אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה א

פרק א

חמשה לא יתרומו. מנינא למעוטי וכו' כדפרישית בפנים. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והתי"ט כתב ע"ז ומיהו תימא לפרושי למעוטי בכה"ג דממ"נ אי קיימת מניינא אלכתחילה א"פ משמע דממעט לאחרים שהן אפי' לכתחילה תורמים ור"ל דזה אינו דהא ר"י לא קאמר אלא בדיעבד ואי קיימת מנינא אדיעבד א"כ משמע דחמשה אפי' בדיעבד לא הא אחריני בדיעבד מיהו תרומתו תרומה ור"ל דאם כן היינו כר"י אלו הן דבריו ואין כאן מקום לתמוה כלל וכלל דהכי פירושא דאלו לר' יהודה ששה הוו לענין לכתחלה כדפרישית קטן ממש דקחשיב במתני' וקטן שלא הביא ב' שערות וגדול הוא בשנים דלת"ק הכל בכלל קטן הוא אבל לר"י דס"ל דזה לא אימעוט מקרא א"כ ששה הוו וגמ' ערוכה היא דממעטינן כה"ג כדאמרינן בריש כריתות מנינא למה לי וכו' תו הא דתנן ארבעה מחוסרי כפרה מניינא למה לי לאפוקי מדראב"י דאמר חמשה הוו כו' וכן תו הא דתנן לקמן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכו' וה"נ כה"ג בדין דלכתחילה ואם כוונת המיעוט בדיעבד יותר נכון ופשוט הוא דאלו לר' יהודה לא הוו אלא ארבעים והכי אמר בהדיא בגמ' מאן תנא קטן דלא כר' יודא וכן נראה דזהו כוונת הרמב"ם לענין דיעבד:

אמר ר' הונא והוא שיהא פיקח עומד על גביו. מה דשייך לזה מהשיטות המתחלקות בפירושא דסוגיא דהבבלי בהאי ענינא כבר בארתי במקומו בפ"ב דגיטין ע"ש:

תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא תושב והוא תורם. כדפרישית דהשתא הכל ניחא דגבי הכשר דיש מעשה מוכיח משום דלא כתוב ביה מחשבה בהדיא וגבי גט דלא מהני מעשה מוכיח ואע"ג דלא כתוב ביה מחשבה בהדיא משום דזה כותב וזה מגרש ושאני הכשר דבפירות שלו מיירי והכא גבי תרומה דהוא חושב והוא תורם ולא מהני משום דכתיבא בה מחשבה וכלומר דלהכי איצטריך להאי טעמא דאי לאו דכתוב בה מחשבה הוה מהני מעשה שלו כמו גבי הכשר ובהכי מתיישב קושית התוספות בפרק קמא דחולין (דף יג) ד"ה ותיבעי ליה מחשבה וכו' שהביאו שם להך דהכא וכתבו ותימא לר"י שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההיא דקטן יש לו מעשה ולמאי דפרישית לק"מ דעיקר הקושיא דר' יוסי על דמחלק בין הכשר לתרומה מטעמא דבתרומה כתוב בה מחשבה עלה פריך והלא גיטין וכו' ומשני כדפרישית ובמה שדקדקו שם לעיל אהא דפריך ויוכיח מעשה שלהן הא מקראי קא דריש למעט ותירצו שמא דאסמכתא בעלמא הויא ולמאי דפרישית בפנים ל"צ לזה דהקושיא על דיעבד היא דאימא דקרא לא אתי למעט אלא דווקא דלכתחילה לא יתרומו:

תני חרש שתרם וכו'. כל הא דשייך להסוגיא עיין בפ' מי שאחזו ושם מבואר הכל ובענין פלוגתא דר"י ור"ל בהפריש קרבן ונשתטה וכו' דאיתמר התם ע' בפ"ק דהוריות ושם ביארתי ביותר מה דשייך להאי ענינא:

הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו וכו'. האי תוספתא הובאה בבבלי בפ"ב דקידושין ובפ' אלו מציאות (דף כב) וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכ' תרומות בהלכה ג' דאם בא בעה"ב. וא"ל כלך אצל יפות אם יש יפות תרומתו תרומה וכו' ואע"ג דרבא בעי לאוקמי התם בדשוויה שליח היינו מקמי דאוקי הש"ס להלכתא כותיה דאביי ביאוש שלא מדעת ופריך התם מהאי ברייתא לאביי דהא הכא לא ידע הבעה"ב ואפ"ה הויא תרומה וקס"ד לדמויי תרומה לדין יאוש דאבידה ותרגמה רבא אליבא דאביי דמהכא לא תקשי ליה דאיכא למימר דבשוויה שליח מיירי אבל לבתר דאיתותב רבא התם מהא דקאמר באבידה דלית בה סימן דיאוש שלא מדעת הוי יאוש כדמסיק התיובתא מטעמא דאיסורא דומיא דהתירא וכו' והלכתא כותיה דאביי ביע"ל קג"ם וא"כ יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש מטעמא אחרינא הוא דאיסורא דומיא דהתירא וכו' אבל בתרומה גילוי דעתא מהני ולא בעינן דשוויה שליח והכי מוכחא נמי מסוגיא דהאי ש"ס מדפשיט לה מהאי ברייתא לדין דקטן אליבא דר' יהודה וקאמר בפשיטות דלית לך למימר דלמפרע נעשית תרומה א"כ ע"כ בדלא שוויה שליח מיירי הברייתא והלכך לבתר דאיגלאי דעתיה דניחא ליה הוא דהויא תרומה:

אתם ולא שותפין וכו'. אלא כאן להלכה כאן למעשה. ע' לקמן פ"ג בהלכה ג' מה שיתבאר מזה בס"ד:

אתם ולא אפיטרופין וכו'. אלא כאן ביתוס גדול כאן ביתוס קטן. כבר כתבתי מזה בפ"ה דגיטין בהלכה ד' דמכאן הוי סייעתא לחד תירוצא דהתוס' בס"פ במה בהמה (דף נד) דאפטרופוס יכול לעשר על של קטן כדכתבו שם ובריש פ"ט דבכורות תירצו בענין אחר אבל בבבלי פ' הניזקין (דף נב) משני כאן להאכיל כאן להניח וכך הם דברי הרמב"ם בס"פ יא מהלכות נחלות דכדי להאכילן יכול האפטרופוס לתרום ולעשר:

מה את עביד ליה בתורם את שאינו שלו וכו'. כדפרישית דאהבקיר כריו וכו' הוא דקאי ולא מיתפרשא אלא לפי האי תוס' דמעשרות שהבאתי בפנים והובא מזה לעיל ריש פ"ו דפאה ועיין מה שנתבאר שם מענין זה בס"ד:

ודכוותה אין העכו"ם עושה שליח ואפי' בישראל. זהו כדמסיק בבבלי פ' איזהו נשך (דף עא ע"ב) דבעי רב אשי התם למימר בלישנא בתרא כי אמרינן אין שליחות לנכרי הני מילי אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח והוא כסברת ר' יוסי דהכא וקאמר עלה התם והא דרב אשי ברותא היא מ"ש אינהו לדידן דלא דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית קאמר וכדמסיק ר' זעירא הכא ומיהו לחומרא אשכחן דיש שליחות לנכרי וכגון בענין איסור ריבית כדגריס התם בסיפא דברייתא נכרי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור דאע"ג דמסקינן דצריך שיהא השליח ישראל והשולח ישראל וא"כ הכא מה בכך שהעמידו אצל הישראל דאין האיסור אלא מטעם שליחות דהנכרי הזה עושה שליחותו של ישראל המלוה ושלוחו של אדם כמותו והלא אין שליחות לנכרי והיה בדין שיהא מותר אלא מטעם חומרא דאיסור ריבית אמרו רבנן יש שליחות לנכרי בכה"ג וזהו כפי' רש"י ז"ל שם דהאי טעמא קאי בסיפא אף למאי דמסיק התם ברישא דמיירי שנטל ונתן ביד ולזה הסכים הרי"ף והרמב"ם ז"ל דיש שליחות לנכרי לחומרא והיינו באיסור רבית כדאמרן וכבר בארתי במקומו שם בהלכה ה' דמ"ש הרמב"ן ז"ל דמן הירושלמי דאיזהו נשך משמע כדעת ר"ת בתוס' שם דלמאי דקאמר דטעמא דרישא משום דמיירי שנטל ונתן ביד ה"ה להסיפא דמיירי נמי שנטל ונתן ביד וכו' אבל זהו לגירסתו של הרמב"ן בירושלמי הנזכר ולמאי שכתוב לפנינו שם פירשתי דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל עולין לפי הסוגיא דהאי תלמודא דהתם ויש שליחות לנכרי לחומרא וע"ש:

ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי וכו' אין לו עליו אלא תרעומות. האי מילתא דר' יוחנן איתא נמי בבבלי פ' הזהב (ד' מט ע"א) דלמד רב פפא התם להא דקא"ר יוחנן לעיל האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו דמודה ר' יוחנן דבמתנה מועטת אינו מותר לחזור בו משום דסמכא דעתיה דהמקבל מדקאמר ר' יוחנן דשרי הבן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ואי אמרת דמצי למיהדר ביה הישראל אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טיבלא אלא ודאי דהואיל ומתנה מועטת היא דאין להישראל כ"א טובת הנאה במעשר סמכה דעתיה דהלוי דלא הדר ביה ולפיכך רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. ומשמע מהתם דלא קאמר אלא דאינו מותר לחזור בו במתנה מועטת דהוי מחוסר אמנה ובמתנה מרובה מותר לחזור בו משום דלא סמכה דעתיה דהמקבל ואפי' מחוסר אמנה לא הוי וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהדא בפ"ז מהלכ' מכירה בה"ט דבמתנה מועטת ה"ז ממחוסרי אמנה ובמתנה מרובה אין בה חסרון אמנה וא"כ אם חזר בו מיהת חזרה הויא אף במתנה מועטת דאין בה אלא משום מחוסר אמנה ונפקא מינה דאע"פ שעשאו בן לוי לתרומת מעשר קודם שחזר בו ואח"כ חזר בו ונתנו לבן לוי אחר לא הוי תרומתו של זה הבן לוי תרומה וזה מוכרח הוא מדלא מחלק הש"ס התם כדמחלק הכא הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה וכו'. וטעמא דמילתא דמכיון דאין בה אלא משום מחוסר אמנה אבל לדינא אם חזר בו אין לו עליו אלא תרעומות והויא חזרה ולעולם אין תרומתו של זה תרומה והלכך לא מחלק התם מידי וכדאמרן אלא דאכתי היא גופה קשיא אמאי לא מחלק הש"ס התם כדמחלק הכא דהא מסתמא דמתני' דפ"ג מוכרח הוא כדקאמר הכא דהאי בן לוי שתרם הויא כשלוחו של ישראל משום דיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר כדר' יוסי בתוספתא וזה מוסכם הוא דקיי"ל כאבא אלעזר בן גומל בהאי מלתא וכבר כתבתי והרחבתי בענין זה לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ב' ד"ה הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וכו' וא"כ האי חזרה דנתן זה המעשר לבן לוי אחר הוי כביטל אחר שכבר תרם זה בשליחותו ותנן דאם משתרם ביטל תרומת השליח תרומה והשתא אמאי לא מחלק הש"ס דהתם בהכי וכדי ליושב זה על כרחך דאתינן למאי דאמר לקמן בפ"ג על האי מתני' ביטל וכו'. דפריך מינה על ר"ל דס"ל בפ"ד דגיטין ובכמה מקומות דאין אדם מבטל שליחותו בדברים דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ואמאי יכול לבטל ומשני תיפתר כגון שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום והשתא מוכחא דסוגית הש"ס דהתם פליגא בהאי מילתא עם סוגית הש"ס דהכא וזה דלמאי דמוקי האי ש"ס להמתני' דפ"ג אליבא דר"ל דלא תיקשי עליה דאיכא לאוקמי המתני' בששינה השליח שליחותו והלכך הוא דיכול לבטל אלא שצריך שיהיה הביטול מקודם שתרם ומינה דלר' יוחנן דפליג על ר"ל בעלמא וס"ל דדיבור מבטל דיבור לא צריכין להאי אוקמתא דשינה השליח אלא דלעולם עד שלא עשה השליח המעשה יכול הבעה"ב לבטל השליחות ומשעשה אינו יכול לבטל והשתא אתיא שפיר דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ולדידיה לא מוקמינן המתני' דפ"ג בששינה השליח והלכך מדמה לה שפיר האי דינא דבן לוי וישראל לדינא דמתני' דפ"ג דהאי דינא לא שייכא ביה שינוי דהא האי מעשר לאו ביד הלוי הוא והוי כדהתם וכל זה לסוגיא דהאי ש"ס דמוקי למתני' דלקמן בששינה אליבא דר"ל. דוקא ולא אליבא דר' יוחנן וס"ל נמי לדמות להאי דינא לדינא דמתני' דלקמן ואע"ג דהכא לא עשה אותו שליח בפירוש כדהתם אבל סוגיא דהש"ס דהתם לא ס"ל הכי אליבא דר' יוחנן אלא דאע"ג דר' יוחנן ס"ל בעלמא דאתי דיבור ומבטל דיבור מודה הוא בתרומה דאינו יכול לבטל השליחות אא"כ שינה השליח וטעמא דשאני תרומה מכיון דאפי' גילוי דעתא בעלמא סגי בה דליהוי כתורם ברשות כדאמרינן לעיל גבי כלך אצל יפות הלכך כיון דעשאו שליח בפירוש לא אתי דיבורא דידיה ומבטל לדיבורא קמא אלא בששינה דוקא וביטלו מקודם כשעדיין לא עשה מעשה והלכך אפי' לר' יוחנן מוקמינן להמתני' דפ"ג בששינה השליח והשתא אתי נמי שפיר להא דר' יוחנן בפ' הזהב בהאי דינא דבן לוי וישראל דלא מחלק הש"ס דהתם כדמחלק הכא אלא דלעולם הויא חזרה ואפי' לאחר שתרם הבן לוי ונתנו זה ללוי אחר וטעמא דלא דמיא האי דינא לדינא דמתני' דפ"ג דהתם שעשאו לשליח בפירוש ואמר לו לתרום דמהאי טעמא גופי' בעינן ששינה דוקא כדאמרן אבל הכא נהי דמיקרי תורם ברשות כל זמן שלא חזר הבעה"ב מ"מ מכיון שחזר בו אח"כ לעולם הויא חזרה דהא לא א"ל בפירוש לתרום וכל כמה דלא מטא המעשר לידו מצי האי למיהדר ביה לדינא דלא הוה אלא משום מחוסר אמנה כדלעיל ובהאי סברא פליגי נמי דסתמא דהאי ש"ס ס"ל לדמות האי דינא לדינא דמתני' דלקמן ואע"ג דכאן לא עשאו שליח בפירוש וסתמא דהש"ס דהתם לא ס"ל הכי ולפי מה שנתבאר לן בהאי סברא דפליגי סוגיא דהאי ש"ס וסוגיא דהתם ובמאי דפליגי נמי אליבא דר' יוחנן כאוקמתא דמתני' דלקמן ממילא רווחא לן שמעתא בענין פיסקיה דהרמב"ם בהאי דינא דמתני' דפ"ג שכתב בפ"ד בהלכה ט' האומר לשותפו או לבן ביתו וכו' וכאוקמתא דהאי ש"ס אליבא דר"ל והשיג הראב"ד מה ראה זה המחבר שפסק כר"ל וכו' ולית הלכתא כותיה והכ"מ האריך שם ובשם הר"י קורקוס לחלק בין תרומה להא דבעלמא אבל עדיין היה צריך תלמוד מהיכן למדנו אליבא דר' יוחנן לומר כן וממה שביארנו הרי לך מבואר בהדיא דאליבא דר' יוחנן גופיה ע"כ לחלק כן וזה מוכרח מסוגיא דפ' הזהב אליבא דר"י כמה שנתבאר ומובן דבר מתוך דבר דהא אי סבירא לן דהיכא שלא עשאו שליח בפירוש יכול זה לבטל תרומתו לעולם כדמוכח מדלא מחלק הש"ס התם כדמחלק הכא א"כ ממילא שמעת מינה דהיכא שעשאו שליח בפרוש שאינו יכול לבטל התרומה אלא דוקא בששינה זה שליחותו וביטל זה קודם המעשה הא חדא דלמדנו מההיא דר' יוחנן בפ' הזהב ואידך הא דבעינן למימר בדיבור דלקמן בס"ד:

רבי יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר לבן לוי וכו'. והילך את דמיו חושש לתרומת מעשר שבו. כעין האי מילתא איתמר בבבלי פ"ג דגיטין (דף ל ע"ב) עלהא דמייתי שם חדא ברייתא ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר אמר אביי ה"ק ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ופריך אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר אלא א"ר משרשיא וכו' וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלא א"ר אשי ה"ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בעה"ב כור מעשר לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בעה"ב והכא דנראה דברי ר' יוחנן דאזלי כפירושא דאביי אבל לא כטעמיה ממש דהתם לפרש לישנא דהברייתא קאמר אין חוששין וחוששין ומשמע דהחששא הוא לבעה"ב אם עשאו בן לוי תרומת מעשר או לא ולפיכך פריך שפיר אי כפירושא דאביי והלוי מכרו לו אטו ברשיעי עסקינן אבל הכא דקאמר ר"י בשם ר' ינאי משמיה דנפשיה וענין אחר הוא דמשמע דהחשש על בן לוי הוא אם יש לו לחשוש דשמא קרא הבעה"ב שם לתרומת מעשר שבו ועדיין לא הפרישו ומכרו הכל להלוי וזה מוכרח הוא מדמייתי עלה להדא דאילופוסה וכו' וקאמר ר' יוחנן דנאמן הוא וכלומר אבל אחר שאינו נאמן חושש הלוי לתרומת מעשר שבו דחושדין להבעה"ב שמא קרא שם לתרומת מעשר ומכרו הכל ביחד להלוי ונמצא שיש כאן דמי תרומת מעשר בידו וזה פשוט והבאתי להאי סוגיא דהתם משום ההוא דר' יוחנן דפ' הזהב שהובא בדיבור דלעיל דנלמד טעמיה דהרמב"ם בדין הסוגיא דגיטין מהאי דר' יוחנן דפ' הזהב וכן נלמד ג"כ טעמיה דלא הביא האי דר' יוחנן דהתם ודהכא מהאי סוגיא דגיטין. וזה במה דהרמב"ם פסק בפ"ג מתרומות בהלכה ט"ו בההיא דגיטין בהיפך מהגי' אשר לפנינו שם בדברי רב אשי והשיג הראב"ד ואמר איך בו טעם והוא היפוך הגמ' שלנו ור"ל אף דמשמע קצת מההיא דהכא ואף דענין אחר הוא מ"מ נראה מדקאמר לעיל גבי כור מעשר וכו' ועשאו תרומת מעשר וכו' אלמא כל היכא דקיץ ואמר כך לבן לוי הבן לוי הוא דעושה תרומת מעשר וזהו סברת הרמב"ם דבאומר כור מעשר חושש הלוי דשמא לא הפריש הבעה"ב וצריך הוא להפריש התרומת מעשר אבל בגמ' שלנו איפכא קאמר והכ"מ כתב דהגי' של הרמב"ם בדברי רב אשי היה בהפך אבל עדיין צריך ראיה לגי' ההיפוך ונראה דמדר' יוחנן דפ' הזהב משמע כסברת גירסתו והיינו ר' יוחנן דהכא דלעיל ושם קאמר כור מעשר וכו' בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר וכו' והיינו הך וכדאמרן. ומה דלא הביא להא דר' יוחנן דהתם ודהכא פשוט הוא דזה נלמד מסוגיא דגיטין דפריך וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולפיכך הוכרח רב אשי לאוקמי שאמר כך אמר לי אבא וכו' ובזה פסק הוא ז"ל ג"כ כפי משמעות הסוגיא דחברים הוא דלא נחשדו על כך כדכתב שם בהלכה כ' תרומת מעשר מפרישין אותו שלא מן המוקף וכו' וזהו כדתנן בפ"ב דבכורים ות"ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפי' תרומת מעשר וזהו כהי"מ שהביאו התוס' בגיטין שם ד"ה וכי נחשדו וכו' וזהו טעמו דלא כתב גבי תרומת מעשר שום ענין מה דאיירי שלא מן המוקף ומה שכתב הראב"ד בזה אין בו חשש קושיא. ועיין לקמן רפ"ב מה שיתבאר עוד מענין זה בס"ד:

למי נצרכה לרבי יוסי וכו'. עיין לעיל בברכות פ"ב מה שנתבאר מזה ובענין הסוגיא דמגילה:

תני בשם ר' מאיר וכו'. מה ששייך ונלמד מהסוגיא נתבאר בחיבורי במסכת יבמות פ' י"ג דכתובה כל הסוגיא עד סוף ההלכה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה