפרנסתו ואינו הולך אפילו בשביל ריוח מועט, משא"כ כשכבר היה בביהכ"נ וקיים המצוה אז אינו רוצה למכרה אפילו בכל הון, וכמ"ש אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, וזה"ש הוי מחשב הפסד מצוה מה שבטלת אותה זה יהיה לך כנגד שכרה כאלו כבר קיימתיה ואתה מוכר שכרה שהוא שוה הון דעלמא כמו כן יהיה בעיניך המצוה בתחלת קיומה.
ועוד י"ל והוי מחשב הפסד מצוה כי מי ששותה סמי רפואות המרים הוא שותה אותם במהירות שלא ירגיש בהצער שתיית הסמים הרעים האלה, וכן מי שלוקח איזה דבר ביוקר ונתאנה אינו רוצה לחשוב כלל מה שנתן בעדו וכן בעד סמי רפואות מחמת שהוא מיצר על ההוצאה, אבל בכאן הוי מחשב הפסד מצוה כו' שאם ירע בעיניך ההפסד זה ואעפי"כ תהיה זהיר במצוה כו' שיעשה בזריזות כנ"ל.
הנה כי כן מצינו חילוק לענין התשובה דצריך להבין במ"ש תבוא לפניך תפלתינו שאין אנחנו עזי פנים כו', דקשה דמה היא התפלה שאומרין תבוא לפניך תפלתינו הלא אין מתפללין כאן כלום רק מתוודין, וגם מנהג ישראל בווידוי על חטא כו' ממתינין על הש"צ אצל ועל כולם אלקי כו', וגם צריך להבין מ"ש בזה"ק [תיקו"ז כ"ב ע"א] שהחמיר מאוד ומתרעם על האנשים המתפללין הב לנו חיי ומזוני ולית להון בושת אנפין כו', דקשה דהא הרבה תפלות נתקנו על זה, וגם כל הברכות אמצעיות שבשמו"ע הכל הוא לצורך עצמינו, וניישב ג"כ מה שהקשה הר"ן [דרוש התשיעי ואתחנן אל ד'] על משה רבינו ע"ה שהתפלל אעברה נא בארצך כו' ולמה לא התפלל שיחיה עוד זמן רב כי בהעברה בעלמא מה איכפת לו ועדיין לא יוכל לקיים המצות, ותירץ דלא רצה לבקש בבת אחת והיה בדעתו להתפלל אח"כ עוד, ולפי דעתי קשה עוד למה התפלל בפשיטות למחול לו עון של המי מריבה והקב"ה הוא מוחל וסולח אם ממילא היה מבוטלת הגזירה שלא יכנס לארץ, וכמו שהתפלל במקום אחר סלח נא לעון העם הזה כו' ובוודאי היה הקב"ה מוחל לו דאפילו בבשר ודם כתיב לא יהיה המוחל אכזרי וכ"ש וק"ו לבעל הרחמים.
ונ"ל עפימ"ש האלשיך ע"פ קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דצריך לשום אל לבו עניני התשובה ומה שמתוודה לא יהיה משפה ולחוץ, ובאמת נחזי אנן בנוהג שבעולם אפילו כשאומר הווידוים ובפרט מה שאומרים ביום כפור קטן שאין בי לא תורה ולא יראה כו' אבל אני בער כו' גזלן כו', והנה אם יבוא חבירו ויזלזלנו באותן המדות רעות בוודאי יקפיד מאוד עליו וישתדל לקנסו ולהנקם ממנו, והרי הוא העיד על עצמו שהכל אמת, ועל כרחך צ"ל דמה שאמר כל הווידוים הללו לא היו פיו ולבו שוין רק אמר הדברים ככתבן ולבבו לא כן ידמה, וא"כ הרי העיד שקר בעצמו, ודובר שקרים לא יכון כו', אבל אמת נכון הדבר שאם יתעשת האדם בעצמו ויכיר ערכו באמת לאמיתו בכל הנהגותיו עיניו יחזו שהוא נעור וריק מכל טוב ועדיין לא עשה תנועה לשם שמים, ועבר על הרבה מצות ל"ת שקר וחנופה וגזל וגניבה ואפילו גניבת דעת אסור, וכן גזל אפילו שואל שלא מדעת נקרא גזלן.
ומאוד מאוד צריך ליזהר בדבר שבממון, וכמו שאמרו חכז"ל (יומא פה:) ע"פ מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, על עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, דבאמת צריך להבין למה יגרע עבירה זו מחייבי כריתות ומיתת ב"ד שעל כולן יה"כ מכפר, אבל הנ"ל עפימ"ש ע"פ כי לא יאבה ה' סלוח כו' כמבואר אצלי במ"א באורך. ותוכן הענין דקאי על עבירות שבין אדם לחבירו כי הוא צדיק בעיניו ע"ש, וזהו בשרירות לבי אלך, וע"כ אינו עושה תשובה כלל, וזהו למען ספות הרוה את הצמאה דהיינו שוגג קשה ממזיד, כמו כן עבירה זו שהוא סבור שהוא צדיק, והנה בכל עבירות יוכל מדת הרחמים למחול לו נגד מדת הדין, משא"כ בעבירה זו אדרבה מדת הרחמים מקטרג עליו מחמת שעשה עולה לשכנגדו ומדה"ר מרחם על הנגזל, וכן ראיתי לפרש ע"פ (שמות כב כו) ושמעתי כי חנון אני, וזה"ש לא יאבה ה' סלוח לו כי אי אפשר שיהיה לו מחילה לענין זה כי אז יעשן כו' כשיעורר רחמי השי"ת אז אדרבה יתעורר מדה"ד כנגדו, ואפילו בדברים אסור להונות לחבירו אפילו שלא בפניו נקרא מכה רעהו בסתר.
וע"כ כל מי שיודע שיש לחבירו תרעומת עליו צריך דוקא לרצותו ולא יחפש אחר אמתלאות ותירוצים לתרץ את עצמו ולהצדיק עצמו כנגדו בשוא ודברי שקר, ומכ"ש וק"ו לנגד השי"ת, מכסה פשעיו לא יצליח, וכל מי שיפשפש במעשיו היטב ויחזק עצמו שלא ישמע להאמתלאות של היצה"ר אז יבוש ויכלם מאוד להרים ראשו נגד השי"ת שהמרה את פיו מידי יום ביום השכם וחטוא והסיר יראת ה' מעל פניו ולא קיים עוד שום מצוה כתקנה שמירת שבת או הנחת תפילין וציצית וברכת המזון וכאלה רבות הנהוגין תדיר בכל יום אפילו השח שיחה בטילה עובר בעשה, ומה נאמר על אבדן הזמן היקר בחלומות שוא ותפל, וכשאדם מעמיק בדברים הללו באמת לאמיתן יצר לו מאוד, כמ"ש (יחזקאל לו לא) ונקטתם בפניכם כו' על הרעות כו', בוודאי תאוה נפשו לחפש צדדים ותירוצים, רק דובר שקרים לא יכון ובעל כרחו יודה על האמת, ולכך אומרים שאין אנו עזי פנים כו' ולומר לפניך לא חטאנו כו', אבל לבקש איזה דבר מאת השי"ת אחרי עשותו כל הרעות האלה בוודאי הוא עזות פנים, כמו בנוהג שבעולם אם יחטא איש לחבירו באיזה דבר גדול בוודאי יבוש מלעבור נגד פניו ומכ"ש לבקש ממנו איזה דבר, וע"כ אחרי הווידוי אומרים ואתה צדיק על כל הבא עלינו שאין אנו עזי פנים לבקש מחילה למחול לנו רק מקבלין דין שמים באהבה.
וזה"ש תבוא לפניך תפלתינו כו' שאנחנו מתפללין על אותן התפלות והתחנונים שאמרנו עד עכשיו שלא ידחו לחוץ, ולזה אמר טעם הדבר שאנו צריכין להתפלל על זה אעפ"י שכבר הבטיחנו כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו' בכל קראנו אליו כו' וכתיב קרוב ה' לכל קוראיו כו', אך מפני שאין אנו עזי פנים לומר לא חטאנו אבל אנחנו ידענו בעצמינו כי נסכלנו הרבה מאוד וע"כ יחשבו התפלות שלנו לעזות פנים, ע"כ אנו מבקשים חסדי הבורא לקבלם, אבל אח"כ בווידוי על חטא כו' אומרים תפלת ועל כולם כו' בכנופיא עם הש"ץ שאז מבקשים כל אחד על חבירו, כי כן במלכותא דארעא כשאחד חוטא חטא גדול ותפוס בבית האסורים אינו יכול לבקש על עצמו כלל וגם אין תפלתו נשמעת כי דוחין אותו לחוץ רק שאר בני אדם ואשתו ובניו מבקשין בעבורו.
וע"כ כשהתפלל משה רבינו על עצמו לא התפלל כלל על מחילת העון מחמת שידע בעצמו שחטא וכאשר הוא הכיר גדולת הבורא היה חטאו רב ועצום לא ערב לנפשו כלל לבקש למחול לו רק קבל עליו דין שמים שהוא ראוי לעונש, רק בקש לעבור בא"י ולקיים עוד מצות וכמ"ש הר"ן, והרבה שלוחים למקום ליפרע ממנו על עונו ממקום אחר, אבל כשחטאו ישראל היה לו פנים לבקש מחילה וכמ"ש סלח נא כו' כגודל חסדיך כו' וכאשר נשאת כו' שהרבה עמו פדות בחסדים שעשית עמהם עד עכשיו וכמ"ש קין גדול עוני מנשוא כו' כל העולם אתה נושא כו'.
הנה מכל אלה נוכל ללמוד אופן תפלתינו בימים הללו שלא יערב לבנו לבקש דבר בשביל עצמינו כי זה נחשב להעזה גדולה וכבר אמרנו שאין אנו עזי פנים, רק לבקש בשביל קיום התורה דהיינו שישראל צריכין פרנסה בכדי ללמוד מתוך הרחבה ולהחזיק בניהם לת"ת ולדבק בחתנין רבנן, וכן בנים לעבודת הבורא וחיים ורפואה שנוכל לעבוד השי"ת באין מונע, וכ"כ העיקר הוא להתפלל כל אחד בשביל חבירו וכמו שהיה תפלת משה רבינו ע"ה, וכמו כן הש"ץ שהוא הכולל מכל הקהל צריך להתוודות בעד כולם, ולכך צריכין הקהל לומר עמו הווידוי בחזרת התפלה כמו בתפלה בלחש לעזור זה את זה, וכמו שאמרו חכז"ל (ב"מ לב.) ע"פ עזוב תעזוב עמו שאם ישב ואמר לו הואיל ועליך מצוה וכו', וע"כ מה שאסר הזוהר להתפלל דצווחין ככלבין הב כו' ולית להו בושת אנפין, היינו כשמתפללים בשביל עצמם, אבל אנחנו מתפללין בשביל קיום התורה והמצות כנ"ל שפיר דמי, שגם משה רבינו ע"ה התפלל כן וכנ"ל.
והנה תשובה כזו נקראת תשובה מאהבה שמתחרט מאוד על עשיית העבירות ונתרחק מהשי"ת ורוצה לקרב את עצמו ועושה שלא על מנת לקבל פרס ולא בשביל יראת העונש אדרבה מקבל עליו דין שמים, והוא שונא את העבירה בשנאה גמורה ומוחלטת, אבל השב רק מיראת העונש אינו שונא את העבירה רק שמתחרט על שעשה במזיד שעי"כ יהיה לו עונש ואין לו תירוץ אבל אם עשאה בשוגג לא היה מתחרט כי אינו ירא מעונש שיש לו תירוץ לומר שוגג הייתי, אבל באמת הוא שטות גדול כי עכ"פ נתרחק מהשי"ת ע"י גופא דעובדא, ובאמת גם על השוגג יש עונש על מה שלא נזהר מלבוא לידי כך וכמ"ש במ"א עיי"ש לעיל, ומהראוי היה שלא למחול לו כלל רק השי"ת רב החסד ומרבה להטיב ורוצה בתשובה על איזה אופן שיהיה לכך זדונות נעשים לו כשגגות, משא"כ העושה תשובה מאהבה נעשים לו כזכיות כי אז הוא מקיים מצות הבורא שהיא מצות עשה לעשות תשובה.
ולפי"ז מיושב הגמ' דר"ה הנ"ל, דיש לומר דר' אליעזר ור' יוסי בר חנינא לא פליגי כלל ואלו ואלו דברי אלקים חיים, רק ריב"ח מיירי בתשובה מיראה אז הוא נושא עון כי מעביר ראשון כו' ור"א מיירי בתשובה מאהבה אז העבירות נכבשין כי אין הזכיות מכריעין אותן רק מתוספין עליהן והיו לאחדים לזכיות, וע"ז קאמר רבא דעון עצמו אינו נמחק, דממה נפשך בתשובה מיראה נשאר השוגג, ובתשובה מאהבה נעשה לזכיות.
וזהו ביאור המקרא מי אל כמוך נושא עון התחיל בדרגא התחתונה שעושה תשובה מיראה והיה מהראוי שלא לקבלו כלל אעפי"כ חסד אל כל היום ונושא עון שיהיו הזכיות מכריעין, ועל זה אמר ועובר על פשע ר"ל שמתחרט רק על הפשעים והמזידין, ומקבל עליו שלא לעשות עוד, וזהו לשארית נחלתו שנשאר רושם העבירה ונעשה שוגג, וע"כ הקב"ה לא החזיק לעד אפו אינו מוחל לו על עולמית כי מכל מקום יהיה לו עונש על השוגג, רק כי חפץ חסד הוא ומקבל תשובתו עכשיו על אופן זה אעפ"י שאינו לשם שמים וכמ"ש לעיל על הלואי אותי עזבו כו', ומכאן והלאה הנביא מבקש עלינו כי ישוב רחמינו ר"ל שישוב ויהפוך העבירות שיהיו לזכיות והיינו שיזכנו לעשות תשובה שלימה ורצויה מאהבה ואז יכבוש עונותינו שיכריעו העונות כי יהיו נחשבים ג"כ לזכיות, ואז תשליך במצולות ים כל חטאתם שימחול גם על השגגות שהשוגג נקרא חטאת כידוע.
והנה ככל החזיון הזה אנו רואים שגם לענין העונש כשהקב"ה מעניש את האדם אינו באופן נקמה ושנאה רק להטיב לברואיו ולזכך הנפש להתקרב אליו ממה שנתרחק ע"י החטא, וכדמצינו במפרשים עמ"ש גבי אדה"ר כי ביום אכלך ממנו כו', ולכך עונשין מדה כנגד מדה כמבואר אצלי לעיל באורך, וזה"ש ראו עתה כי אני כו' הכל כמבואר לעיל עד תשלום הענין.
פרק ו
בהנחל עליון גוים כו' כי חלק ה' עמו כו' בדד ינחנו כו', ליישב הדקדוקים במקראות הללו נקדים מ"ש את ה' האמרת היום כו' וה' האמירך היום כו' ולשמור כל מצותיו ולתתך עליון כו', הדקדוקים רבו מאוד והיותר קשה כפל אמרו לשמור מצותיו כו' ולשמוע בקולו כו', דמה הוסיף בזה על אמרו לשמור מצותיו כו' שכל התורה נכללת בהם ומה יש לנו לשמוע בקולו יותר, ועוד מ"ש וה' האמירך כו' ולשמור כל מצותיו זה אינו ענין להתחייבות השי"ת רק להתחייבות שלנו, וכמ"ש ברישא גבי ה' האמרת כו'.
והנ"ל שבמקראות הללו מבואר יסוד אמונתינו והתקשרות שבין השי"ת לישראל כדמיון המקדש את האשה בתחלה אומר לה הרי את מקודשת לי ואח"כ קורין הכתובה והוא התחייבותו כמו שכתוב בה ואוקים ואוזין כו', כמו כן מקראות הללו שהפליא משה רבינו ע"ה להשריש בלבינו אהבת השי"ת ויראתו ולדבקה בו, וברישא קאמר את ה' האמרת כו' מבואר בו התחייבותינו להשי"ת ואח"כ אמר וה' האמירך היום כו' כלל התחייבותו אלינו בדרך קצרה, ע"כ ראוי להתבונן ולתת לב אל כל הדקדוקים בכדי ללמוד ולהורות ולהבין מתוכם עד מקום שידינו מגעת.
והנ"ל עפימ"ש חכז"ל [מדרש שמואל פי"ג] לא גלו ישראל עד שמאסו בג' דברים והם מלכות בית דוד ובנין בהמ"ק ומלכות שמים שנאמר אין לנו חלק כו' ראה ביתך דוד כו' איש לאוהליו כו', ואין נגאלין עד שיחזרו בכל ג' דברים אלה שנאמר (הושע ג ה) ובקשו את ה' ואת דוד מלכם כו' ופחדו אל ה' זהו בהמ"ק, וכבר דקדקתי הרבה בזה האיך אפשר לבקש את דוד באיזה אופן נלך ונבקשנו, וגם ענין ופחדו אל ה' וטובו כו' שרומז על בהמ"ק.
וישבתי בזה מנהג ישראל שקורין בפסח שיר השירים שכתוב שם בקשתי את שאהבה נפשי כו', ובשבועות מגלת רות שכתוב שם יחוסו של דוד, ובסוכות קהלת שמדבר מעניני עוה"ז, וצריך להבין השייכות שיש למגלות הללו עם המועדים בזמנן.
והנ"ל דבמקרא זה מבואר ענין התשובה שצריך להיות בג' אופנים דהיינו מקודם החרטה על החטא, והב' עזיבת החטא מכאן ולהבא, והג' להטיב מעלליו ביתר שאת, שאם לא יטיב מעלליו להוסיף ולהתעסק במצות ומעשים טובים מה יתרון לו במה שנברא. והיינו עפ"י מה שכתב בספר העיקרים שמתחלה צריך כל איש מישראל לקבל עליו מציאות השי"ת ואח"כ קבלת תורתו ואח"כ האמונה בשכר ועונש.
והנה ע"י האמונה במציאות אלקותו נמשך מזה עזיבת החטא כמ"ש האותי לא תיראו כו' (ירמיה ה כב), הלא את השמים והארץ אני מלא (ירמיה כג כד), אין חושך ואין צלמות להסתר שם (איוב לד כב), אם אסק שמים כו' (תהלים קלט ח), וכמ"ש בש"ע א"ח ברמ"א, והוא מ"ש המורה יתגבר כארי כו' כי אין ישיבות האדם ותנועותיו כו', ובוודאי כשיתבונן במציאות אלקותו שמלא כל הארץ כבודו אי אפשר לו להמרות ולחטוא בפניו וכל מי שחוטא מסיר אמונת השי"ת מנגד פניו, וכמ"ש כי לא תשתחוה לאל אחר כו' ר"ל שמקודם הזכיר הרבה מצות, וע"ז אמר שבוודאי יש לך להתאמץ ולקיים הכל, כי הלא דבר זה מושרש בלבבך כי לא תשתחוה לאל אחר בשום אופן אם ירצו להעבירך על דת, כמו כן הוא בכל דבר עבירה כנ"ל, וגם זה הוא עיקר התשובה ויסודה דהיינו עזיבת החטא וכמ"ש שובו מדרכיכם הרעים, ונאמר יעזוב רשע דרכו כו', ובאנשי ננוה נאמר כי שבו מדרכם הרעה.
ועפי"ז ביארתי מ"ש אתה נותן יד לפושעים כו' ותלמדנו כו' למען נחדל מעושק כו' דאין לו המשך כלל לפי פשוטו, וגם קשה למה פרט כאן דווקא עושק ידינו הלא יש עבירות חמורות מזה, והנ"ל עפימ"ש בשל"ה ע"פ והתוודו את עונם כו' דקשה מכיון שמתוודים א"כ למה חזר ואמר אף אני אלך בחמת קרי כו', ותירץ דר"ל שאותו הווידוי הוא רק בפה ולא בלב, וכמו שהארכתי כמה פעמים שאומרים ביום כפור קטן יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה כו', ובוודאי אם יבזהו איש בחירופים הללו יורד עמו עד לחייו, והיינו משום שלפי דעתו הכל שקר כי בלבבו הוא צדיק ובעל תורה ומושלם במעלות ומדות רק שאומר כן מחמת שנוסח התפלה הוא כך, ובאמת אין זה לרצון לפני השי"ת כי דובר שקרים לא יכון, כי בוודאי אם האדם לא יהיה גבה לבב ימצא בעצמו כל המדות רעות וכמו שהארכתי במ"א, וכ"כ כתב האלשיך ע"פ קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כו' שאותן הדברים והווידוים שאתם מתוודין יהיו עמכם בפה ולב שלם ולא משפה ולחוץ, וזה"ש והתוודו את עונם במעלם כו' ר"ל שעדיין הם במעלם שלא שבו מדרכם הרעה וא"כ זה מעלה חימה יותר כי נראה מדבריהם שאין מאמינים שהשי"ת יודע מחשבות איש, ועי"כ אין מתחרטין כלל.
רק כשאומרים הווידוים על חטא צריך להתיישב כל איש בעצמו על כל דבר ולפשפש במעשיו ובוודאי ימצא בעצמו כל אשר חטא בדבר ההוא ויתחרט ויקבל על עצמו שלא ישוב לכסלה עוד, אבל הכסיל מתעבר ובוטח והוא כדמיון האב הרודה את בנו על מעשיו הרעים ומבקש ממנו שיתן לו ידו שלא ישוב עוד לדרכיו הרעים אבל הבן הוא עקשן ואינו רוצה ליתן לו ידו ומחמת זה האב מכהו ואינו עונשו אז מחמת העון שעשה כלל רק על סרבנותו לבלתי נתן לו את ידו להטיב מכאן ולהבא, כמו כן הקב"ה רוצה בתשובה שפתח לנו שערי תשובה בימים הללו, וכמ"ש במדרש [מדרש תהלים יז] עד שהשערים נפתחין כו' אז אני מקבל שוחד כמ"ש שוחד מחיק רשע יקח, אבל אח"כ אינו מקבל שוחד שנאמר לא ישא פני כל כפר ולא יאבה כי תרבה שוחד.
וזה"ש אתה נותן יד, ר"ל שנותן ופושט יד לפושעים לשוב אבל ימינך פשוטה לקבל שבים שיחזרו וליתן גם כן יד לשוב, וע"כ תלמדנו להתוודות כו' ר"ל במה שאומרים הוידויים לא יהיו רק משפה ולחוץ, רק הוידויים יפעלו למען נחדל מעושק ידינו שלא נעשק את היד לבלתי תת אותה כמו שעשינו עד עתה ובאופן זה תקבלנו כאשים וכניחוחים כו'.
ומזה נלמוד טעות הרבה בני אדם אם יזדמן להם איזה פגע ומקרה רע ואחרי שישתדלו להנצל ולא יכלו אומרים אח"כ אני מקבל עלי שיהיה לכפרת עון, והוא טעות גדול כי מי יודע אם עונש הזה היה לכפרת עון והוא עדיין אינו חוזר בתשובה משום דבר ואינו מרגיש בעצמו שום חטא, ואפשר שהעונש הלזה בא לו על שהתעצל בתשובה וא"כ עדיין אינו נחשב לו לכפרת עון רק על הסרבנות וליתן יד לשוב, וא"כ אינו בא לכפרה כלל, אבל העצה הנכונה היא שצריך לפשפש במעשיו ולראות אם פגם באיזה חטא, וכמ"ש במ"א שכל מדותיו של הקב"ה הוא בכדי שידע לשוב ויקבל עליו איזה דבר טוב ואז וודאי יהיה עונש זה נחשב לו לכפרת עון, והנה ע"ז נאמר ובקשו את ה' כו' דהיינו שיקבלו עליהם מציאות אלקותו ולא ישובו עוד לחטוא.
הב' הוא החרטה על החטאים ועונות וכשיזכיר ענין השכר ועונש המעותד וכמבואר בספרי מוסר, וכמ"ש הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכמבואר אצלי במ"א [לעיל דרשה ה] שישבתי למה כו' הפסד מצוה דהוי ליה למימר איפכא.
והג' היא קבלת התורה שצריך להוסיף אומץ ביראת ה' ומעוזו ובתורה ובמ"ט וכמ"ש בגמ' [ילקוט משלי פ"ג רמז תתקלה] מה יעשה ויתכפר כשרגיל ללמוד פרק אחד ילמוד ב' פרקים כו' וכמבואר בהתניא [ח"א פל"ד ובאגרת התשובה פ"ט] הטעם כי כשינתק חבל אחד ורוצים לקשרו אז במקום הנקשר הוא עב ומכופל יותר מבמקום אחר, ועוד אמרו במדרש [מדרש תהלים יז] מלפניך משפטי יצא א"ל הקב"ה לדוד לחנם עשיתי סנהדרין כו' א"ל כתבת בתורתך ושחד לא תקח כו' אבל אתה מקבל שחד כו', וע"ז נאמר ובקשו את דוד מלכם כי אותו אנו מבקשים לגאלינו בקרוב, וגאולה אחרונה תהיה בשביל התורה כידוע שבית ראשון היה בזכות אברהם עמוד הגמילות חסדים ובית שני היה בזכות יצחק עמוד העבודה ונחרבו בעון ביטול תורה כמו שאמרו חכז"ל על עזבם את תורתי, וע"כ צריכין להתחזק בתורה וע"כ קורין יחוסו של דוד בשבועות.
והנה ענין השכר ועונש שאמרנו לעיל הוא רק למתחילין לשוב הם צריכין להתעשת ביראת העונש אבל ידוע שאין תשובה זו נכונה דצריך לעשות הכל שלא על מנת לקבל פרס, אמנם באמת צריך להבין האיך יצוייר זה הלא תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו נתקשו ע"ז ויצאו מן הכלל שאמרו האיך אפשר שעבד ישמש לרבו ולא ידע משום קבול שכר, אבל באמת הענין הוא לדעתי שיש אופן ומקום לעשות בשביל קבול שכר, והוא עפימ"ש בספר בינה לעתים ע"פ הנחמדים מזהב ומפז כו' (תהלים יט יא) ותוכן דבריו הוא שהתענוג שיש מקיום המצות והתורה הוא יותר מכל חללי דעלמא. וכמ"ש על מ"ש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע כו' כמבואר במ"א ותוכן הדבר הוא שנעשה בזריזות גדול כדי שנשמע עוד דהיינו שיהיה להשי"ת תענוג מעבודתינו, ועי"כ ישתמש בנו עוד לעבודתו, וכמ"ש תחת אשר לא עבדת כו' מרוב כל כו', זהו ענין קבלת שכר הנבחר, וע"ז אמרו צדיקים אין להם מנוחה כו' וגם אמרו עולמך תראה בחייך, וזה"ש ופחדו אל ה' ואל טובו זהו בנין בהמ"ק שאז נעבדנו בשמחה וטוב לבב כנ"ל.
והנה נגד כל אלה יש לנו ג' הבטחות המבוארים במקרא (תהלים קטו א) לא לנו כו' כי לשמך תן כבוד, ר"ל שיעשה למען שמו הגדול, וזהו נגד קבלתינו מציאות אלקותו, והב' על חסדיך כו' והיינו נגד קבלת התורה שנקראת תורת חסד, והג' על אמיתך שיקיים הבטחותיו והיינו ע"י שאנו מאמינים בשכר ועונש, וכמ"ש אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכר פעולתך, וזהו למען אמיתך כו'.
וזהו שאמר את ה' האמרת כו' בג' אופנים, הא' להיות לך לאלקים כו' דהיינו קבלת מלכותו שיכיר במציאותו שמלא כל הארץ כבודו ויעזוב חטאיו, והב' לשמור חקיו ומצותיו כו' היא האמונה וקבלת התורה ומצות לענין שיוסיף בעבוה"ק מכאן ולהבא להיטיב מעשיו, והג' הוא לשמוע בקולו כנגד השכר ועונש ר"ל שבשביל קבול שכר זה תעשו שיהיה עשייתכם באהבה ותשוקה גדולה וזריזות הרבה בכדי לשמוע עוד בקולו, וע"ז ג"כ לשון לשמור כל מצותיו ר"ל לשון שמירה הוא המתנה כמו ואביו שמר את הדבר שיכסוף לבבכם להמתין עד שיבא לידכם איזה דבר מצוה שתקיימוה, וכמו שאמר ר"ע לתלמידיו כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי כו' ולענין התשובה היא החרטה על זמן העבר ישתוקק שיהיה יכול לבא לדביקות גדול, והוא הפריד את עצמו ע"י העונות שעשה ומתחרט מאוד על איבוד זמן היקר.