אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו'. פירשתי בפנים על דרך הרמב"ם כדין משנתינו וכטעמו וכדנלמד ממה דאמרו הכא בגמרא בשם ר' יוחנן חזקה וכו' וכך הם דבריו בסוף פ"ג מהל' שקלים ובפ"ו מהל' מעשר שני בהל' י' וע"ש ובבבלי פסחים דף ז' דמייתי להאי מתני' למותבינה על הא דאמר רב שם הפת שעפשה כיון שרבתה מצה מותרת ומאי אריא כי רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה ניזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו' ופירש רש"י הטעם דבהר הבית חולין משום דבירושלים הא דאמרינן בשאר ימות השנה חולין משום דרוב מעות העיר חולין ובשעת הרגל מעשר כדמפרש התם טעמא בגמרא מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל נפול כדאמרי' בנמצאין בהר הבית הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום ואי נפול קודם הרגל הוו משתכחי בשעת כיבוד אבל הר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו וכו' אין עשוי להתכבד וכו' ע"ש. והרי כאן ב' דברים בענין זה דלא רצה הרמב"ם לפרש כדברי רש"י חדא כהטעם דבהר הבית חולין וכמבואר לפניך וטעמו דאי משום דהר הבית אינו עשוי להתכבד לפיכך הנמצא בו חולין דתלינן דמקמי הרגל נפול. א"כ קשה אמאי בהר הבית לעולם חולין ולא מחלקינן בין בשעת הרגל או לא הא מיהת בשעת הרגל ליחוש לחומרא דשכיחי מעות מעשר הרבה מעולי לרגל ולאכול המעות מעשר שני שלהן בירושלים ואימא מדידהו נפלו כשהלכו לקיים מצות ראיה בעזרה. ועוד דבלאו הכי קשה כקושיית התוס' שם האיך נמצאו בהר הבית הא אמרינן בפ' הרואה לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורות וכו' ע"ש שתירצו בדוחק הרבה ולחלק בין נושאין בפרהסיא או בצינעא ולפי טעמא דאמר הכא וכך הם דברי הרמב"ם ניחא דעיקר הטעם הוא דתלינן שהן מהגזברים אשר המה שמה והמעות כבר נתחללו על הבהמות ולא אמרי' שהמעות מתרומת הלשכה הן ולא דיברו בחלוקה זו מטעם חששא דמעשר שני כלל. ואידך מה דקשה על פירש"י במה דפירש דהא דאמרו שם הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד קאי לטעמא דאמרו בשעת הרגל מעשר ולא תלינן מקמי רגל נפול ותיפוק ליה דכל היכא דמספקינן אי חולין או מעשר הן אזלינן לחומרא וכדתנינן בריש פרקין בין חולין למעשר שני וכו' מחצה על מחצה להחמיר וה"נ כמחצה על מחצה דמי דיש להסתפק אי מקמי רגל או האידנא ברגל הוא דנפול ולפיכך לא רצה הרמב"ם לפרש כן אלא הא דקאמר התם מאי טעמא הואיל ושוקי ירושלים וכו' לפרש טעמא דבשאר ימות השנה חולין הוא דקאי וכדכתב שם בהל' מ"ש בהל' ט' ושפיר הוא דצריכין להאי טעמא הואיל ושוקי ירושלים וכו' דאי לאו הכי הוה חיישינן לחומרא. וכענין שכתב שם בהל' יא תיבה שנשתמש בה חולין ומ"ש וכו' ודקדק הכ"מ אמאי השמיט אוקמתות דנאמרו בפסחים שם עלה כבר ביארתי לזה בסוף פ"ד ממעשר שני וע"ש:

בשר שנמצא בעזרה וכו'. הביא הרמב"ם לדין זה בפי"ט מהל' פסולי המוקדשין בהל' ד' וסיים על מה שאמרו הכל תעובר צורתך ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא וזה כדאמר הכא בגמרא ויאות וכו'. אם כן מה הואיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל. וכתב הראב"ד על זה לספק מעילה ועיין בכ"מ שם שהבין לכוונת הראב"ד לחייבו באשם תלוי קאמר וכתב על זה דא"א לומר כן דהלכה כת"ק דפ"ד דכריתות דאינו חייב על ספק מעילות אשם תלוי. ואין כוונת הראב"ד כאן על ספק הקרבן אלא דמשיג מפני מה סתם דבריו וכתב למי שעבר ואכל ולא ביאר בהדיא שיש בידו החטא מספק מעילה דשמא בשר חטאת או שלמים ואין בהן מעילה לה אוי לאוכלן. והרמב"ם סמך על מה שביאר במקומו מדיני מעילה:

איברין נבלות לוקין עליהן וכו'. ובבבלי פ' גיד הנשה דף צה דמדייק ממתני' על הא דאמר רב התם בשר שנתעלם מן העין אסור ופריך עליה מהאי ברייתא דתשע חנויות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני הנמצא ביד הנכרי דתלינן לקולא הואיל ורוב של ההיתר הוא וזהו ממש כדברי ר' יוחנן דהכא לקמן הנמצא ביד העכו"ם כנמצא בפלטיא ותלינן לקולא וכשיש כאן מקולין ישראל והרוב של היתר הן אלא דר' מנא בשם רבי יוסי דאמר לקמן והן שרואהו אותו יוצא וכו' מצד החומרא אמר לו כן ובשביל. האי עובדא דחזי לחד ארמאי דמקטע מן סוסיה וכו' וכלומר מצד הדין תורה ודאי מותר אף בנמצא ביד הגוי אלא שבאמת יש לחוש לחומרא ולאסור אף בנמצא ביד גוי אא"כ רואה אותו יוצא ממקולין של ישראל והרי כהאי עובדא דחזית. וא"כ דברי ר' יוחנן דהכא מסכימין לדברי רב דהתם. וכן הכא לקמן דמצד החומרא אסרינן בשר שנתעלם מן העין ולא מצד דין תורה אלא דר' יוחנן מוסיף להחמיר וכדלקמן והן הן דברי הרמב"ם בפ"ח מה' מ"א בענין בשר הנמצא ביד גוי כמ"ש שם בהל' יב דמדין התורה מותר אלא שחכמים אסרו כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד גוי אע"פ שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל ולא עוד וכו' וזהו כחומרא דרב דהתם ודהכא וכר' יוחנן דהכא דדוקא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל והבשר בידו. אלא דיש לומר דלרב דמחמיר בזה א"כ צריך שיהא בידוע בודאי שלקח מן ההיתר. ומיהו סוגיא דהכא ומסקנת סוגיא דהתם חדא נינהו ועיין בדברי הה"מ שם שהביא הא דהכא וסיים אבל כיון דחזינן בירושלמי דרב משום חומרא אמרה ודאי בכל גוונא הוא ונמצא ביד גוי נמי אסור זהו דעת רבינו ואינו מתחוור לפי גמרתנו עכ"ל ולמאי שכתבתי אתחוור הוא די"ל דהתם דמשני להא דלעיל אליבא דרב ומוקי בנמצא ביד הנכרי דבכה"ג הולכין אחר הרוב היינו נמי שראו אותו יוצא מן המקולין של רוב ההיתר ובזה לא דיבר הרמב"ם אלא שכתב לאסור מצד החומרא אף הנמצא ביד הגוי ואפילו כל השוחטין והמוכרין ישראל. והיינו בסתמא שלא ראוהו יוצא מן המקולין של רוב ההיתר דבכה"ג איכא טעמא דמחמרינן ומשום חשש כעין עובדא דהכא. אבל בעומד ורואהו ליכא למיחש למידי וכדמשני התם אליבא דרב גופיה ואף דלא משני הכי אלא אההיא דפריך ממתני' דמכשירין מצא בה בשר וכו' ומשמע דבנמצא ביד הנכרי א"צ שיהא עומד ורואהו אליבא דרב מ"מ אף דנודה בזה לדברי הה"מ דלפי גמרתנו אינו מתחוור מיהו מתחוור הוא פסקיה דהרמב"ם במ"ש מצד החומרא מהא דר' יוחנן דהכא דקאמר ר' יוסי בהדיא דלא אמר ר' יוחנן אלא והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל ומוסיף להחמיר טפי מחומריה דרב וא"כ רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובענין דקאמר הכא בפשיטות באברין בגבולין דלוקין עליהם משום נבלות. ולכאורה נראה דמסיק הכי נמי התם אליבא דרב דפריך עליה נמי מהאי מתני' דלא מצית לאוקמי להא דקתני חתיכות מותרות בעומד ורואהו דא"כ אברין נבלות אמאי וקאמר מידי היא טעמא אלא לרב הא איתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה ועל חתיכות קאי וכדפירש רש"י שם. וא"כ באברים מחזקינן להו כודאי נבלה ולוקין עליהן והרמב"ם לא כתב בשום מקום בהדיא כהאי דסיפא דמתני' מדין האיברין ולענין שלוקין עליהם וצריך טעם לזה ונהי דבענין מלקות הדין עמו שלא כתב ללקות עליהן דאין כאן אלא משום ספק נבלות האיך נלקה עליהם וכמ"ש בהדיא בפי' המשנה ואמר בשר הנמצא בגבולין עניינו בשאר מקומות אם הוא אברים נחוש שמא נבלה הוא וכו' וע"ש בענין חתיכות מותרות שכתב וזה בעיר שכולה ישראל וכו' וזהו ממה דבחיבורו לא כתב כן אלא אפילו כל המוכרין ישראל חיישינן לאסור מצד החומרא שהחמירו חכמים לאסור בשר שנתעלם מן העין וטעמו כבר נתבאר דפסק כהאי דר' יוחנן דהכא וכדאמרן. ומיהו לענין מלקות על האברין לא פסק כהאי דר' יוסי בן חנינא דהכא וטעמו משום דר' יוסי בן חנינה דהכא דמפרש נבלות ממש ולוקין עליהן מביא ראיה מחתיכות מותרות דאמרו במתני' מה כאן מותרות ממש אף איברין נבלות ממש (וכדפרישית בפנים ובודאי אין לפרש בענין אחר ודלא כמי שרצה לפרש דהאי חתיכות מותרות לא ממש בניחותא הוא ואין לשון הש"ס כן בכל מקום אלא דוכי לא ממש מיתפרשא. והיינו דקאמר ודכוותה וכו' וא"צ להאריך בזה) וזהו דוקא אליבא דלוי דגיד הנשה שם דקאמר מותרות באכילה אבל לרב דקיי"ל כוותיה בבשר שנתעלם מן העין כפי דעת רוב גדולי הפוסקים אליביה מפרשינן כדקאמר בהדיא מותרות משום נבלה היינו דלא מטמאי וא"כ אברין נבלות דקאמר לענין טומאה הוא אבל לא לענין שלוקין עליהן באכילתן ורש"י שכתב שם ואלו אברים נינהו מחזקינן בודאי נבלה ולקי באמת צריך עיון לדבריו ז"ל דהאיך שייך מלקות על דבר שאין האיסור אלא משום ספק ואין כאן אלא חששא שמא נבלה הוא ואפשר דהוא ז"ל מפרש להאי דר' יוסי בר חנינא דהכא דככ"ע אתיא ואכתי טעמא בעי. ומיהו לענין טומאה שפיר הוא דודאי לא שייך כאן לומר הרי ספק טומאה בר"ה היא דלא אמרו דספק טומאה בר"ה טהור אלא אם הנגיעה בספק הוא או שנגע בר"ה בדבר שהוא ספק טמא ספק טהור וכו' כדתנן בפ"ו דטהרות אבל הכא אמרינן דתני אברין מחזקינן להו בספק נבלות והנוגע בהן ברה"י ספקו טמא כדין ספק טומאה ברה"י וזה א"צ לפנים. והדרינן למאי דדייקינן אמאי לא ביאר הרמב"ם להאי דינא דאברין הנמצאין בגבולין ולענין ספק טומאה כדאמרן. ואחרי שחזרתי ועמדתי על כל המקומות בחבורו השייכים לענין זה ולכיוצא בו מצאתי בענין שכתב בפ"ד מהל' שחיטה בהלכה ח' אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך. וא"כ סמיך היא ז"ל על מה שכתב כאן דכל שנמצא בשוק חוששין בו משום ספק נבלות ולענין טומאה אלא דבחתיכות דמצד הדין הן מותרות במקום שרוב מוכרין ישראל ומצד החומרא הוא שאסרו חכמים באכילה בלבד וזה הוא מה שביאר כאן במאכלות אסורות. ועי' בכ"מ שם במה שהביא בשם הרשב"א והר"ן ז"ל שפלפלו מהאי עובדא דאלו מציאות דף כד ר' חנינא מצא גדי שחוט וכו' והתירו לו מדר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי וכו' וזהו כעין עובדא דהכא דלקמן גדי צלי אישתכח וכו' והעלה שם דהלכה כר' יהודה לגבי ר' חנינא. וממה שנתבאר סתמא הוא דסתמא דמתני' דהכא מסייעא ליה בענין חששא דנבלה וכדאמרן:

גדי צלי וכו'. עיין בדבור דלעיל מה שהוזכר מכעין דהאי עובדא והמסקנא לדינא לדעת הרמב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה