אור ברסלב

מראה יחזקאל על התורה· רבי יחזקאל פנט

הגדה של פסח

שבת הגדול

שואלין ודורשין קודם לפסח וכו' [פסחים ו. שואלין ודורשים שלשים יום קודם החג רשב"ג אומר שתי שבתות], האחרונים נתקשו בלשון שואלין שהוא למותר ע"ש ועוד מהו ענין פלוגתיה דרשב"ג ורבנן, והנ"ל עפימ"ש על פסוק (שמות לא יג) אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ד' מקדשכם, צריך ביאור למה כתב שבתותי לשון רבים (שבאמת הקב"ה לא שבת רק שבת אחת).

ובאמת יש לבאר עפי"מ שביארתי עמ"ש (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד היו נגאלין, והענין הוא עפימ"ש [אבות פ"ה א] בעשרה מאמרות וכו' אלא להפרע וכו' וליתן שכר טוב וכו', וכבר הארכתי בביאורו במ"א [פ' מקץ] שאלולי עשרה מאמרות לא היה שכר ועונש, וכמו כן הדבר בשבעה ימי בראשית אעפ"י שהיה ביכולת הבורא לברוא ברגע אחד מ"מ הוצרך לשבעה ימים לטובת האדם, והוא דכל אשר יחפוץ קרבת אלקים ולפרוש מדרכי העולם הזה לעבוד עבודת הקודש לעשות רצון קונו צריך להיות עיניו פקוחות על כל דרכיו ועניניו, כי בודאי כשאדם הולך לתומו וישוט בארץ איננו מרגיש כלל בתגבורת היצה"ר רק כשיפנה את עצמו לעבוד בכונה שלימה כמו שעוסק במשא ומתן בלי שום פניה אזי יראה וירגיש כי לא לחנם אמרו (ברכות ו.) כל חד אית ליה אלפא משמאלא ורבבה מימיניה, וצריך האדם לפקוח על כל מדותיו דהיינו אותן השבע מדות שיש באדם דהיינו אהבה ויראה וכו' צריך לראות שלא ישתמש בהם לעצמו כלל ובכלן יעבוד את השי"ת וכמ"ש דוד המלך ע"ה לך ד' הגדולה והגבורה וכו' ולמען שיהיה הדבר נקל על האדם לכן ברא הקב"ה עולמו בשבעה ימים ובכל יום שולט מדה אחרת כדי שבכל יום יפנה את עצמו לתקן מדה אחרת ואגבו יתוקנו שאר המדות דהיינו ביום ראשון מדת אהבה וביום ב' היראה וביום ג' התפארות עד יום ז' שבתון שבת קודש שתיקן מדת המלכות דהיינו שיהיה עליו אימה יתירה ועול מלכות שמים כמ"ש [ירושלמי דמאי פ"ד ה"א] אפילו עם הארץ אימת שבת עליו ולכן נאמר ודבר דבר שלא יהיה דבורך וכו' (שבת קיג:) כי כשעומדין לפני מלך ושר אין לנו הרחבת פה ולשון כמו היושב לבדו בביתו, וגם דבור לשון מנהיג שהמלכות הוא הנהגת העולמות.

והנה כל מדות הללו הם בפעולות הגשמיות באדם, ולכל זה צריך שכל וחכמה והבנה להבין דבר מתוך דבר איך להתנהג במדות הללו וזו היא מדת הבינה הנזכרת בספרים דמינה דינין מתערין פירוש צמצומים דהיינו המדות הנ"ל, וכמו כן אמרו בזוה"ק פ' מקץ [ח"א קצ"ד ע"א] על פסוק והנה מן היאור עולות שבע פרות ע"ש, והנה שתי אלה דהיינו מדת הבינה שהיא ראש המשכת הספירות ומדת המלכות שהיא אחרונה הם הנקראים תשובה דהיינו מדת הבינה היא תשובה עילאה ונקראת עולם הבא לפי שהיא למעלה מן הצמצום והמלכות נקרת תשובה תתאה והיינו בעולם הזה, והם כנגד השני ההי"ן שבשם הוי"ה, וזהו שאמרו (שבת קיח:) אלו שמרו ישראל שני שבתות כי שבת נקראת תשובה ע"ש תשו"ב ה' כידוע ואמרו כל שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו [שבת שם] בודאי היו נגאלין.

וביתר ביאור נראה וגם נבאר יתר הדקדוקים הנ"ל עפימ"ש יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך, שלכאורה אין לו הבנה, אבל הענין הוא שצריך להבין ג"כ הלא הקב"ה עדיין לא שבת ממלאכתו לפי שהבריאה היא יש מאין וא"כ הוא צריך לחדש תמיד מעשה בראשית שלא יחזור לתוהו ובוהו, וגם מה טעם שביתתנו לשביתת הקב"ה, אבל ביאור הדבר דודאי אצל הקב"ה לא שייך שום טורח ויגיעה כי הכל במאמר עשה רק העבודה בששת ימי המעשה היה מה שצמצם שכינתו בעולם הזה לברוא מוגשמים ומוגבלים, אבל בשבת נתעלה וישב על כסא קדשו שלא הוצרך לצמצם עוד אורות העליונים לברוא מוגשמים, וע"כ אמרו (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים דהיינו בלי צמצום לפי שגם עכשו נוהג עדיין הנהגה זו שבימות החול האורות מצוצמים יותר מבשבת וע"כ הנשמה שהיא חלק אלקים מחכמת יותר בשבת, וכל ימות החול האדם בעניני העוה"ז ומטריד שכלו בדברים מוגשמים נמצא עדיין נוהג דבר זה. וזה"ש יכירו בניך וידעו שמנוחת השבת היא רוחנית וירגישו מנוחה העליונה שהקב"ה מאיר לעולמו ומאתו היא מנוחתם ועל השפעה הלזו יקדישו את שמך שלא ינוחו מנוחת מרגוע לבד מטורח מלאכת החול רק ישמחו במתן חלקם להאיר על עבר פניהם קדושת השי"ת.

וזה"ש אך את שבתותי כלומר כל השבתות שאני שובת בהם אותם תשמרו גם אתם, ושמירה היא לשון המתנה שתהיו מוכנים לקבל עליכם קדושת השבת השופע עליכם, ואמר טעם הדבר כי אות הוא ביני וביניכם שהרי זהו האות והמופת לדעת כי אני ד' מקדישכם שאני מנחיל לכם קדושה.

וכמו שביארתי על פסוק ויקהל משה כו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון כו', הדקדוקים רבו במקרא זה חדא למה כתב אלה הדברים לשון רבים והול"ל זה הדבר כדלקמן, ועוד למה כתב לעשות והול"ל לאמר כי שביתת שבת אין בו מעשה, ועוד שכתב תעשה בצירי לשון מתפעל, ועוד מה שכתב יהיה לכם קודש והול"ל יהיה שבת, וגם מה שכתב שבת שבתון בכפל.

והענין הוא דאדם לעמל יולד, אשרי מי שעמלו בתורה, כל הדברים יגיעים שהכל נקרא עמל ויגיעה בין פועל או אומן או שכיר או סוחר, וגם עבודת הקודש התורה והתפלה נקראים עמל ויגיעה כמ"ש (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי כו' ופעלתי את אלקי וכדומה, ומבואר הדבר שכל דבר צריך מנוחה, אמנם יש חילוק בין ב' הפעולות הללו ובין המנוחה שאחריהם, דהיינו שפעולת ועבודת האדמה אינו מצוה ועושה משא"כ העובד עבודת הקודש הוא מצוה ועושה כמ"ש (בראשית ב טו) לעבדה ולשמרה, ודרשו [זוה"ק ח"א כ"ז ע"א] לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה, וגם יש חילוק בין המנוחה שלהם דהיינו שהעמל בעבודת האדמה יגיע אליו המנוחה אחר העבודה ועייפות, משא"כ העובד עבודת הקודש שהיא בעצמה תקות המנוחה וכמ"ש [אבות פ"ד יז] יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא, שתענוג העבדות הוא בעצמו קבול שכר, וכמאמרם ז"ל (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך, ואמרו (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, הנה כי כן המנוחה והיגיעה באים כאחד, נמצא שכל השבוע שבת אצלם.

ובזה יתיישב מה שיתפלא לכאורה דהתורה קדמה לעולם, וא"כ אם לא חטא אדה"ר לא היינו צריכים לשום טורח ועבדות לצורך פרנסה, וא"כ האיך היה נוהג מצות שמירת שבת, אבל הוא הדבר שבוודאי גם עכשיו הוא כן אצל הצדיקים הקדושים שמלאכתם נעשית ע"י אחרים ואין חילוק להם בין שבת לחול רק באתערותא דלעילא שיש בשבת השראת הקדושה יותר מבחול, וע"כ נקרא שבת שבתון שהוא כפל ומכופל משל חול, ונקרא שבת לה' שעיקר השביתה תלוי בהקדושה ששופע מלמעלה, אבל באדם אין חילוק רק במה שמכין את עצמו וכמ"ש אשר ישמרו את שבתותי שפירשוהו לשון המתנה.

וזה שאמר הכתוב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, ר"ל מה שהאדם מצוה ועושה כמ"ש לעבדה ולשמרה הם רק דברים, כמ"ש (דברים ל יד) בפיך ובלבבך לעשותו, וביאר הדבר יותר כי ששת ימים תיעשה מלאכה שגם בששה ימים של חול תהיה המלאכה נעשית ע"י אחרים, ואין חילוק בין חול לשבת רק מה שביום השבת יהיה לכם קודש כמ"ש בתפלה המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש, והיינו כי שבת שבתון לה' שכפל השביתה שהיא בשבת היא לה' ומשמיא מקדשי ליה כנ"ל.

ובזה מבואר מה שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, שאפילו ימות החול היה אצלם בחי' שבת והשבת היה כפול בחי' שבת שבתון והיינו שני שבתות, בודאי אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

והיוצא מכל הנ"ל ששמירת שבת שבמצרים היה מנוחה אחר היגיעה אבל שמירת שבת שלנו אינה מנוחה מיגיעה רק תוספת קדושה ואתערותא דלעילא כי שבת משמיא מקדשי ליה אבל יום טוב ישראל מקדשי, וכמו כן שמעתי ממורי ז"ל שזו היא הפלוגתא שבין רשב"ג לרבנן דלרשב"ג סגי בהכנה ב' שבתות לפי שהיה צדיק גדול אבל חכמים דברו כנגד מדת כל אדם לכך הצריכו שלשים יום שיהיה בזה אתערותא דלתתא.

והנה מצינו חילוק בין שבת ליו"ט בתפלה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת וכו' וגם בתפלה אמרינן מקדש השבת וביו"ט אמרינן מקדש ישראל והזמנים ובגמ' איתא שבת משמיא מקדשי ליה וכו' וצריך להבין ביאור הדבר דאיתא בהגדה שפרעה לא גזר וכו' ושמעתי ממורי ז"ל דיש ב' עניני תשובות הא' הוא אתערותא דלעילא כל אחד לפום שיעורא כמ"ש (ישעיה סא יא) כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועה תצמיח כן ד' אלקים יצמיח צדקה ותהלה וכו', וכפירוש הבינה לעתים [ח"ב דרוש לה] על הפסוק (ישעיה יא ט) כמים לים מכסים וכו' דהשפע יורד מלמעלה בשוה וכל אחד מקבל כפי הבנתו, דכמו כן בים הגדול יש הרים וגבעות ובקעות וכל מקום שהוא עמוק יותר מקבל מים יותר, וזהו כארץ תוציא דהיינו שאינה נזרעת רק מוציאה בלבד בלי זריעה אבל גינה מצמחת הזריעה וכו', והנה כמו כן בשבת קודש יורד נשמה יתירה על כל אחד מישראל אבל ביום טוב צריך הכנה כמו"ש כדרך שבא ליראות וכו' כי לא שם חלקנו כהם וכו' כי אנחנו מעוררין חסדי השי"ת וכמ"ש שעשה נסים וכו' בזמן הזה, ועל כן נקראים מועדי ד' דלא שרי באתר פגים, ושמעתי ממורי ז"ל דלכך נקרא מועדי ד' שהי"ת מתוועד עמנו וע"כ צריכין לעשות הכנה מעליא, וידוע שכשמקבלין אורח הגון צריכין להכין את עצמו בב' דברים דהיינו לתקן דירה נאה וגם כלים נאים וכמו"כ הכנה זו של יו"ט צריכה להיות בשני אופנים הא' לענין הדינין והתנהגות שנוגע ליו"ט כמו הלכות פסח והלכות יו"ט, והב' לקבל קדושת החג וצריך לזה דברי מוסר ותשובה לטהר המחשבה והדבור כדי להיות כלי קבול לחול עליו קדושת החג.

והנה אמרו חכז"ל (ברכות ל:) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין וכו' וצריך להבין דהלא זה תלוי בקומם ממטתם אם שעה או שתיים קודם התפלה וגם מהו ענין שהייה זו, אבל הענין הוא שגם בשעה זו היו מתפללין להשי"ת להכניע היצה"ר שלא לבלבל המחשבה בכדי להתפלל בכונה, וזה"ש שהיו שוהין שעה אחת ובאותו שעה היו מתפללין להי"ת שיכוונו לבם אח"כ בשעת קריאת שמע ותפלה, והנה כמו כן בענין קבלת קדושת החג שלנו צריך לזה תפלה ובקשה מהשי"ת שיהיה בתומכי ידינו לקשט מעשינו ולייחד לבבנו אליו בחג הקדוש הבע"ל, וזש"ה שואלין ר"ל על התפלה הנ"ל וגם דורשין שצריכין ללמוד הדינים וההנהגות כל זה צריך להיות קודם החג לכל חד כדאית ליה.

כהא לחמא עניא וכו', צריך לדייק דהא באמת במצרים לא אכלו מצות רק כשיצאו וגם מה שייך לזה כל דכפין וכו', ונבאר ג"כ מ"ש (במדבר יא ה) זכרנו את הדגה וכו' דצריך להבין לשון חנם, גם מ"ש רש"י חנם בלא מצות קשה דאיזה מצות שייך בדגים, גם מה איכפת להם אם מצות תלויים בדבר, אבל הענין דשמעתי ממורי ז"ל על פסוק (ישעיה נה י) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ וכו', דמשמע דאח"כ ישוב, והוא דע"י מאכל האדם בקדושה שעובד השי"ת אזי הניצוץ הקדוש חוזר לשרשו, וע"כ בשאר המועדות נאמר מתנות עניים כי צריך לצדקה ועי"ז נתעלה ג"כ האכילה ושתיה שלו, אבל בפסח שכל האכילה בקדושה אין צריך למתנות עניים וע"כ לא נאמר בתורה גבי פסח מתנות עניים, רק בש"ע צריך לקנות חטים לחלק לעניים, מפני שאין אנו אוכלין גם המצה בקדושה ואם כן חזר הדין כמו בשאר מועדות שצריך למתנות עניים.

וכמו כן שמעתי ממורי ז"ל עמ"ש בפסחים דף נ"ז ד' צווחות צוחה העזרה יכנס יוחנן בן נרבאי וימלא כריסו וכו' כי בחנוכת הנשיאים היה קרבנות הרבה ומעט כהנים ובודאי לא הותירו והיינו כיון שהיה בקדושה יתירה לא היה בו רק רוחניות כי אכלו אותם אשר כופר כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכמו כן היה ר' יוחנן בן נרבאי וע"כ היה אוכל הרבה בלי שיעור.

ועל כן המן היה נבלע באיברים שלא היה בו גשמיות כי היה לחם מן השמים, וע"כ נאמר דאותם שהתאוו תאוה למלאות כריסם לא ניחא להם במן כי רצונם היה במילוי כריסם ועל כן אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם שהיה חנם בלא מצוות ולא היה בהם רק גשמיות והרגשנו טעם אכילה ממשית.

וידוע שאין עני אלא בדעת ובמצות, וזהו כהא לחמא עניא שאכלו אבותינו במצרים כלומר שמתאוננין שאין אנו אוכלין בקדושה המצות כמו שלא אכלו במצרים בקדושה, וע"כ כל דכפין יתי וייכול שצריכין ליתן צדקה להעלות אכילה זו כנ"ל ולשנה הבאה בארץ ישראל ונחזור לקדושתינו אמן.

אופן ב' על כהא לחמא כו' צריך להבין ההמשך של כל דכפין כו' וגם השתא הכא כו' לכאן דלכאורה אין לו שייכות זו לזו, והנ"ל עפימ"ש (תהלים קיח כב) אבן מאסו הבונים כו' מאת ה' היתה כו' זה היום עשה כו', וליישב הדקדוקים נ"ל בשכבר ביארתי ענין ועברתי בארץ מצרים כו' מה שלא שלח ע"י מלאך וגם מ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה כו' ועפמ"ש (ברכות לג:) לגבי משה מלתא זוטרתא, דיש ב' מיני יראות והיינו היראה תתאה היא בכל אדם, אבל יראה עילאה אינה בנמצא אלא במי שמשריש בלבו שפחד ה' לנגדו ועומד עליו ורואה מעשיו, וע"כ אין זה מדת כל אדם כי אין האמונה באדם כ"כ ושוכחים את השי"ת אבל לגבי משה שדבר עמו פה אל פה היה הדבר בטבע שיהיה ביראה עילאה ולא היה חידוש כלל. וע"כ היה גילוי שכינתו במצרים להביאם למורא גדול, וע"כ נאמר וירא ישראל את היד כו' וירא העם כו', וכמו כן בכל הנהגות העולם אילו היו מושרשין באמונה ובבטחון בודאי היו זהירין בחילול שבת ובכל מיני עבירות והיו מחשבין הפסד מצוה כו' רק העיכוב הוא מחמת שרואין שעלמא דשקרא ורשעין גוברים וסר מרע משתולל (לשון הכתוב ישעיה נט טו) ממילא נחלשה האמונה ואומרין כי עזב ה' את הארץ, וע"כ כשהקב"ה רוצה להשריש בלב האדם אמונתו הוא עושה נסים מפורסמים שלא כדרך הטבע, וזה שאמר כי רוצה ה' בעמו יפאר כו'.

וזה שאמר אבן מאסו הבונים כו' על דרך מ"ש הנה ישכיל עבדי כו' לא תאר ולא הדר כו' ואעפ"כ היתה לראש פינה שהקב"ה ינשאה ויגדלה חוץ לדרך הטבע וממילא נשפוט כי ע"כ מאת ה' היתה בהשגחה פרטית שהרי נפלאת בעינינו היא זו, והנה כי כן זה היום עשה ה' נגילה כו' כי לא הסיר השגחתו מאתנו וגם עלינו תעבור כוס הישועה ונגילה ונשמחה כו' כי עוד ידו נטויה עלינו.

וכבר ביארתי שבמצרים היה הגלות בב' אופנים הן בגשמיות הן ברוחניות וכמבואר בספרים, וזה שאמר כהא לחמא עניא די אכלו כו' ר"ל כמו שאנחנו עכשיו בגלות כמו כן היינו במצרים, והקב"ה הוציאנו מהם בכל אופנים שכל דכפין ייתי ויכול מה שנוגע לגשמיות, וכל דצריך ייתי ויפסח ברוחניות לקבל קדושת החג, וממילא עלינו לבטוח בהשי"ת כי השתא הכא בארץ טמאה ולא נוכל לעבוד עבודת הקודש אבל לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל שיוסף ה' שנית לגאלנו ביד רמה, והשתא עבדי במשא מלך ושרים ולשנה הבאה בני חורין. ובזה מיושב ג"כ הדקדוק מ"ש בתחלה לשנה הבאה בארץ ישראל ואח"כ כתב בני חורין דהוא זו ואצ"ל זו, ולהנ"ל מיושב שמתחלה נבקש על הרוחניות שהוא העיקר ואח"כ על הגשמיות.

אופן ג' עפימ"ש (שמות ג ז) ראה ראיתי את עני עמי כו' ואת צעקתם שמעתי כו', וכבר ישבתי פ' זה ועכשיו אוסיף לדקדק דכיון שראה העני עמו למה הוצרך לשמוע זעקתם וגם שאר דקדוקים צריך להבין, וכ"כ קשה במ"ש (נחמיה ט ט) ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם כו', והנ"ל עפמ"ש (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו כו' דלכאורה קשה כיון שבטרם יקראו אמר ואני אענה א"כ מה צריך עוד לשמוע, ונ"ל כי כבר ישבתי פסוק זה עפמ"ש בגמ' (תענית כה:) דשמואל גזר תעניתא ואתי מטרא בצפרא סברו משום חשיבותא וא"ל כו' תנו לו ואל אשמע קולו כו', וזה שאמר כאן שאעפ"י שאענה טרם יקראו מ"מ אין זה בשביל שאיני רוצה לשמוע קולם רק שאיני רוצה שיצטערו אבל מ"מ מה שידברו עוד בשבחים ורננות אשמע, וזהו עוד הם מדברים ואני אשמע.

ועכשיו נ"ל באופן אחר, דהנה ידוע שכל ענין תפלותינו ובקשתינו מה שאנו מתפללים איש נגעי לבבו שהשי"ת ישוב לשוש עלינו לטוב ממה שהיה עד עתה הוא חלילה לא לשנות מרצון הבורא עכשיו כי האיך נתפלל לשנות רצון הבורא אם אין רצונו כך, רק הענין הוא כי מאתו לא תצא הרעות ובוודאי רצונו הכל לטוב, כי באמת הדין נותן כן מי שקונה לו עבד צריך לפרנסו ואין העבד צריך לדאוג על פרנסה ומלבושים ושאר צרכים רק לעבוד עבודת עבד לאדונו, וזהו ענין אמרם ז"ל (קדושין פב.) מימי לא ראיתי צבי קייץ ושועל ספן כו' והם מתפרנסין כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, וע"כ כיון שהחטא גורם למנוע השפע אבל רצון הבורא אינו כן רק להשפיע ולהיטיב וע"כ אנו מתפללים שיתנהג כפי רצון הבורא לרפאות חולים ולכלכל חיים כו', אך כל זה מה שצריך לגוף ואי אפשר בלעדו כמו לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל יש בני אדם שמבקשים מותרות מה שאינו צריך כל כך כמו מלבושים הרבה ועליות מרווחים ולפסוק נדן הרבה לבניהם כל זה אינו מן הצורך רק אם זוכה ביותר וע"ז צריכין להתפלל אבל על צרכינו אין צריך להתפלל רק לעסוק בעבודת הבורא וממילא יהיה לנו כל צרכינו, וזה שנאמר טרם יקראו ואני אענה דהיינו על הצורך אין צריך לקראותו ולהתפלל, רק עוד הם מדברים מה שהם מבקשים עוד ועודף כמו ויבך על צואריו עוד שהוא לשון עודף, זה אני אשמע אם ראוין לכך.

והנה כמו כן כאן ביציאת מצרים שיסדו לנו בהגדה אילו הוציאנו ממצרים כו' דיינו כו' ולפי זה היה הכל מותרות אפילו קריעת ים סוף כמ"ש אלו לא קרע כו' ולא העבירנו כו' דיינו, אבל על הוציאנו ממצרים לא נאמר אלו לא הוציאנו ממצרים דיינו כי זה היה הכרח, ובזה מיושב מה שכתב בזה"ק עבדא דאפיק מריה לחירות אית ליה לאשתבוחי כו', ותירץ דנ' פעמים כו', והיינו כפי הנ"ל דיציאת מצרים היה הכרח ועל זה לא היו צריכים להתפלל כלל רק קריעת ים סוף היה מותרות ובזה אית ליה לאשתבוחיה גרמיה.

וזהו ותרא את עני אבותינו במצרים את זה ראית בעצמך אבל את זעקתם שמעת מה שהוצרכו לזעוק שתשמע להם זה היה על ים סוף שהיה מותרות והעדפה, וזה ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים מה שהם מעונים במצרים את זה ראיתי בעיני בלא שום צורך תפלה וזעקה אבל צעקתם שמעתי הוא מפני נוגשיו מה שאעשה נקמות ומשפטים במצרים שהוא אין צורך להישועה, וכמ"ש בהגדה הנ"ל, ע"ז הצרכתי לשמוע זעקתם, אבל על עיקר הישועה הצריכה ידעתי את מכאוביו בלי שום תפלה אני יודע ומרגיש את מכאוביו.

והנה ממילא הדבר מובן שמה שהוא צורך האדם ואי אפשר להיות בלעדו נותן השי"ת בלי תפלה אבל המותרות צריך להיות ראוי במעשים טובים, והנה בפסח נתעורר גאולה כמו שהיה בימים ההם וכמ"ש לקמן ע"פ ואמרתם זבח פסח כמבואר לקמן, והנה אמרו חכמינו ז"ל בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, וזה שאמר כהא לחמא עניא כו' שבמצרים אפילו לחם לא היה להם כראוי אבל עכשיו כל דכפין ייתי ויכול אין צריך שום תפלה וקישוט מעשים רק כשלחן ערוך לפניו בשפע פרנסה בקלות, אבל כל דצריך ייתי מי שרוצה יותר ממזונות אזי ייתי ויפסח ר"ל שיושפע כפי קישוט מעשיו בחג הקדוש הלזה, השתא הכא אבל לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ואז נהיה תחת השגחה פרטיות ויהיה לנו כל אוות נפשינו אמן.

מה נשתנה הלילה כו', כאן הבן שואל ד' שאלות, והענין הוא שאנו עושין בלילה הזה ב' ענינים הא' על העבדות שהם אכילת מצה ואכילת מרור, והב' על החירות שהם הטיבולין והסיבה, ועוד שכל אחד כפול שעושין ב' זכירות המורה על עבדות וב' זכירות המורה על חירות, ובאמת לכאורה היה די בזכרון אחד או לעבדות או לחירות שג"כ היינו יודעין מזה כל הענין שיצאנו מן העבדות לחירות, וגם צריך ליישב האיך מיושב כל זה במאמר עבדים היינו כו', אבל הענין הוא עפי"מ שביארתי כבר על פסוק ואף גם זאת כו' לא מאסתים בימי כשדים כו', (כמבואר במראה יחזקאל חלק שערי ציון שער כ"ב) [לעיל בדרשה לשה"ג] שהגלות נחלק לב' אופנים הא' בגשמיות והב' ברוחניות, וכל אחד נחלק לב' דהגשמיות הוא בבריאות הגוף וגם בממון, והרוחניות ג"כ בב' אופנים דהיינו תורה מצות ומעשים טובים, וכ"ז מבואר [תהלים כג] בפסוק ה' רועי לא אחסר היינו ממון, וגם בנאות דשא הוא בריאות הגוף, וגם על מי מנוחות היינו התורה שנמשלה למים וכתיב וירא מנוחה כו', ינחני במעגלי צדק הוא עבודת הבורא במצות ומעשים טובים, ולכך עושין עכשיו ד' זכירות כנ"ל דהיינו ב' עניני עבדות נגד צער הגוף וממון שהיה במצרים וב' עניני חירות הנוגע להגשמה כנ"ל, וזה מרומז בהתשובה עבדים היינו לפרעה וגם במצרים, ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ועפי"ז מיושב מ"ש וישמע יתרו כו' כי הוציא כו', וכבר ביארתי מקרא זה בב' אופנים ועכשיו נאמר לפי הנ"ל דוודאי יתרו לא היה צריך לבוא להמדבר ולהתגייר כי אין מוטל עליו רק על בני ישראל שהוציאם ממצרים, ורק לפי שראה קריעת ים סוף שנעשה אחר יציאת מצרים וזה היה רק לפרסום אלקותו וכמ"ש כי שמענו אשר הוביש כו', וע"כ מוכח שהשי"ת רוצה שגם האומות יעבדוהו ויכירו כח מלכותו וע"כ בא להמדבר להתגייר, וזה שאמר וישמע יתרו כו' אשר עשה ה' למשה כו' כי הוציא כו' ר"ל מה שעשה אחר יציאת מצרים וע"כ ויבא, אבל בלא"ה לא היה בא, וכי זה משמש לשון אחר דהיינו אחר שהוציא כו'.

הלילה הזה כלנו מסבין כו', הוא שם קס"א גימט' מסבי"ן עם הכולל, ונ"ל דבא להורות לנו לפי שגלות מצרים היה שפגמו בשם אהי"ה לכך היו רד"ו שנים כמבואר בפרי עץ חיים על פסוק כי סר לראות שמשה היה סבר שפגמו בהוי"ה והשיב לא אהיה כו' ולכך אנחנו מסבין שנתקן מה שפגמו בשם הזה.

עבדים היינו לפרעה כו' ביד חזקה ובזרוע נטויה כו', צריך להבין כפל הלשונות, והנ"ל עפי"מ שביארתי לקמן בפסקא רבן גמליאל היה אומר, שהיו ב' עניני ניסים הא' הישועה לישראל הב' הוא קריעת ים סוף דהיינו מפלת המצרים ופרסום אלקותו כמ"ש ותעש לך שם כו' כי שמענו אשר הוביש כו', והנה יד חזקה הוא ישועתינו שבוודאי לא הוצרך תקיפות וכח ללחום נגד מחנה קש של מצרים כי מרוח אפו יכלו, רק שהוצרך ליד חזקה לכפות המדת הדין שהיה מקטרג על ישראל, וזרוע נטויה היה פרסום אלקותו ע"י מפלת המצרים, וזהו עבדים היינו בב' אופנים הא' לפרעה שהוא ממשלת השר שהגביה את עצמו לאלוה ואמר אני עשיתיני וכפר בהשי"ת, והב' במצרים היינו הגלות ועבודה הקשה, ויוציאנו ה' אלקינו משם היינו ב' שמות כי ה' מורה על פרסום אלקותו שיהיה השם שלם ואלקינו הוא על ישועתינו שלקח אותנו לעם סגולה וזה נעשה ע"י יד חזקה וזרוע נטויה כנ"ל.

שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כו'. עפימ"ש בקול יעקב והימים האלה נזכרים ונעשים כו', עפימ"ש כי לעולם חסדו כו' שבכל עת מתגלין החסדים כו' שהיו בימים ההם לכך מברכין שהחיינו כו', עפ"י משל למלך שעבר ביער ונצמא בנו למים ולא שלח לאיזה מקום להביא מים רק צוה לחפור באר באותו מקום והגם שלפי שעה אין חילוק בזה מ"מ יש נפקא מינא על העתיד כשיעבור עוד פעם אחת מי שיצמא שימצא מים לשתות, וזהו נזכרים וגם נעשים כו', והיינו ע"י שאנו מזכירין הניסים של השי"ת ומודים ומהללים ע"ז וכמ"ש הגדתי היום כו' ופירש רש"י שאינני כפוי טובה, וזה שאמר שכל המרבה כו' הרי זה משובח לשון שבח קרקעות שמעוררים עליה חסדים יותר.

אופן ב' על עבדים היינו כו' הוציאנו כו' ביד חזקה כו' ובזרוע נטויה כו', דקשה מה איכפת לנו באיזה אופן הוציאנו, וגם הסיום דאפילו כלנו חכמים כו' מה ענין זה לזה, והנ"ל עפימ"ש על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו' דמשמע שלשה עניני טובות שהיה בענין יציאת מצרים, ולדעתי המה מרומזים במה שאמר רבן גמליאל כל שלא אמר ג' דברים כו' פסח מצה ומרור, והוא עפימ"ש ראה ראיתי את עני עמי וכ"כ בנחמיה ותרא את עני אבותינו כו' עפימ"ש טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים כו' כמבואר לעיל על כהא לחמא כו' ע"ש דזה היה החילוק שבין יציאת מצרים לקריעת ים סוף שיצ"מ היה מוכרח אבל קריעת י"ס לא היה צורך להגאולה שלנו רק לפרסום אלקותו ע"כ נאמר דיינו על קריעת ים סוף ולא על יציאת מצרים.

ועוד יש חילוק עפימ"ש ואני הנני מחזק כו' ואכבדה בפרעה כו' וידעו מצרים כו' בהכבדי בפרעה כו', ומלבד כפל הלשונות במקראות אלו קשה עוד האיך ידעו כיון שכלם נטבעו ומתו בים סוף, ועוד קשה דמה חטאם ופשעם כיון שהקב"ה חיזק את לבם לרדוף, ומ"ש רש"י לעיל דגלוי וידוע לפניו שאין נחת רוח באומות העולם, הן אמת שכ"כ איתא בגמ' על פסוק ראה ויתר גוים אך תירוץ זה אינו שייך רק על קום ועשה שאין הקב"ה חפץ בעשייתם המצוה וא"כ זה מספיק על יציאת מצרים שחיזק לבם שלא לקיים מצוותו לשלח את ישראל רק על צד ההכרח והמכות, אבל על המופתים בים סוף שהיו בשב ואל תעשה והקב"ה חיזק לבם לרדוף האיך שייך לומר שחיזק לבם לעבור על דבריו ולהמרות עיני כבודו.

אבל הנ"ל עפמ"ש (שמות יח יא) עתה ידעתי כי גדול כו' כי בדבר אשר זדו כו' וידוע מה שנדחק רש"י מכירו הייתי לשעבר כו', ונ"ל עפימ"ש (דברים ח ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר כו' והוא נמנה בין התרי"ג מצות להרא"ה, וצריך ביאור דמה חילוק יש בזה, וגם לענין מה מרמז המצות עשה הלזו ומה נפקא מיניה בידיעה זו, אבל הנ"ל לפימ"ש במ"א ענין מה שהקב"ה מעניש רק מדה כנגד מדה והלא בכל התורה כל העונשין אינם מדה כנגד מדה ודין שמים לא בטלו כמו דין הב"ד שלמטה במי שנתחייב כו' כדאיתא בגמ', אבל הענין הוא שיש ב' עניני עונשין הא' הוא לנקמה כמו נקמת האדם לחבירו על רעה שעשה לו, אבל עונש בשמים הוא רק להדריכו בדרך ישרה וע"כ צריך להיות מדה כנגד מדה שידע האדם במה פגם וחטא בכדי לתקן מעשיו וישוב בתשובה, וזה שאמר וידעת עם לבבך כו' שכאשר יבואו העונשין ר"ל תדע שהכל הוא להדריכך בדך תלך וללמדך להועיל לשוב בתשובה, וזה שאמר עתה ידעתי כי גדול כו' כלומר שהשי"ת מדת רחמים מסולקת מכל הדינים והיינו כי בדבר אשר זדו שאני רואה שהוא מעניש מדה כנגד מדה ואעפ"כ בקריעת ים סוף באמת המצרים נאבדו מן העולם ולא היה להדריכם בדרך ישרה, אעפ"כ נעשה מזה פרסום על אלקותו שידעו כל העולם כי צדק ומשפט מכון כסאו שהיה הכל בדין ע"י רוב פשעם שהרעו לישראל.

ולפ"ז נאמר שכל המכות שהביא עליהם במצרים לא היו לעונש על שנשתעבדו בישראל רק להדריכם בדרך ישרה, כי הגיע הזמן שיצאו ישראל ממצרים ונלקו המצרים על ידם ובאם אחר שיצאו ישראל לא היו המצרים רודפים אחריהם לא נענשו על מה שעכבו ושעבדו את ישראל כל המשך של רד"ו שנה כי הקב"ה מקבל שבים אפילו מאומות עולם, אבל הם לא שבו ואדרבא שנתחרטו על ששלחום וע"כ היו ראויים לעונש על העבר, וע"כ חיזק לבם לרדוף בכדי להכחד מן הארץ אבל על רדיפתם עכשיו לא נענשו באמת כי זה היה ע"י שחיזק לבם.

ובזה מיושב קושית הרמב"ם בה' תשובה שהקשה למה נענשו המצרים הלא זה היתה גזירה מלפניו שיהיו בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ולהנ"ל א"ש כי אח"כ כשבא אליהם משה ואהרן בשליחותו של מקום ועשו האותות היה להם לשלחם תיכף.

וזה שאמר ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם כו' ואעפי"כ ואכבדה בפרעה כו' כלומר שיהיה לי פרסום אלקות בכל העולם, ואל תתמה הלא יתרעמו המצרים ואיך יגיע מזה כבוד של מעלה, לזה אומר וידעו מצרים כי אני ה' שכבר ידוע להם מדת הרחמים שלי ע"י המכות שהיה מדה כנגד מדה בהכותי בהם רק לשלח את ישראל ולא לעונש וכמ"ש כי עתה שלחתי את ידי כו', וזהו בהכבדי בפרעה כו' וקאי על לשעבר וממילא ג"כ עכשיו יצדיקו עליהם את הדין.

נמצינו למדים שיציאת מצרים היה רק להצלת ישראל מקושי עבודתם וקריעת ים סוף היה לפרסום אלקותו, והנה באמת לא היו ישראל ראוין להגאל וע"כ הוצרך ליד חזקה לכפות מדת הדין כאשר ביארתי לעיל באופן א' אבל זרוע נטויה מורה על פרסום אלקותו, וז"ש עבדים היינו בכל אופנים והיינו לפרעה וגם במצרים כאשר ביארתי לעיל, ועוד בה שלישיה טובה אחרת נעשה ביציאת מצרים וקריעת ים סוף עפמ"ש על כן אברים שפלגת בנו דלכאורה סותר הרישא לסיפא כו' [קודם אמר אין אנחנו מספיקים להודות ואח"כ אמר הן הם יודו וכו'] והנ"ל עפמ"ש הוציאה ממסגר נפשי כו' ועפמ"ש הרא"ש בברכות עמ"ש על שאנו מודים לך ברוך כו', שעל זה גופא שאנו זוכין להודות לה' אנו משבחין ומפארין אותו שזכינו לכך.

ובזה יבואר מה שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דקשה הלא מצינו הרבה מקראות כמו ויברך דוד וגם בתהלים שיש שבחים ואין בצדם עניוות, אבל הענין הוא דוודאי אין אדם ראוי לומר שירות ותשבחות לפני ממ"ה הקב"ה, ובשלמא תפלה ובקשת צרכיו מבקש כעני בפתח אבל לזמר לפניו אפילו המלאכים אינן כדאין כמ"ש כי מי בשחק יערוך כו' כמו לפני מלך בשר ודם שאין מניחין לבוא בחצר המלך בלבוש שק ומכל שכן להללו ולשבחו בבגדים צואים, אבל האמת כי התשבחות שאומרים לפני בשר ודם הם לצורך המלך וע"כ צריכין לקשט עצמם, אבל השבחים שאנו אומרים לפני הקב"ה הם לצורך עצמינו כי הקב"ה הוא שלם בכל מיני שלימות ואינו צריך לעבודתינו רק שבחסדו וטובו הגדול רצה לזכות אותנו שנוכל לעלות במעלות להדבק בו ע"י השירות ותשבחות וכמ"ש אזמר בשבחין למיעל גו פתחין, ואפי' המלאכים אין להם עליה רק ע"י השירות וכמ"ש חז"ל [תנחומא פ' אחרי ט] על פסוק שמש בגבעון דום שכיון שפסק מלומר שירה אינו יכול להלוך רק יהושע אמר שירה בשביל השמש כמ"ש אז ידבר יהושע כו', ומרוב טובו וגודל חסד הבורא יתברך שמו שהרשה אותנו לומר לפניו שירות ותשבחות וכמ"ש הבוחר בשירי זמרה.

וז"ש כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה כלומר בכל מקום שמצינו שמגדלין ומשבחים ומפארים אותו שם אתה מוצא ענותנותו שזה הוא מגודל ענותנותו ית"ש אשר נתן רשות לשפלים ונבזים לומר לפניו שבחים, ודבר זה כתוב בתורה כו' ר"ל שמתנ"ך למדנו גודל ענותנותו צ"ל אצל גדולתו וממנו מקישים על השאר, אך עם כל זה כשאדם מתעשת במחשבתו רוב שפלותו ומך ערכו הלא יפול לבו בקרבו ויבוש בעצמו מלפצות נגד כבודו ית"ש, וע"כ הקב"ה רוצה לזכותינו ולהביאנו לידי חיוב בדבר הזה ע"כ עושה לנו נסים ונפלאות, ולנו להודות על כל נס ונס וכיון שאנחנו מחויבים בדבר הזה אין עוד שום עיכוב וערעור.

וז"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קמב ח) הוציאה ממסגר נפשי ולא בשביל טובת עצמי אני מבקש זה רק להודות את שמך שיהיה לי פתחון פה לומר לפניך הודאות ושבחים, וז"ש אלו פינו מלא שירה כים כו' אין אנו יכולין להודות כו' וע"כ הי' טוב לנו השתיקה, אבל מחמת שעשית עמנו נסים ממצרים גאלתנו כו' ע"כ אברים שפלגת כו' הן הם יודו כו' שמעכשיו הדבר מוטל עלינו בתורת חיוב ויש לנו פתחון פה להתעצם בדבר הזה.

היוצא לנו מזה שהגאולה נחלקת לב' חלקים הא' הצלת ישראל והב' מפלת השונאים, וכבר ביארתי לקמן שע"י מפלת השונאים אנו זוכין לגאולה שלימה אבל כל זמן שאין מפלה לאומות העולם עדיין אין הגאולה שלימה כי לא נדע מה יולד יום, ונמצא כי בגאולה שלנו אין יכולין לומר שירה רק לפי שעה אבל כשיש ג"כ מפלה על אומות העולם אז נאמר השירה לעולם, וכ"כ בגאולת מצרים שהיתה ג"כ מפלה למצרים נאמר אז ישיר לשון עתיד וכמו שהארכתי בזה לקמן.

וז"ש תרננה שפתי כי אזמרה לך (תהלים עא כג), כלומר על הטובה הזו לבד שזכיתי לומר לך שירות ושבחים שהיה די אפילו לא היה מגיע לי לעצמי שום טובה אחרת, כי זה כל מגמתינו להללו ולשבחו יתר על כן ונפשי אשר פדית שעוד הגיע לי באמת ג"כ טובה בגשמיות כי פדיתני מצרה להרוחה ומיגון לשמחה, ועוד בה שלישיה גם לשוני תהגה צדקך במה שכל היום תשועתך דהתשועה היא ג"כ על העתיד והיינו ע"י כי בושו וחפרו מבקשי רעתי שהיה מפלה לאומות העולם.

מעשה בר' אליעזר כו' מסובין בבני ברק כו', י"ל שנמשך לדלעיל כי בנ"י בר"ק הוא גמטרי' שס"ד, ור"ל שאלו החכמים לא היה עליהם עול גלות כמ"ש המקבל עליו עול תורה כו', וכלפי מה שאמר לעיל שאפילו כלנו חכמים כו' ר"ת חב"ד, ר"ל שהנהגתם למעלה מהזמן של שבעת ימי הבנין אפ"ה צריכין לספר ביציאת מצרים. ולזה הביא מעשה בחכמים הללו שבכל שס"ד ימים של השנה עם ימי העבור היו ג"כ מסובין כלומר בני חורין, ואעפ"כ כשהגיע אותו הלילה היו מספרין ביציאת מצרים והיו מאריכין כל כך עד שבאו כו'.

אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי כו', נדחקו בפירושו, והנ"ל עפמ"ש לטהר טמאים לטמא טהורין באומר קדוש, דכבר ביארתי במ"א דפרה אדומה מורה על הדינין השולטין בעולם ובאמת הכל לטובה הן להטיבו באחריתו דהיינו שמגיע מזה טובה הן להטיב לפי שעה שישוב אל ד', ויש בני אדם שיתחמץ לבם כי אם היה להם הרחבה היו עובדים להשי"ת, ובאמת אין זה טענה כי כבר הקדמנו שאין השי"ת צריך לעבודת האדם רק העיקר הרצון והתשוקה לעבודתו וע"כ חפץ בכלים שבורים שאפילו שפלים ונבזים עובדים אותו מתוך הדחק וזהו ענין המתקת הגבורות בשרשן, ולזה לא יוכל להגיע מי שיש לו כל טוב, ועל כן שלמה המלך ע"כ לא ידע טעם פרה אדומה שהיו כל ימיו טובים, אבל משה רבינו אמר אתה החילות כו' גדלך וידך החזקה שעברו עליו כמה ימים של צער ובכל אלה היה דבוק בהקב"ה ידע טעם דפרה אדומה.

וע"כ הפרה אדומה מטהר טמאים דעל ידי שהשעה דוחקתו והוא עובד ה' מהפך חשוכא לנהורא, ומטמא טהורים מי שהוא שוטה הוא מרפה את עצמו מעבודת השי"ת, וכבר ביארתי שהמלאכים אומרים קדוש היינו מופרש בעולמות עליונים אין חילוק בין טוב לרע שהכל הוא טוב, אבל ישראל אומרים ברוך והיינו צינור השפעה וברכה להטות כלפי חסד יהיה זה בנושא אחד והיינו באומר קדוש ע"י התאחדות האורות למעלה.

וזה שאמר אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ר"ל שאין לו שום דאגת פרנסה וכמו שכבר בלה ימיו בטוב ונעימים ועל כן לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים דהיינו לא התבונן בזה להודות להשי"ת בלילות בעת צרה כמו שביארתי כבר שכל הצרות היו נכללין ביציאת מצרים, עד שדרשה בן זומא להביא מקרא מן התורה וכמ"ש במ"א, אבל חכמים דהיינו חכם הרואה את הנולד שלאחר זמן יגיע טובה מזה וע"כ דרשו בפנים אחרים להביא ימות המשיח שעל ידי שאנחנו מכירין נסיו וחסדיו אנו מרויחין להביא ולמהר ימות המשיח.

ועפ"ז נוכל לומר מ"ש צו את אהרן כו' פירוש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, דהיינו כשהאדם בדאגות ועצבות ודוחק פרנסה שהעניות מעבירתו על קונו צריך זירוז גדול לאמר דהיינו שאפילו עכשיו יאמר שירות ותשבחות, והיא העולה, הרוצה לעלות ולהדבק בהקב"ה תהיה על מוקדה בתשוקה גדולה כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו' ואז כל הלילה דהיינו בגלות עד הבוקר שיבוא בוקרן של צדיקין ולקרב קץ הישועה אמן.

עוד י"ל דצריך לבאר דחכמים מנ"ל דמזכירין יציאת מצרים בלילות ואי פליגי אבן זומא א"כ הו"ל לדידן לפסוק כחכמים ולמה קי"ל דמזכירין בלילות, אבל לפימ"ש כבר דענין הלילות מורה על הגלות וע"כ ר' אלעזר בן עזריה היה סבור שאין מודין עכשיו על הטובה העתידה לפי שהיה עשיר והיה תמיד רגיל בחסדים המגולין וכמ"ש במק"א, אבל בן זומא למד דגם בלילות דהיינו בעת הצרה צריך להיות בבטחון גדול שיבוא אחר כך טובה מזה, ולמד זה מיתורא דקרא דכל ימי כו', אבל חכמים הרואים את הנולד אין צריכין לזה קרא כלל כי למראה עיניו ישפוט הטובה העתידה, וכמו שביארתי על פסוק קול צופיך כו' (ע' בשו"ת מראה יחזקאל חלק שערי ציון שער ח"י), [מ"י פ' בשלח] ע"כ אייתר להם פסוק כל ימי ועל כרחו דבא להורות לנו לימות המשיח.

ובמדרש פ' מצורע כי תבואו על ארץ כנען כו' ונתתי נגד צרעת כו' זה שאמר הכתוב אך טוב לישראל כו' יכול לכל תלמוד לומר לברי לבב כו' בעמל אנוש אינימו כו' ועם אדם לא ינוגעו אפילו באותן שנאמר בהן אדם אתם לא ינוגעו וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבואו כו' ונתתי נגע צרעת כו' והוא תמוה.

עוד בילקוט ליהודים היתה אורה כו' ז"ש אמרו לאלקים מה נורא מעשיך מה דחילין סיגניות שלך הנצלבים צולבים את צולביהם ונשקעים שוקעים את שוקעיהם הוי ברוב עוזך יכחשו לך אויביך נעשים כחשים לכל דבר, והוא תמוה, ומה ענין זה של היראה למה שענש אותם מדה כנגד מדה, והנ"ל עפמ"ש (דה"א כט י) ויברך דוד כו' לך ה' הגדולה כו' ועתה כו' ומהללים לשם תפארתך כו', מלבד יתר הדקדוקים ויתור לשון קשה יותר לשון ועתה שאין לו פירוש, והנ"ל עפמ"ש ויחד יתרו כו' ויאמר כו' כי בדבר אשר זדו כו' ובפירוש רש"י נדחק בלשון ויחד אם הוא לשון שמחה או חדודין, וקשה דהאיך אפשר שיתרו דבר פה לברך השי"ת באחד בפה ואחד בלב כיון שבלבבו היה מצטער, ועוד דמה איכפת לנו בזה אם שמח או לא ומה המקרא הזה מלמדנו, וגם במה שנאמר עתה ידעתי נדחק רש"י מכירו הייתי לשעבר כו', וגם קשה מה נפקא מיניה בזה אם בדבר אשר זדו או עונש אחר, והנה כבר ביארתי לישב דבר זה מה תועלת יש במה שמעניש הקב"ה דוקא מדה כנגד מדה כאשר ביארתי לעיל באופן ב' על עבדים היינו על פסוק כאשר ייסר איש את בנו כו' ע"ש שמגיע מזה טובה גדולה שידעו לקשט מעשיהם וא"כ העונש גופא היא טובה גדולה.

ולתוספת ביאור נקדים מ"ש כהא לחמא עניא כו' וכבר ביארתי לעיל ענין קדושת האכילה ושתי' כו', ועוד נ"ל עפמ"ש אתה הוא ה' לבדך כו' וכמש"ל ועפמ"ש אבן מאסו הבונים כו' וכמבואר במ"א, והנה ממילא יש לנו טובה גדולה מזה להכין את לבבינו לאמונה שלימה וע"כ כתיב ומקיים אמונתו לישני עפר וכמ"ש להגיד בבוקר חסדך כשמתנהג בחסדים מגולין ואמונתך בלילות שהגלות דומה ללילה צריך להתחזק באמונה, כי ידוע שאין מזל לישראל וטוב להם יותר להתנהג עפ"י השגחה פרטית אבל המתנהג על פי מזל כל המריעין לו לא מטיבין לו לעולם, מה שאין כן כשהקב"ה עושה עמנו נסים מפורסמים נתוודע לנו כי עוד ידו נטויה עלינו ולא עזב ה' את הארץ והוא משדד מערכות שמים, וזהו שאנו מתפללין ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו ר"ל שהכוכב של כל אחד ואחד יהיה המזל בפני עצמו ועל ידי כן מגיע מזה התפארות שנתגלה ונתפרסם שמו כנ"ל שאברהם הרגיל שמו על הארץ.

וזהו שאנו אומרים בתפלה שמך ה' אלקינו דהיינו שם מלא יתקדש בעולם וזכרך מלכנו דהיינו מדת הדין כמ"ש זה זכרי כו' יתפאר שיגיע לו התפארות בשמים ממעל וגם על הארץ שידעו כולם מאלקותו, ולכך מתפללין על כן נקוה כו' לראות בתפארת כו', וע"ז אמר תתברך מושיענו ר"ל במה שאתה מושיענו מצרותינו ומשדד המערכות יגיע לך ברכות והודאות על כל שבח מעשי ידך כו' ר"ל יותר משירות ותשבחות הראוים להודות על כל הבריאה יתר על כן ראוי לומר ברכות והודאות על הטובה הלזו, וטעם הדבר כי על מאורי אור שיצרת אעפ"י שנתת ומסרת להם ההנהגה אעפי"כ המה בעצמם יפארוך סלה שע"י שיכופו לעשות רצונך נגד רצונם יגיע מזה התפארות.

והנה כל הטובות הלו הרווחנו ע"י שהשי"ת הביאנו לידי שעת הדחק וכובד הגלות ואח"כ הוציאנו מעבדות לחירות כי אם היה מתנהג עמנו בחסדים פשוטים בלי תערובת דין כלל עדיין לא היה התפארות שהוא שליט בעולמו לעשות כרצונו, וכמו כן היה בעקידה כי ידוע שאברהם יצחק יעקב הם חסד דין תפארת כי אברהם עבד במדת אהבה ויצחק ביראה ועי"ז יצא יעקב שהוא מדת תפארת וע"כ נעשה העקידה של אברהם אבינו אעפ"י שהיה איש חסד והיה דבר המוטבע בו אעפ"כ כבש רחמיו והתנהג באכזריות עם בנו וע"כ נאמר בתחלה שם אלקים ואח"כ כשגמר הנסיון נאמר שם הוי"ה ב"ה, וזהו עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כו' כמבואר בכוונות כי הגבורות נכללו בחסדים שאותו האכזריות שהתנהג עם יצחק הכל היה מכח אהבה שאהב להשי"ת ונעשה יחוד של אהבה ויראה, וזה עתה ידעתי כו' דהיינו ייחוד שנקרא דעת כו'.

וז"ש ויחד יתרו ר"ל שעשה ייחוד למדות הקדושות והיינו מחמת שעל כל הטובה אשר עשה ה' למשה ולישראל יתר על כן היה אשר הצילו ממצרים, כי אם היתה הטובה מבלי שהיו בתחלה בצרה היה רק חסדים פשוטים בלא התפארות אבל עכשיו זו גדולה על הכל שהביא אותם למדת היראה ג"כ שנכללה באהבה, וז"ש עתה ידעתי שבאתי לכלל הדעת כי גדול ה' מכל האלקים שהחסדים כוללים ג"כ גבורות והיינו כי בדבר אשר זדו כו' וכאמור.

והנה יש ג' מיני אהבה הא' המוטבע באדם כמו אב לבן או להיפוך, הב' אהבה למי שהוא גדול בתורה וחכמה ומעשים טובים וכל המדות טובות, והג' למי שמקבל ממנו הרבה טובות, אך כשהג' אהבות הנ"ל נתחברו יחד אז סותרין האהבה, דהיינו מי שיש לו אב שהוא עשיר גדול ובעל טובה ונדיב לב הרבה ואינו מטיב עם בנו כראוי אז מתרעם עליו כי אם לא היה עשיר כל כך לא היה מתרעם או לא היה נדיב לב רק קמצן לא היה מאשימו, כ"כ אצל הקב"ה נתחברו כל הג' ענינים הנ"ל כי הוא אבינו וכמו שנאמר בנים אתם לה' כו', וגם כל העושר וכסף וזהבו שלו, וגם הוא מקור כל המדות טובות ואם לא היה מטיב לאומות העולם אין בזה גריעותא כי אין לו שייכות עמהם אבל אנחנו בניו וצאן מרעיתו הי' לו להטיב עמנו במילואו וטובו, אמנם אעפ"כ אנחנו אין מתרעמין עליו כי ע"י כך יגיע להתקדש שמו במדת תפארת, וכמו שבמלאכים לכל אתר דמשתלחין יש להם שם אחר כפי השליחות כ"כ אם השי"ת מתנהג בחסדים מגולין מאיר שם של חסד וכשמתנהג בגבורות קדושים מאיר שם של אלקים (ועי"ז מאיר) שם תפארת וזהו לשון מהללים כמ"ש בהלו נרו, הילל בן שחר כו'.

וזהו ביאור המדרש מה נורא מעשיך כו' ר"ל אימתי מגיעים למדת היראה ג"כ היינו כשברוב עוזך יכחשו כו', ר"ל כשהישועה באה ע"י הקדמת צרה ועי"כ באים לידי יראה, ועוד נ"ל ברוב עוזך כו' ר"ל ע"י שנצלבים צולבים את צולביהם כו' שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה ונשמע מזה שהעונש שלו ג"כ ממדת החסד והיינו ברוב עוזך שאפי' ע"י העונש יכחשו לך אויביך אין ניכר שעושה זה משום שנאה רק ממדת רחמנות.

והנה כמו כן בענין הנגעים היה בעצמם לטובה גדולה וכמו שדרשו על ונתתי נגע צרעת כו' שהוא לשון מתנה וכמו כן כל עניני נגעי אדם ובגדים היו לאיזה סיבת עון אשר חטא שעל ידי כך יחזור בתשובה ויתקן את אשר פגם ושב ורפא לו, והנגעים הם ג"כ מדה כנגד מדה כדאיתא במדרש, וז"ש אך טוב לישראל אלקים כו' ר"ל מדה"ד ג"כ הוא טוב אבל לא לכל רק לברי לבב ששמים לב לחזור בתשובה ומאמינים שהעונש הזה הוא רק כאשר ייסר איש את בנו כנ"ל, אבל אותם קטני אמנה עם אדם לא ינוגעו אין הנגעים פועלים בהם כלום לפיכך משה מזהיר את ישראל כו' ונתתי נגע צרעת כו' שלשון הזה מורה שהנגעים הם לטובת אדם בכל אופנים ועי"כ יתחזקו בתשובה ומעשים טובים ובאמונה ובטחון.

ועפ"ז ביארתי מ"ש (תהלים קלו כג) שבשפלינו זכר לנו כו', דידוע החילוק שיש בין זכירה לפקידה דזכירה הוא אתערותא דלעילא ופקידה הוא אתערותא דלתתא, ומי שהוא בשפלות ואין יכול להתעורר את עצמו אז זכר לנו עושה לנו אתערותא דלעילא והיינו ע"י שויפרקינו מצרינו שעשה לנו נסים מפורסמים ועי"כ נותן לחם לכל בשר היינו ג' הויו"ת גמטריא לח"ם כלומר שעובדין אותו בכל הג' מדות אהבה ויראה ותפארת, וזהו כי לעולם חסד"ו גמטריא ג' הויו"ת כנ"ל, וכאז כן עתה יראינו נפלאות אכי"ר ובא לציון גואל אמן.

ברוך המקום כו' כנגד ד' בנים כו' אחד חכם אחד רשע כו' מדלא כתיב ואחד בוא"ו מוכח שלא בא למנות מנין הבנים דא"כ מה שבחים שייך בזה להקב"ה, רק דשיעור המאמר היא כמו בין חכם בין רשע כו' ור"ל דהתורה השפיעה חסדים נגד כל אחד ואחד מחמת שבשעת יציאת מצרים היו הרבה חסדים מתפשטים ואיש לא נעדר מלקבל שפע וחסד, והנה רשע זה אינו בעל עבירה כי מה פשעו ומה חטאתו רק שהוא רגזן ואינו מכניע דעתו להתנהג בחסד לפנים משורת הדין, וזהו אמרו מה העבודה הזאת לכם כו' כל עשייתנו להמשיך חסדים הכל למותר, וע"כ כפר בעיקר כי הבריאה היא הצמצום וע"כ בתחלת הבריאה נאמר אלקים אבל האין סוף ב"ה הוא חסדים פשוטים בלי שום מדה וצמצום וע' בכוונות האר"י ז"ל, ולכך הקהה את שיניו שהם ל"ב נתיבות החכמה שהרשע הזה ממאן בהן, ואילו היה שם לא היה נגאל.

והנה ד' בנים הללו מרומזים בשם הוי"ה ב"ה, דחכם הוא נגד עולם האצילות והיינו היו"ד, ורשע נגד עשיה והיינו ה' אחרונה, ותם הוא בריאה והיינו ה' ראשונה, ושאינו יודע לשאול הוא יצירה והיינו הוא"ו, ואפשר שלזה רמז הכתוב (ירמיה ט כב) אל יתהלל חכם כו' וגבור בגבורתו היינו נגד רשע שהולך בגבורות ועשיר נגד התם שאינו חסר לנפשו מאומה אבל השכל וידוע כו' נגד השאינו יודע לשאול ר"ל שהוא בעל אמונה ובטחון כל כך שאינו רוצה להתפלל כלל, ולכך הר"ת של 'יתהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע הם אותיות השם הוי"ה והם מסודרים כדרך הבנים הנ"ל על זה הסדר כנ"ל.

חכם מהו אומר וכו', הנה העולם מקשין דמה בין שאלתו לשאלת הרשע דהחכם אומר ג"כ אשר צוה אתכם כמו שהרשע שאומר לכם, אבל באמת אין זה קושיא ונפרש ג"כ על פסוק צו את אהרן כו' פירש"י זירוז מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, צריך להבין במאי פליג ר"ש על התנא קמא או מה הוסיף על דבריו, ונבאר ג"כ המדרש זה קרבן וכו' זש"ה מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק וכו' אהרן אוכל כל הקרבנות וממנו יצא קרבן שנאמר זה קרבן, ובהפטורה עולותיכם ספו וכו', ובגמ' שלהי מנחות (קי.) נאמר בבהמה אשה ריח נחוח וכו' אחד המרבה וכו' ובלבד שיכוין וכו' אר"ז מאי קרא מתוקה שנת העובד וכו' והוא תמוה אבל הנראה לי דצ"ל במה קראו חכם אם במיני דעלמא אין בזה ראיה שאינו רשע דהא יש ג"כ רשע ערום, ואם בתורה הוא חכם א"כ א"צ לשאול וע"כ נאמר דחכם נקרא כמ"ש בפרקי אבות איזהו חכם הלומד מכל אדם וגם שם צ"ל דאם הוא חכם למה צריך ללמוד.

אבל הענין היא דכל מצוה כוללת ג' ענינים הא' הוא המצוה בפני עצמה היא חוקה וגזירת המלך ואפילו המצות שסוברין שמשיגין הטעם עפ"י דרוש אעפ"כ אי אפשר להשיג הטעם הנכון כי היא חכמת אלקות וכדמוכח גבי קן צפור, מבואר שם שכל מצותיו הם בגזירות המלך. והב' הוא הטעם שאפשר להשיג כדמצינו הרבה ספרים מטעמי המצות, והג' הוא שכל מצוה מורה על איזה זכרון כמו שבת מורה על האמונה בחידוש העולם, ופסח מורה על יציאת מצרים, ושבועות מורה על מתן תורה וכדומה לזה וכמ"ש למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי כו', וע"כ החכם נכספה נפשו לדעת כל הענינים בכדי לקיים המצוה באהבה ותשוקה יתירה ובשלימות ע"כ שואל ולומד מכל אדם אולי יתגלה לו איזה דבר חדש בטעם המצוה מה שעדיין לא השיג, וזה שאמר מה העדות והחקים והמשפטים הזכיר כל ג' ענינים הנ"ל אבל על גוף העשיה בוודאי הוא מסכים ושמח בעשייתן, אבל הרשע אינו רוצה לידע הטעם כלל כי פן יראה בעיניו כו' ושב ורפא לו אבל הוא בועט בעיקר עשיית המצוה וע"כ אומר מה העבודה כו', אבל מ"מ קשה יותר התשובה של החכם דאין מפטירין כו' דמהו ענין התשובה זו לשאלתו ובפרט דלשון ואף אתה אמור כו' משמע דיש לו שייכות זה לזה, ועוד לשון כהלכות הפסח בכף הדמיון אין לו הבנה דהול"ל מהלכות הפסח.

ונקדים לבאר עוד מ"ש (יואל ב כו) ואכלתם אכול ושבוע כו' ולא יבושו עמי כו', דיש כאן דקדוקים רבים כמבואר למעיין, וכאשר יתבאר מתוך דברינו, וניישב ג"כ מ"ש (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו כו' וגם מ"ש וישמע יתרו כו', עפמ"ש לעיל על כהא לחמא וע"פ מ"ש לעיל על זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כו', עיין לעיל כי על דבר הצורך לאדם אין צריך להתפלל רק על המותרות, והנה על גוף יציאת מצרים לא היה טובה יתירה כל כך כי זה היה מצד ההכרח שלא יהיו משועבדים ואין בזה עדיפות מכל העמים שלא היו ג"כ משועבדים, רק הנסים והטובות שעשה עמהם אח"כ זה מורה על אהבה יתירה של הקב"ה לישראל, וז"ש וישמע יתרו כו' את כל אשר עשה כו' כי הוציא כו' ר"ל מה שעשה לישראל אחר יציאת מצרים לכך ויבוא.

והנה ידוע כי זכרון חסדי הש"י הם ממשיכין חסדים יותר כי הזמן גורם וכמו שביארתי על ואמרתם זבח פסח ע"ש. והנה כל זה במדת כל אדם אבל בצדיק לא שייך מותרות כי כל מה שנהנה יותר מהעוה"ז הכל הוא צורך גבוה וסיוע לעבודת הבורא וכמ"ש הכהן הגדול כו' גדלוהו משל אחיו, ואין השכינה שורה רק בחכם גבור ועשיר כו' כי יותר שלימות שיש לו הוא מוכשר לעבוד הבורא ביתר שאת, אבל הרשע אסור לו להנות מעה"ז כמ"ש לה' הארץ ומלואה כו', וע"כ בטן רשעים תחסר שאינו רשאי למלאות בטנו רק מה שהוא מההכרח לקיום המין ולא להתענג בתענוג יתר, ולכך אסור לאכול בשר, אבל בצדיק כל הנאותיו הם צורך גבוה וע"כ צדיק אוכל לשובע נפשו כי הכל צורך נשמתו ונפשו.

והנה כתבו המפרשים על פסוק (שמות כג כה) ועבדתם את ה' כו' וברך את לחמך, כי האדם דומה בקצת ענינים למלאכי השרת ובקצת לבהמה כמו אכילה ושתיה ושינה כו' ובאותן הדברים הדומים למלאכי השרת ראוי לעשותן בכנופיא אבל אותן שדומה לבהמה ראוי להחבא בחדר משכבו וליבוש בזה כי הוא נמשל כבהמה, ולכך כתיב ועבדתם את ה' לשון רבים אבל וברך את לחמך כו' ראוי לאכול ביחידות, והנה לפי דברי הנ"ל כי אצל הצדיק גם אכילתו צורך גבוה אין צריך ליבוש ג"כ בצרכי גשמיות שלו, וזה שאמר ואכלתם אכול ושבוע ר"ל שיהיה לכם רשות לשהתמש ג"כ במותרות וטעם הדבר כי והללתם את ה' שיגיע מזה צורך גבוה, וע"כ לא יבושו עמי שלא תצטרכו ליבוש בעשיה זו.

ולתוספת ביאור נקדים מה ששמעתי ממורי ז"ל על מ"ש בכל הרגלים מתנת עניים חוץ מפסח ובש"ע כתב להיפך, וגם מ"ש שהעזרה צווחה יכנס ישמעאל בן פאבי וימלא כרסו מקדשים כמבואר לעיל על כהא לחמא כו' ע"ש, וזה שאמר ואכלתם אכול ושבוע כו' שגם אחר השביעה תוכלו לאכול שיהיה בו קדושה כל כך שיהיה נבלע באברים וע"כ והללתם כו' אשר עשה עמכם להפליא, כי הוא נס גדול בזה הבטיחנו שיהיה לעתיד לבוא, וכמו כן יהיה סעודת לויתן ושור הבר אכילה רוחניות.

והנה צריך להבין דלפמ"ש דפסח נאכל על השובע ולפי הנ"ל לא ידענו שיעור השובע דבשלמא במן היה השיעור עומר והיו הכל שוין בו, אבל כאן הרי יוכל לאכול עד אין שיעור, רק דמ"מ מבואר בש"ע ובגמ' דאחר כך אסור לאכול אע"פ שיכול לאכול עוד, ולפ"ז אתי שפיר תשובת החכם על שאלתו ששואל מה העדות כו' והוא עפמ"ש כתוב בס' בינה לעתים על פסוק הנחמדים מזהב כו' דדברי תורה יש להם ב' מעלות שמצד עצמם מתוקים מאד וגם כל מה שלומד יותר נכספה נפשו ללמוד ולהשיג אלא שאעפ"כ במופלא ממך אל תדרוש וכמ"ש יותר ממה שהעגל כו', וע"כ החכם ששואל מה העדות כו' דהיינו שרוצה להשיג יותר מכדי הצורך אף אתה אמור לו כפי מה שמבואר בהלכות הפסח דאין מפטירין כו' דהתם ג"כ יש תאוה גדולה לאכול יותר בקדושה רק התורה הגבילה הדבר בפסח דאסור לאכול אח"כ יותר כמו כן בענין שאלת החכם הנ"ל.

והנה צריך להבין עוד לענין מה שואל ומבקש החכם הזה לדעת הרבה טעמים ונימוקים על המצות, והנכון היא כמ"ש הרמב"ם והר"י ז"ל שעיקר קיבול שכר היא על עשיית המצוה בשמחה ובזריזות וע"כ כל מה שיודע ומבחין יותר טעמי המצות הוא עושה אותן בזריזות ושמחה יתירה, והנה כבר ביארתי על פסוק וילכו ויעשו וכו' ועל פסוק יהי חסדך וכו' כאשר יחלנו לך, ותוכן הענין כי כל מצוה עושין בתחילה בזריזות רק באורך הזמן נעשה אצלו הרגל ועוד יש מניעה לעשייתו בזריזות כשיש בו חסרון כיס שעושה הצדקה בעל כרחו, וזה שאמר צו וכו' אין צו אלא זירוז שיעשה המצוה זו בזריזות אעפ"י שמצוה זו לא היתה חשובה כ"כ בעיניהם, והזריזות הוא מיד ולדורות ר"ל דגם ברבות הימים יהיו בעיניהם כחדשים, אבל ר' שמעון דדריש טעמא דקרא וא"כ בכל מצוה צריך לבקש טעמים בכדי שיהיה איזה חידוש ויהיה לו תשוקה חדשה לקיימה באהבה, וע"כ א"צ להדרש הזה וע"כ דריש שהזריזות צריך להיות משום שיש בה חסרון כיס שאפ"ה יעשה באהבה ושמחה גדולה.

והנה כבר ביארתי על פסוק אדם כי יקריב מכם וכו' ע"ד שאמרו במדרש (גמ' סנהדרין ס:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד, והיינו משום שהעולה מכפרת על הרהור הלב שאין מכיר בו אלא הש"י, ע"כ נאמר זבחי אלקים רוח נשברה כי הש"י שוכן את דכא והוא בעצמו מקבל אותו ואין צריך לשום פרקליט, וע"כ אמרו (שבת יב:) גבי רבי אליעזר כשהלך לבקר החולה אמר יפקדך לשלם אע"ג שהוא לשון תרגום ואין מלאכי השרת נזקקין, מ"מ כיון שהשכינה עמו אין צריך לשום פרקליט, וז"ש אדם כי יקריב מכם ר"ל שהקרבן יהיה האדם בעצמו ע"י מחשבתו הקדושה, וזה קרבן לה', שהקב"ה בעצמו מקבלו כי מלאכי השרת אין יודעים מחשבות, אבל מן הצאן וכו' תקריבו שצריכין לפרקליטין, ויש בזה חילוק גדול כי כשמביאין מתנה למלך והוא בעצמו מקבלה אז אין חילוק בין רב למעט כי המלך יודע שאין בכחו להביא יותר וחשוב בעיניו כהרבה אבל כששולחין לו ע"י שליח אז אותו השליח אינו רוצה להביא ולהכניס למלך מתנה מועטת, וז"ש בעולה וכו' ללמדך שכל אחד המרבה וכו' בודאי זה מוכח מקרא הזה, אבל מה שהתנה בלבד שיכוין וכו' דמשמע דאם אינו מכוין כ"כ אז יש חילוק בין רב למעט והיינו מחמת שאין מחשבתו טהורה כ"כ שיקבלנה הש"י רק ע"י מכניסי רחמים, וזה אינו מוכח מקרא הנ"ל, וע"ז בא ר' זירא להביא ראיה מקרא דמתוקה שנת העובד ר"ל אם יש בו מתיקות שעושה בזריזות ובהתלהבות אז בין מעט בין הרבה יאכל, שאפילו באכילה גרידא יש ענין זה כנ"ל.

וז"ש בהפטורה עולותיכם ספו וכו' ואכלו בשר שאפילו מה שציויתי על הקרבן היה ג"כ עיקר הכונה על המחשבה לעשות נחת רוח לפני, וכמ"ש בעקידה ע"פ כשמוע בקול ד' וכו', וז"ש במדרש הנ"ל מהאוכל יצא מאכל דאהרן בעצמו אוכל הקרבנות והוא בעצמו נחשב לקרבן ע"י אכילת הקרבן וכמ"ש זה קרבן אהרן, והיינו ע"י כי מעז יצא מתוק שהיה מתוקים שנת העובד שעשה הדבר בזריזות ואהבה יתירה וכמ"ש בס' בינה לעתים על פסוק וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וכו', והש"י יזכינו לעבדו בשמחה ובטוב לבב ובא לציון גואל אמן.

אופן ב', דהנה בכל מצוה יש בחי' עובדא ובחי' מחשבה, ולכאורה בהמעשה פועלין לבטל כוחות הקליפה ולעצור הדינין והקטרוגין, ובהמחשבה פועלין להשפיע חסדים, דע"י כוונות ויחודים מוסיפין שפע באורות עליונים להשפיע בתחתונים, ועל דרך זה היה יציאת מצרים ביד חזקה וזרוע נטויה דהיינו יד חזקה לכפות הקטרוגים וזרוע נטויה להשפיע חסדים, וע"כ החכם שהוא חסדים פשוטים שואל מה העדות וכו' ר"ל דבלא"ה יהיה שפע רב, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח שצריך לבער חמץ ושאור המורה על הקליפות ואין מפטירין אח"ר הפס"ח אפיקומ"ן, דכתב בכוונות שהוא ס"ת חר"ן, ואפשר לומר מחמת שהוא גמטריא ד"פ די"ן וב' כוללים חמץ ושאור, אבל הרשע שהוא חפץ להעמיד הדין על תילו לכך שואל מה העבודה כו' שכל העובדא הוא בעיניו למותר, ואף אתה הקהה כו' כאשר ביארתי במ"א ובתורה כתיב תשובה אחרת לרשע ואמרתם זבח פסח כו' ואפשר דבתורה לא מיירי התם רק מדין קרבן פסח לבד וכאן מיירי מכל המצות של פסח ומצה ומרור.

אופן ג', מה חילוק בין שאלת חכם לרשע, ועוד דברשע לא כתיב לשון שאלה רק והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה כו' והתשובה לזה ואמרתם זבח פסח כו' בפ' בא וגם לחכם יש תשובה אחרת בתורה בפ' ואתחנן ויצונו כו' לחיותינו כיום הזה כו'. והענין היא דידוע שכל מצוה יש בחינת עובדא וגם בחינת מחשבה שצריך לעשות בכוונה, שהעושה רק כמצות אנשים מלומדה הוא רק בעל כרחו ובלי חשק, והדמיון לזה מי שלוקח רפואות תתעב נפשו מלשתותן רק אם יודע ענין הרפואות והמינים שנתערבו שם או שעושה אותם בביתו ע"פ הרופא אז אינם נתעבים בעיניו כ"כ, ויתר על כן הרופא עצמו כשצריך ליקח רפואות שיודע הטעמים וסגולת הרפואות שע"י יעלה ארוכה למחלתו וע"כ שותה אותם בחשק גדול, כמו כן במצות התורה כשיודע הטעמים אז מקיים אותם בזריזות וחשקות. והנה כל מצוה יש בה ענינים הרבה כמו פסח מצה ומרור דהוראתם על מה שכבר נעשה דפסח מורה על שפסח על בתי בני ישראל כו', מצה על שלא הספיק כו' שהיה ג"כ נס גדול שנתקבצו מכל ארץ גושן לשעה חדא כמ"ש על כנפי נשרים, ומרור מורה על העבדות בפרך, וע"י קיום ג' מצות הללו יש הוראה שאנחנו מאמינים ומעידים על אמיתת הדברים, ועוד יש טעם בדברים הללו שיש בהם תועלת ג"כ בזמן הזה דהיינו ע"י פסח שהקב"ה נגלה בכבודו ובעצמו מזה נלמוד שהש"י משגיח בתחתונים כמ"ש דע מה למעלה ממך כו' שיהיה האדם תמיד הולך ובא בעול מלכות שמים, ומצה על ענין זהירות וזריזות למצות, ומרור על קבלת היסורין כמ"ש כ"ז.

וזהו שאלת החכם שהוא הרואה את הנולד ורוצה לידע כל שרשי הדברים ועל כן שואל מה העדות ר"ל על מה מורה הענין על העבר, וגם החקים הם הסודות שאי אפשר להשיג על בורים, וגם המשפטים שהם הטעמים מה שמועילין עכשיו, ועל זה השיב בקיצור שיאמר לו הלכות הפסח עד אכילת אפיקומן, ובמקרא כתיב לעשות כל החקים האלה לחיותינו כו' ר"ל שאפילו החקים נעשה בחשקות וחיות גדול, אבל הרשע אינו שואל כלל כי אינו מבקש תשובה לדעת להשכיל להטיב רק כי יאמרו אליכם בניכם כו' שהוא מקטרג על העבודה להקל מעליו משא העבודה, וע"כ במקרא לא נכתב לו שום תשובה רק ואמרתם זבח פסח כו' ר"ל שאתם בעצמיכם יש לכם לדעת זה ולא כתיב ואמרתם אליו כי אל תען כסיל, רק בעל ההגדה משיב לו להקהות שיניו.

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. עפמ"ש (שמות לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור, צ"ל ההמשך זה לזה, עפמ"ש בפרק ה' דאבות [פ"ה יט] כל מי שיש בו ג' מדות הללו מתלמידיו של אברהם אבינו כו' עין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה כו', דגבי בלעם מצינו ג' מדות רעות שהיה עין רעה עפמ"ש (במדבר כד ב) וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח כו', דהכונה מאחר שלא היה יכול לקללם בפיו רצה עכ"פ לראות אותם ומאחר שהיה רשע ידע שראייתו יזיק להם, אבל מיד ותהי עליו כו', עפ"י והנה טוב מאוד כו' שבכל יום נאמר וירא אלקים כי טוב שע"י ראיית הש"י הי' טוב ואח"כ וירא אלקים כו' עוד והיה טוב מאוד, וגם היה נפש רחבה ורוח גבוהה כמ"ש המפרשים, וע"כ צריך האדם להתדבק במדות טובות והסתפקות, עין טובה וגם נפש שפלה שלא לבקש תאות מותרות, וזה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ר"ל שהפסח נאכל על השובע לא יבקש מעדנים להמשיך עוד תאות המאכלים, כי צדיק אוכל לשובע נפשו.

ועוד יש בזה גם כן עון ע"ז כמ"ש לא יהיה בך אל זר כו', כי הלהוט אחרי עניני עוה"ז אי אפשר לו להתפלל בכוונה וכ"כ בשאר מצות מחמת שאינו בעל בטחון ואמונה, וע"ז מורה המצה על הכנעה והסתפקות וזה שאמר אלקי מסכה לא תעשה לך כמ"ש ש"ב הרב מוה' שמעון אדערבארג זצ"ל על הצילני מדמים אלקים (תהלים נא טז) שלא תהיה פניה אחרת בעבודתך בשביל ממון רק תרנן לשוני צדקתך שתסתפק במה שחננך השי"ת, וז"ש מסכה לא תעשה לך שלא תפנה לבך לע"ז בשביל ממון והסגולה לזה ע"י שחג המצות תשמור שתרגיל עצמך בהכנעה והסתפקות.

רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם כו', ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר כו' לי ולא לו כו', והקשו המפרשים דהא גם החכם שואל כן ומהו ענין האפקורסות בזה, ועוד יתר דקדוקים כאשר יבוארו, ונ"ל לישב ונפרש ג"כ ואתחנן אל ה' בעת ההיא כו' אתה החלות כו' אעברה נא כו' ליישב קושית המפרשים למה דוקא בעת ההיא וגם מה ענין שבח של אתה החילות לכאן לתהלה זו, וביאור הענין עפימ"ש חז"ל הרשעים מלאין חרטות, וצריך ביאור דהא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו ואיך יתחרט כיון שנעשית לו כהיתר, והנ"ל דהנה בנוהג שבעולם כשאדם מתעסק באיזה משא ומתן ועושה חיל ומצליח אומרים עליו שהוא חכם גדול ואיש חיל שהתחכם כל כך והגדיל לעשות כזאת וגם הוא בעצמו מתגאה על כוחו ועוצם ידו ומי כמוהו זריז ונשכר, אמנם כשלא יצליח בעסק ההוא אומרים עליו שהוא סכל ונמהר להתעצם בעסק שאינו יכול לעמוד בו וגם הוא בעצמו מתחרט על שלא עשה באופן אחר להצליח, הנה כי כן היא מדת הבוערים ועובדי אדמה אשר לא ידעו את ד', ואולם לא כאלה חלק המאמינים ובוטחים בד' ובישועתו באמת ותמים כי לא יגבה לבבם אם יצליחו ולא ירך אם יפסידו ולא יתחרטו לעולם על פעולתם בעסק משא ומתן ומאמינים שלא יגעו לריק ואם התעסק באופן אחר גם שם לא תמצא ידם תכלית יותר כמו עתה, וע"ז אמר הרשעים מלאים חרטות מחמת שאין להם אמונה שהכל מן השמים יתחרטו לעולם על פעולתם, ולמען השתרש בלבבינו האמונה שלימה ובטחון באמת שהכל בידי שמים. ועל כן כשהיינו בארץ מצרים היינו משוקעים מאד בתועבות לעבוד את המזל שהכל בדרך הטבע לכן הביאנו אל המדבר אשר אין זרע ויבול ומים אין לשתות ונתן לנו את המן לחם מן השמים בכל יום ויום דוקא ולא על חודש ושבוע בפעם אחד בכדי שנרגיל את עצמינו במדת האמונה והבטחון.

וזה"ש רשע מהו אומר, אל הצדיק, כמצחק על מעשיו ואומר מה העבודה הזאת לכם, למה אינכם עוסקים במשא ומתן בתחבולות כמונו רק שאתם כסילים ועצילים, וע"ז אמר לכם ולא לו דמכלל דבריו נשמע שהוא אומר כחי ועוצם ידי שהוא חכם וזריז וכפר בעיקר שהוציא עצמו מן הכלל השגחה פרטית שעל ישראל, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו הלא בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים שעל דעת זה הוציאנו להשריש בלבבינו אמונה ואילו היה שם לא היה נגאל כי לא נתפעל בלבו שום אמונה באכילת המן וביציאת מצרים.

וזה"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת, וקשה מה טובה זו שהתפאר עליהם שעינה אותם והרעיבם, ועפ"י הנ"ל אתי שפיר דהנה אמרו חז"ל (סנהדרין כו:) מחשבה מועלת אפילו לד"ת, פירש"י ותוס' כשאדם מחשב בדעתו להרויח באיזה משא ומתן עפ"י הרוב המחשבה משקרת ולא יעשה חיל, וכן עינינו רואות כי רבות מחשבות בלב איש ועפ"י הרוב באותו עסק שאדם סובר להרויח לא יעשיר ולא יקום והי"ת מפרנסהו ומזמין לו פרנסה ממקום אחר באופן שלא עלה בדעתו כלל, ובאמת הדבר קשה כיון שעכ"פ השי"ת נותן לאדם אכלו בעתו מה איכפת לו ולמה לא יתן לו באותו עסק שאדם מחפש אחריו וסומך עליו ולמה יעציבהו שלא תתקיים מחשבתו, אמנם טעם הדבר נ"ל שיהיה בעל בטחון ולא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי וכו', וכ"כ התנהג הקב"ה עם ישראל שלא כדרך הטבע שדרך חיל ההולך ממקום למקום להוליך עמו כל פרנסתו אבל להישראל לא נעשה כן רק הרעיבם והצמיאם עד שהתלוננו ואז נתן להם מאכל אשר לא עלה בדעתם כלל כדי שידעו כי על כל מוצא פי ד'.

וזה"ש ויענך וירעיבך שמתחילה הרעיבך עד שלפי דעתך לא היה שום מזור ותרופה ומנוס ובאמת היה לבבם מרה מאוד על עצמם ונשיהם ובניהם למות ברעב רק שבאמת נתכוונו לשם שמים כמ"ש ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, ומנעורי היה קשה לי על אותו הנס שנאפה בחום השמש ובאמת דבר זה שלא כדרך הטבע שיהיה נאפה על חום השמש ובמהירות כל כך תלוש בצק עד חימצתו ולמה זה כלל, וניחא לי שבאמת הישראל היו בהולים לצאת ממצרים מחמת אהבת המקום שהיה בוער בלבם, וזה היה החסד נעורים שהזכיר הנביא שהרבה שלא היה עליהן שיעבוד ומחמת זה קצתן לא רצו לצאת ואותם שיצאו היו בדביקות גדול להמשך אחרי השי"ת בלבד ולא שמו לבם כלל על עניני העוה"ז להכין צידה לדרך וגם הבצק שהוציאו עשו רק שלא ישאר להמצרים כי היה בו קצת קדושה שנעשה ע"י ישראל, ולכן נאמר אשר הוציאו ממצרים בשכבר ידענו שלא היו במקום אחר ובדברינו מבואר הייתור, ולכך לא אפו אותו על האור ולא רצו לעשות שום התעסקות לצרכי עולם הזה והוצרך הקב"ה להוציא החמה מנרתיקה לעשות נס גדול כזה, אח"כ כשנרעבו מאוד נתן להם את המן אשר לא ידעו ולא שמעו את שמעו מעולם מאבותיהם ולא עלה בדעתם כלל שזה אפשר להיות ולמען נסותך שתהיה בעל בטחון ותוכל לעמוד בנסיון.

והנה כל זה כשיש לאדם איזה משא ומתן שמשתכר בו דומיא דאכילת מן, אמנם בארץ ישראל שהיה להם שדות וכרמים ופרנסתם בטוח איך יהיו בעלי בטחון, אמנם לא הוצרכו לזה בעבור שכבר עמדו בנסיונות וראו את מעשה ד' הגדול וכל אותן מ' שנה שהיו במדבר לא ראו בטובה, ופעם היו נימוקים ותיכף כשסרו מאחרי ד' שלטו בהם שפטים הרעים כנודע, ואח"כ הורם קרנם ונצחו לסיחון ועוג שלא כדרך הטבע.

והנה משה רבינו ע"ה שהיה עניו מאוד וראה את עצמו כגרוע מכולם ושפל אנשים שבכל ישראל, וע"כ כשהוקשה לו הדבר מפני מה השי"ת אינו שומע לתפלתו להכניסו, שפט על עצמו שאפשר מחמת שלא יהיה בעל אמונה ובטחון בארץ ישראל וכנ"ל, וזהו אמרו ואתחנן אל ד' בעת ההיא שכבר ראיתי כל מעשה ה' הגדול וקבלתי הכל אם טוב ואם רע, ואומר ד' אלקים שכבר נתאמת אצלי מדת הרחמים ומדת הדין אתה החילות להראות את עבדך את גדלך דהיינו מדת טובך וחסדך וגם את ידך החזקה מדת הדין וא"כ כבר נתאמת ונשתרש בלבבי אשר מי וכו' שיעשה כמעשיך וכגבורתך שאתה הוא הפועל ועושה וגוזר ומקיים ולכך אעברה נא כי לא אשכח מלהאמין בך, וייתור מלת לאמור יש טעם בדבר וסגולה בתפלה להכניסה במאמר שיהא בקשתו מבואר בקרא או שיהא בטעם וסברא כדי שלא יהיה עליו קטרוג, וכ"כ מצינו הרבה אצל תפלת הקדושים הקדמונים.

תם מה הוא אומר מה זאת כו', כי תם הוא מי שאינו חסר לנפשו כלום וכמ"ש על אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים כו' כאשר ביארתי לעיל, ואמרת אליו בחוזק יד כו' על דרך שביארתי בפסוק עני ונכה רוח כו' דעני נזהר יותר במצות עשה ועשיר במצות לא תעשה ע"ש באורך.

ושאינו יודע לשאול שהוא בעל בטחון גדול ואינו שואל ומבקש כלום כי מקבל הכל באהבה את פתח לו כמ"ש בס' נועם אלימלך על פסוק רצון יריאיו כו' שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וז"ש במדרש מה תצעק אלי כי אינך צריך לתפלה וכבר נאמר והיה טרם יקראו כו' והיינו שכוונת הקב"ה היה שהם בעצמם יתפללו וכמ"ש ויזעקו בני ישראל אל ה' אבל משה לא הוצרך להתפלל, וז"ש בעבור זה עשה כו' בצאתי ממצרים שהי' חפץ בתפלה.

יכול מראש חודש כו', ר"ל שבוודאי היה יכול להתחיל יציאת מצרים מר"ח שמאז שואלין ודורשין לכ"ע אך תלמוד לומר ביום ההוא ר"ל שדרשו על היום על לבבך שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולכך אין לו להתחיל מקודם שאם כן אחר כך בגוף הזמן בי"ד לא יהיה בעיניו כחדשים, יכול מבעוד יום ר"ל בכל זמן שהשי"ת משפיע עליו טובות, תלמוד לומר בעבור ז"ה כו', ר"ל י"ב תיבות של ק"ש וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיש בהם יחוד דין ורחמים, וז"ש מצה ומרור מונחים לפניך שמקבל הכל באהבה.

ברוך שומר הבטחתו כו', עפימ"ש וילכו ויעשו בני ישראל כו' כן עשו, שנתקשה רש"י בביאורו ומ"ש דקאי על משה ואהרן קשה יותר דפשיטא שהם בעצמם קיימו המצות דפסח, ועוד קשה דכבר הם בכלל בני ישראל, אבל הנ"ל עפימ"ש תתן אמת ליעקב כו' וכמ"ש בשם הה"מ מדובנא, ותוכן הדבר שלאברהם היה חסד אבל ליעקב היה רק אמת, והנה כבר כתבתי ביציאת מצרים שלכאורה היה חובה עליו להוציאנו, וא"כ אין שבח בזה שקיים הבטחתו, אבל האמת שהקב"ה דלג הקץ והתחיל מבין הבתרים והיינו מחמת חבתו לישראל עשה תחבולות שיקדים ההבטחה להשלימה ושומר היא לשון המתנה שהיה ממתין ומצפה אימתי יבוא ויגיע זמן הגאולה, וז"ש ברוך שומר הבטחתו לישראל ר"ל שאע"ג שעל עצם הגאולה לא היה מגיע לו כל כך ברכות והודאות מ"מ על זה מחויבים אנחנו להודות על שמירתו ההבטחה כלומר שעשה תחבולות לקרב הקץ, וזהו שהקב"ה חישב את הקץ שהיה מחשב לקרבו ע"י שצירף להשעבוד אותן השנים מיום ברית בין הבתרים.

והנה כמו כן התחייבותינו לעבודת הבורא, ידוע שאין חסידות כתחלתו וזה ביאור הפסוק (תהלים לג כב) יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך דהיינו כשאדם מקבל על עצמו איזה הנהגה טובה הנה בתחלה היא בחשק גדול לשמה, אבל אח"כ נעשה מזה הרגל וכמצות אנשים מלומדה, וע"ז דרשו [ספרי פ' עקב] ע"פ היום על לבבך שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, והנה כמו כן בענין קרבן פסח שבעת ההיא היו ישראל ערטילאין מכל המצות ובוודאי נכספה נפשם מאוד בהתלהבות גדול לקיים מצוה זו שהיה בה מסירות נפש שלקחו הע"ז של המצרים ושחטו וצלו, וכאשר ביארתי במ"א [בפרשת בא ד"ה אמנם לזה] ובעבור שלא יעלה על הדעת שאחר כך ברבות השנים לא עשו בזריזות כל כך לשמה כמו בתחלתו ע"כ העיד הכתוב וילכו ויעשו בני ישראל ר"ל כמו שתחלת העשיה היה כאשר ציוה ה' את משה דהיינו לשמה ובתם לבב כן עשו לדורות כל עשייתם בפסחים הבאים אח"כ הי' הכל באופן הזה ולשם שמים.

והיא שעמדה כו', מה שתקנו לאחוז הכוס כשאומרים בשורת הגאולה היינו הגם שהכו"ס גימטריא פ"ו שהוא שם אלקים מדת הדין רק כשתשימו על ה' אצבעות נעשה צ"א שהוא הוי"ה אדנ"י ונמתקין הגבורות בחסדים וממשיכין גאולה וישועה.

ארמי אבד אבי וירד מצרימה כו', נ"ל ביאור הכתוב והדרש ביארתי עפ"י משל שסוחר אחד לן בדרך ונזדמן שם איש אחד שהיה גנב גדול וידע הסוחר שלא יוכל להשמר ממנו, גם היה ירא לגלות את עצמו להאכסניא שמא גם הוא חולק עם הגנב ונתחכם הסוחר ונתן מעותיו בתוך אמתחות הגנב וכאשר קם הגנב בלילה לחפש אחר המעות לא מצאו שבכל מקום חפש ולא אצל עצמו וכשהבוקר אור הלך הסוחר אל השופט וסיפר שנגנב ממנו מעותיו וכך וכך מטבעות היו שם מכל מין ומין ומיד הלך השופט לחפש וימצא באמתחות הגנב ולא זו בלבד ג"כ כל הגניבות שנעשו משנים קדמוניות, וזהו הנמשל שעל יעקב היה עומד מקטרג ועבדום וענו אותם ולא היה רוצה לשעבד תחת יד שר של כנען כי גם ידו עם הגנב וע"כ ירדו לאמתחת הגנב כי בכאן יהיה סבור שבודאי לא יצאו שאפילו עבד לא היה יכול לברוח ממצרים.

וזהו ארמי אבד אבי כי אבי נאבד ממנו שלא היה יכול למצאו ואיך היה זה כי וירד מצרימה שירד לאמתחת הגנב, אבל כשהבוקר אור הלכו להשופט ותעל שועתם אל אלקים ואמרו סימני המטבעות אלה ראשי בית אבותם כהנים לוים ישראל זקנים נביאים ואז וידע אלקים נתוודע הגנב ולא זו בלבד שישראל יצאו משם אלא אפילו כל מה שנשתקע בטומאה מימות דור אדם ואנוש ומבול הכל הוציאו ממצרים כידוע מה שאמרו ז"ל על ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

אופן ב', על פי כי ביום הזה יכפר כו' (ויקרא טז ל) ועפ"י ונסלח כו' וכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה (במדבר טו כו), דיש ב' עניני תשובה מאהבה ומיראה והכל עושין מיראה אפילו גר הגר שאין לו שכל לעבוד מאהבה, וע"כ מבקשין מאחר שכבר הם כשגגות ימחלו ג"כ השגגות, והחילוק הוא כשעושין מאהבה מתחילין מקודם כמ"ש זה השער כו' וזהו יכפר כו' מכל חטאתיכם כו' אזי לפני ד'.

ולהבין ג"כ תיבת ביום שאמרו חז"ל עצומו של יום מכפר נ"ל ליישב (ג"כ נוסח ספרד שאומרים סליחת העון הזה ומקרא קודש כו' שמורה על שמות הקדושים המרומזים שבזכותם יכפר והיינו בדרך רמז ועיי"ל) עפימ"ש בפיוט דר"ה שפרו מעשיכם כו' ותיטב לד' משור פר קדוש, עפימ"ש בפ' תצא אשר לא יהיה טהור מקרה לילה כו' ובא השמש כו', ועפמ"ש כמה גדולים נמוכי רוח כאלו הקריב כל הקרבנות כי זבחי כו' רוח נשברה כו', עפימ"ש במדרש כונן דענוה כמו תענית שנאמר ישבע בחרפה, ועי' בס' נועם מגדים עמ"ש הא דמצי לצעורי כו' דהפי' הוא להיפך שאינו יכול להקטין את עצמו ולהיות נקרא חוטא דבלא"ה יכול היות קדוש שהש"י שוכן את דכא.

ובתוספת ביאור עפמ"ש (ירמיה ב לה) הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי, וכ"כ בנועם מגדים פ' שמיני עפימ"ש חייבי חטאת אין ממשכנין (ערכין כא.), וע"כ צ"ל מה שהקב"ה מעניש הוא מחמת שאין מכירין חטאם כמ"ש תוס' רפ"ג דכריתות וע"כ עיקר העונש על שאין מתוודין, וז"ש הפוך בה כו' כאשר ביארתי במקום אחר, וע' בהרי"ף שכ' עמ"ש הנעלבין כו' כצאת השמש דהשמש שתקה להלבנה, וז"ש ובא השמש כו' כמ"ש בנועם מגדים פ' אמור ע"ש.

והנה כמו כן בעבירות שבין אדם לחבירו צריך להיות עניו ומוחל עלבונו באמת ולא לפנים לבד כמ"ש על אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה וכו', עפי"מ שביארתי כבר [לעיל דרוש ז לר"ה] על ב' שינוים שאומרים בקדיש לעילא ולעילא מכל ברכתא ובשאר ימים אומרים לעילא מן כל ברכתא, והיינו שהעולם טועין שבימים הללו צנועין והולכין לבהכ"נ ונזהרין בשאר מצות ואח"כ בכל ימות השנה חוזרין לסורן והוא טעות שאין חילוק כי התורה נצחיות כל מה דאמר רחמנא לא תעביד הכל חד הן בימים נוראים הן בכל השנה רק החילוק הוא שבימי נוראים יש יראה יותר מפחד הדין, ומרויחין בזה שיש אחדות וכל המעביר על מדותיו כו' וגם שהתפלות נתקבלין יותר שכל אחד מתפלל בשביל חבירו וגם שמכולן נעשה כתר וכל אחד משלים חסרון חבירו מה שאין כן כשכל אחד בפ"ע הגם שמתפלל בכונה גדולה מ"מ אין אדם בלי חסרון וע"כ אינו יכול לעלות כל כך, וזהו לעילא ולעילא מכל כאשר ביארתי במ"א.

ולתוספת ביאור כי בכל השנה הוא רק במעשה ולא במחשבה שרוב המצות והתפלות הם רק כמעשה אבותיהם ועפ"י ההכרח בלי כוונה ויראת שמים משא"כ בימים נוראים שהיראה מוטלת על האדם כי הזמן גורם מפחד הדין ומתפללין בכוונה ועושין במחשבה ובמעשה, וזהו אל תרבו תדברו גבהה גבהה דהיינו שבכל השנה אין רשות לומר לעילא ולעילא רק כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות דהיינו שעובדין במחשבה ובמעשה אז העבודת הבורא הוא לעילא ולעילא כו' (ועל לא החזיק לעד אפו כו' ועל כמו הרה כו').

וזהו שאמר שפרו מעשיכם כדי שברית האחדות יהיה לו קיום ואז נאקתכם יאזין שחקים שפר ששוחקין מן לצדיקים דהיינו כל השפעות וטובות שהש"י יקבל תפלתכם בעצמו ולא ע"י שליח וגם תרוויחו בזה כי תיטב לד' משור פר ר"ל שלא תצטרכו לקרבנות או לתעניות להיות קדוש כי גם עם האכילה יוכל להיות קדוש.

וז"ש כי ביום הזה יכפר כו' דהיינו במדת השמש שמורה על הכנעה, ואז לטהר אתכם מכל חטאתיכם שכל אחד מתקן פגם חבירו ואז לפני ד' תטהרו שיהיה עליכם השראת שכינה ע"י האחדות, וז"ש כמה גדולים נמוכי רוח כו' מקריב עולה שכר עולה בידו כו' אבל מי שדעתו שפלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי כו' רוח נשברה כו', ועפמ"ש דכיסוי דם הוא עפר למטה עפר למעלה בדרך רמז לכסות הדין צריך להיות עפר למטה ואז גם למעלה אין מדקדקין אחריו.

אמנם עיקר הדבר תלוי במחשבה שצריך להיות בלב ולא לפנים כנ"ל, וכן לענין עבודת הבורא צריך לטהר המחשבה כמ"ש ונשמרת המקרא הזה נאמר על ענין אשר אנו מתפללין סתום פיות משטינינו כו', וצ"ל מנין יהיו המקטריגים כ"כ, אבל הענין עפמ"ש מה יתאונן כו' גבר על חטאיו שכל העושה עבירה ר"ל בורא מקטרג והם מצערין האדם בזה ובבא וכדאיתא בגמ' כי הצלת נפשי ממות כו' שיש ג' עונשין הא' הוא מי גבר יחיה ולא יראה מות שבעת ההיא נמאסין כל התענוגים שעשה לו בחייו וכתיב על זה יתפלל לעת מצוא זו מיתה כו', והב' היא גהינם ששם ז' מדורים ומלאכי חבלה ודנין האדם בלא רחמנות כמ"ש לא ישברו יורדי בור כו', והג' היא הגלגול וכף הקלע שהנשמה נמסרת למחבלים והם בעצמם העבירות שעשה כמ"ש פועל אדם ישלם לו כו' גמול ידיו יעשה לו כו' שהם נוטלין נקמתם ממנו באכזריות רב מחמת שעשה מחבלים הללו.

תוכן העניינים

מראה יחזקאל על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה