אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי משה מרגלית

פרק ד · הלכה ב

הלכה א

פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה. פי' הר"ב שני התולעת שמשליכין אל תוך שריפת הפרה וכו' וזה הפירוש לא מצאתי במקום אחר ומעצמו פי' כן מפני שהיה קשה לו הא קתני בסיפא לשון שבין קרניו של שעיר המשתלח היה בא משירי הלשכה. והרמב"ם לא פי' כן שכתב בריש פ"ד מהל' שקלים תרומת הלשכה מה יעשה בה וכו' ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהירות שקושרין בין קרניו כל אלו באין מתרומת הלשכה. ובאמת צריך תלמוד דלפ"ז היאך פירש ללשון שבין קרניו דהסיפא דקתני משירי הלשכה. ונראה דדעתו ז"ל שאין לפרש לשון של זהורית אלא בשל שעיר המשתלח בדוקא וטעמו שלא מצינו בשום מקום דנקט התנא כהאי לישנא אלא בו דאלו בפרה וכן בשל מצורע לא נקט אלא כלישנא דקרא שני תולעת כמו שתראה בפ"ג דפרה ובפ' י"ד דנגעים ובשעיר המשתלח היא דשייך זהורית על שם שהיה מזהיר ומלבין עונותיהם של ישראל וא"כ כל כרחך אי אפשר לפרש בסיפא דמתני' דלשון שבין קרניו דנקט על השהיה על ראשו ובין קרניו לסימן בעודו בפנים קאי וכדתנינן בפ"ד דיומא קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו וכו' אלא על זה שלאחר תקנה קאי וכדפרישית בפנים דבראשונה וכו' וזה לא היה אלא כדי שלא יהא קושר כולו בסלע דשמא ילבין מיד ויחשוב שכבר נגמרה המצוה ולא ידחוף אותו וכמבואר בפ"ו דיומא והטעם שזה לא נעשה לצורך גופו של קרבן ודמיא לאינך דקחשיב בסיפא מה שאין כן לשון של זהורית הראשון דקתני התם שהיה לסימן שלא יתחלף בשל הפנימי כדאמרינן שם לצורך גופו של קרבן הוא וזה הכלל כל שהוא לצורך גוף הקרבן דוקא זהו שבא מתרומת הלשכה והשאר אינן באין אלא משירי הלשכה. והא דלא זכר הרמב"ם כלום מלשון שבין קרניו שלאחר התקנה משום שכך דרכו שלא להביא בחבורו אלא מהדברים שהיו נוהגים לשעבר וכך עתידים להיות אבל לא מהדברים שלא היו כך אלא לפי שעה ולא תמצא כלל בכל החיבור משנה תורה שזכר מדבר שלא היה אלא בזמן מיוחד בלבד ונתבטל ולא יהיה כן לעתיד וכבר זכרתי מזה בכמה מקומות שמטעם הזה לא כתב שום דבר מגט המקושר שלא היה אלא לפי שעה וכן לא זכר מהדברים שלא היו אלא במשכן בלבד ולא היה כך בבית העולמים לא לשעבר ולא לעתיד ועיין לעיל בריש פ"ה דיומא בד"ה החיצונה היתה פרופה וכו' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

כהדא בר זמינא אתפקד גביה מדל דיתמי וכו'. כבר ביארתי מענין זה בחיבורי על סדר נזיקין בענין הא דשרי להלוות מעות יתומים בקרוב לשכר ורחוק להפסד דהסכמת הפוסקים כך הוא כל שאינו אלא רבית דרבנן זהו דוקא מותר במעות יתומים ולמדנו מכאן דמעות של הקדש ושל יתומים דין אחד להם וע"ש:

רבי חייה בר יוסף פתר מתניתא וכו'. כהך פלוגתא בענין מותר נסכים מהו איתמר נמי בבבלי מנחות פ' שתי מדות דף צ' ובדרך חליפין דר' חייה בר יוסף מפרש בירוצי מידות ור' יוחנן מפרש בסאה רביעית כאותה ששנינו המקבל עליו לספק סלתות מארבע וכו'. ובאור הסוגיא דהכא מבואר היטב בפנים וכעין דהתם למאי דמוחלפת השיטה ולפי התוספתא דמנחות כמבואר. ופסק הרמב"ם בפ"ז מהל' כלי המקדש בהל' יג כר' יוחנן דהתם וכתב והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו הוא הנקרא מותר נסכים ולוקחין בו העולות לקיץ המזבח. וכאן בהל' שקלים בפ"ד שם כתב המנורה וכלי שרת מצותן שיבואו ממותר נסכים וכו' ואם לא היו להן מותר נסכים יביאו מתרומת הלשכה. וציין הכ"מ שם הא דאיתמר בפ' שני דייני דף קו דר"ע ס"ל הכי ופסק כר"ע. דמותר נסכים לכלי שרת ואע"ג דר"ח סגן הכהנים סבר כר' ישמעאל ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר"ע לר' ישמעאל עכ"ל בזה ודבר זה גופו צריך תלמוד מהיכא משמע ליה הכי. וכתב עוד הכ"מ ודע דגרסי' התם בעא מיניה רב הונא מרב וכו' עד א"ר אבהו לב ב"ד מתנה עליהם וכו'. ויש לתמוה דמשמע דפליגי אר' ישמעאל ור"ע וכו' ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו דבר זה דמקדשי בדק הבית אתו היכא דגבו והותירו עכ"ל ולענ"ד אין כאן מקום תמיה כלל במה שתמה דכל זה הוא למאי דפשיט ליה רב דאין כלי שרת נעשין אלא מתרומת הלשכה ואקשי ליה מקרא דד"ה וככלותם הביאו וגו' דמשמע דמבדק הבית הן באין וא"ל דאקרייך כתובי לא אקרייך נביאי דמקרא דמלכים אך לא יעשה וגו' משמע דאין כלי שרת באין ממעות שגבו לבדק הבית ופריך אי הכי קשו קראי אהדדי ל"ק כאן שגבו והותירו וכו' והיינו למאי דמפרש שאר הכסף דד"ה דאמעות שגבו לבדק הבית קאי והותירו. אבל למאי דגריס בתר הכי תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באין מתרומת הלשכה שנאמר את שאר הכסף איזהו כסף שיש לו שיריים וכו' א"כ לא קשו הני קראי אהדדי ולא צריכין להאי דמחלק בין גבו לבדק הבית והותירו או לא. דלעולם ולכ"ע אינן באין מבדק הבית וממה הן באין פליגי תנאי כדבמתני' ומייתי לה התם. ואם יש לדקדק בדברי הרמב"ם דכאן זה הוא. דלכאורה סותר דברי עצמו דכאן פסק כר"ע דמותר נסכים לכלי שרת ובהל' כלי המקדש שהבאתי לעיל פסק כר"ח סגן הכהנים דמותר נסכים לקיץ המזבח ואם באנו לתרץ זה ולומר דכאן לא כתב אלא מצותן שיבואו ממותר הנסכים דמשמע דעיקר מצותן לכתחלה כך הוא ובכלי המקדש כתב לעיקר הדין שלוקחין בו עולות לקיץ המזבח מ"מ אכתי צ"ע מאין יצא לו לפסוק כן. ונראה דמסוגיא דהכא למד זה דהש"ס מדייק וקאמר על דעתיה דר' חייה בר יוסף ניחא וכו' והוא ר' יוחנן דהתם כדאמרן אלא על דעתיה דר' יוחנן והוא ר' חייה בר יוסף דהתם קשיא דתנינן עמדו וכו' ומשני לא היו מודים וכו' אבל מודין היו בכלי שרת וכמבואר בפנים. והשתא איכא למידק דהא גופה מנ"ל לומר דבחדא גוונא מודים זה לזה ומהיכן דייק הש"ס הכי דילמא בכולא מילתא פליגי כמשמעות פשטא דהמתני' אלא ודאי דממתני' גופה דייק הכי דקתני זה וזה לא היו מודים בפירות ומאי קמ"ל הא אנן חזינן לה דאין מדברים כלל ממותר הפירות לא ר"ע ולא ר"ח סגן הכהנים וא"כ גם ר"ח סגן הכהנים לית ליה להא דר' ישמעאל במותר הפירות אלא ודאי דלדיוקא איצטריך בפירות לא היו מודים זה וזה אבל איכא חדא גוונא דמודים זה וזה וכדמסיק ואזיל לא היו מודים בפירות וכו' אבל מודים היו בכלי שרת. ובהיות כן אכתי איכא למידק איפכא דהשתא מאי קאמר על דעתיה דר' חייה בר יוסף והוא ר' יוחנן דהתם ניחא מאי ניחותא איכא דלדידיה הדרא הקושיא לדוכתא מאי קמ"ל התנא בהא דקאמר זה וזה לא היו מודין בפירות פשיטא דלא היו מודין בזה כדחזינן במלתייהו דקאמרי אלא דלזה נמי איכא לשנויי דג"כ להאי מ"ד לדיוקא איצטריך בפירות לא היו מודין אבל מודים הן בחדא גוונא והיינו איפכא מדקאמר הש"ס לאידך מ"ד דמודין הן בכלי שרת אבל להאי מ"ד מודין הן בקיץ המזבח דעיקר הדין של מותר נסכים לקיץ המזבח הוא. ואם כן נמצינו למדין אנו דלהאי מ"ד דקאמר הש"ס על דעתיה ניחא הוא על כרחך דנימא נמי לדידיה דבחדא גוונא מודין הן זה לזה ואיפכא הוא מדאמרינן לאידך וכדאמרן דבהאי גופה נמי פליגי הני אמוראי היאך אנחנו מפרשים לדיוקא דמתני'. ומעתה צא ולמד מי הוא האי מ"ד דמוכרחין אנחנו לומר דגם לדידיה מתני' לדיוקא קתני ואיפכא הוא ממאי דאמרינן לאידך הלא זה לר' חייה בר יוסף דהכא והוא ר' יוחנן דהתם ומכיון שנוסחת הבבלי עיקר הוא בכל מקום שתמצא דרך חליפין בתנאי ובאמוראי וכנודע זה דמה"ט בחרו הגאונים הקדמונים ז"ל לפסוק כסוגית הבבלי בכל מקום דכה"ג דמהדורא בתרא היא א"כ לר' יוחנן דכוותיה קיי"ל וכדפסק הרמב"ם כמותו דסאה רביעית זהו מותר נסכים לדידיה ע"כ דאמרינן דבחדא גוונא והיינו לקיץ המזבח מודים זה לזה כדלעיל. ולא פליגי במותר נסכים אלא למצוה לכתחלה דלר"ע מצותו לכתחלה לכלי שרת ולר"ח סגן הכהנים אף למצוה לכתחלה לקיץ המזבח אבל הכל מודים דמקיצין למזבח ג"כ ממותר נסכים וכן אם אין כאן מותר נסכים הכל מודים דכלי שרת באין מתרומת הלשכה וכתנא דבי ר' ישמעאל דיליף לה מקרא דשאר הכסף וכדלעיל. וזהו טעמו של הרמב"ם דפסק כאן בהל' שקלים למצוה לכתחלה במותר נסכים לכלי שרת וזהו כר"ע דהלכה כמותו מחבירו. וזהו לגבי ר"ח סגן הכהנים דאיהו הוא דפליג במצוה לכתחלה ובגוונא אם לא היה להן מותר נסכים שיבואו מתרומת הלשכה הכל מודין בה לר' ישמעאל אפי' לכתחלה מותר תרומה לכלי שרת ולר"ע ולר"ח סגן הכהנים אם יש כאן מותר נסכים ולא עשה מהן לכלי שרת מודים שמקיצין את המזבח כדאמרן דמוכרח הוא מדיוקא דמתני' דמודין בזה לר' יוחנן דהתם דקיי"ל כוותיה בפירושא דמותר נסכים ואם אין כאן מותר נסכים לדברי הכל כלי שרת באין מתרומת הלשכה כדדייקינן דבהא ודאי לא פליגי אדר' ישמעאל ואתנא דבי ר' ישמעאל דהתם דיליף לה מקרא ונמצא דנכונים הם כל פסקי דהרמב"ם בענין זה דכאן בהל' שקלים ודהל' כלי המקדש דהתם דמיירי לדינא מה יעשו במותר נסכים אם אינן צריכין לכלי שרת שכבר נעשו מקיצין בו את המזבח וזהו כר"ע וכר"ח סגן הכהנים דמודים זה לזה בכה"ג כדלעיל. ועוד ראיה מהאי סוגיא דמנחות דהתם דמוזכר לעיל דקאמר תניא כוותיה דר' יוחנן המקבל עליו לספק סלתות וכו' וזה הוא ששנינו מותר הנסכים לקיץ המזבח וא"כ אפילו אם נאמר דר"ע ור"ח סגן הכהנים פליגי אף לדינא בקיץ המזבח היה ראוי לפסוק כוותיה דסוגית הש"ס דהתם מוקי להאי ברייתא דנשנית לפי פיסקי' דר"ח סגן הכהנים כוותיה דר' יוחנן דהלכה כמותו אלא דלפי מה שנתבאר לא פליגי הני תנאי אלא במצוה לכתחלה כדמזכח מכל מה שאמרנו וזה שרציתי לבאר לדעתו ז"ל ונלמד מסוגית הש"ס דהכא ומדיוקא דמתני' אליבא דר' יוחנן דהתם כמבואר הכל להמעיין בכל המקומות שהבאתי ועיינתי ודקדקתי בס"ד:

עד כדון בירוצי צבור ואפילו בירוצי יחיד וכו'. משמע בהדיא דהסוגיא ס"ל דאף בבירוצי יחיד הדין כן וכדמסיק בהדא דתני וכו' וכלומר שצריך ג"כ כאן למסרם לצבור ומש"ה יש לתמוה על מה שכתבו התוס' במנחות דף פח ד"ה ברוצי המדות נתקדשו למ"ד לא נתקדשו ניחא הא דאמר לקמן מותר נסכים לקיץ המזבח ומפרש ר' חייה בר יוסף בירוצי מידות דיש להן פדיון ולוקחים ממותר נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותו אבל למ"ד נתקדשו קשיא הא אין להן פדיון. ור"ל דכיון שנתקדשו בכלי שרת הוי להו קדושת הגוף ואין להן פדיון כמו הנסכים גופן דמשנתקדשו בכלי אין להם פדיון כדתנן לקמן שם בריש פרק יב. ותירצו די"ל דמיירי בנסכי צבור ולב ב"ד מתנה עליהן כדמפרש בירושלמי דשקלים. ע"כ. והיינו מה דאמר ר' חנניה בסוף הלכה תניי ב"ד היא על המותרות שיקרבו עולות. אלא דקשיא עלייהו מהא דהכא דמסיק בהדיא דאף בירוצי יחיד נתקדשו ובלבד שימסרם לצבור ור' חנניה דלקמן נמי לא פליג בהא אלא דיהיב טעמא על כל מותרות משל צבור דמשום דתניי ב"ד הוא וכו' ומודה הוא ג"כ בבירוצי יחיד אם מסרם לצבור. והשתא למאי דדייקי דלמ"ד בירוצין נתקדשו וכדהכי קיי"ל בבירוצי הלח וכהאי מתני' דלקמן שם אמאי מקיצין בהם הא אין להם פדיון וליכא טעמא לבירוצי יחיד אם לא שנאמר דכשמוסרים לצבור הרי הן בכלל שאר בירוצין דצבור ומהני תנאי ב"ד ג"כ עליהן וא"כ לא היה להם לדחוק לאוקמי להאי מ"ד דס"ל נתקדשו דמיירי בשל צבור דווקא אלא דאף בשל יחיד מיירי וכדמוכח מסוגיא דהכא. ודעת הרמב"ם בזה סתום הוא דבפ"ב מהל' מעשה הקרבנות כתב בהל' ט' בירוצי המידות של סולת חול שאין גב העשרון קודש ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ וכו' וזהו כמתני' דלקמן שם דף צ' כמוזכר מדת הלח בירוציהן קודש ומידת היבש בירוציהן חול וכטעמיה דר"ע דהתם. ובהל' י' כתב מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן את המזבח. וזהו כדברי התוספתא דמנחות שהבאתי בפנים ומייתי לה נמי התם. ואע"ג דהתם קאמר עלה תניא כוותיה דר' חייה בר יוסף והיינו בפירושא דמותר נסכים ואיהו פסק כר' יוחנן וכמבואר בדבור דלעיל הא ל"ק דמיהו דינא דהתוספתא בענין שמהבירוצים ג"כ מקיצין להמזבח ככ"ע היא אתיא אלא דכוותיה דר' חייה בענין פירושא דמותר נסכים היא דייקא ובזה הכריע כר' יוחנן דתניא נמי כוותיה דמסיים תנא דאידך ברייתא וזו היא. ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח וכוותיה דר' יוחנן בפירושא דמותר נסכים. וכלומר דלדינא בענין דמהבירוצים מקיצין ג"כ המזבח ל"פ הני ברייתות אהדדי מיהו בזה סתם דבריו ולא הזכיר כלל מהו הדין בבירוצי יחיד ואיפשר דסמיך על שביאר במקום אחר וזהו בענין המוזכר בהאי דכתונת ביומא דכל מה שהתנדב היא לצורך הצבור ומוסרם להצבור הרי הוא כשל צבור וא"כ ה"נ כן הוא וכמבואר בסוגיא דהכא:

עד כדון בירוצי לח ואפילו בירוצי יבש וכו'. האי ע"כ לא מיתפרשא אלא על פי התוספתא שהבאתי בפנים וסמיך הש"ס על שהיו בקיאין בתוספתות ובכולהו ברייתות דאי מהאי מתני' דפ' התודה לא שמענו מעניינא דבירוצין מידי אלא דהאי תוספתא דמיא להאי מתני' בענין שאם יש שם זבח אחר וכו' ומדמסיים התם ומקיצין בהן המזבח פשיט לה. ומיהו הא קשיא דמשנה שלימה שנינו במנחות דף צ' וכמוזכר בדבור דלעיל מדת הלח בירוציהן קודש ומדות היבש בירוציהן חול ור"ע ור' יוסי לא פליגי שם אלא בטעמא דמלתא וצ"ל דהאי ש"ס ס"ל דהאי תוספתא דמנחות לא ס"ל כהמתני' דהתם אלא אפי' בירוצי היבש קודש. ואפילו אם נפרש דהאי ואפילו בירוצי דיבש דקאמר הכא דרך בעיא היא וקאמר עלה כהאי דתנינן וכו' מ"מ היינו הך ולא מצינו למישמע לאידך גיסא מהאי פשיטותא דהכא ועוד מאי האי דקא מיבעיא ליה הא מתני' היא דמידות היבש לא נתקדשו אלא מבפנים לר"ע ולר' יוסי אף דס"ל דנתקדשו גם מבחוץ מ"מ מודה בבירוצי יבש דחול הן ומטעמא שהיבש אינו נעכר וכו' כדאמר התם. ומ"מ קשיא דהא בהאי תוספתא גופה גריס לעיל שם בהדיא כבמתני' כל בירוצי הלח בלח קודש וביבש חול וא"כ הסיפא שהבאתי בפנים לא איירי נמי אלא בבירוצי הלח. לכך נראה דה"פ דהאי מלתא דדרך בעיא היא אבל לא קאי אם בירוצי היבש נתקדשו או לא דהא מתני' היא וכדאמרן אלא אדלעיל מינה קאי דפשיט ליה דבירוצי יחיד דינן כשל צבור אם מוסרם להצבור וכדפרישית ועלה קאמר עד כדון שמענו דבירוצי הלח שהן קדש דין של יחיד ושל צבור שוין הן ואם אפילו בבירוצי יבש דתנינן שהן חול נמי נימא דשל יחיד שוה לשל צבור ובירוצי יבש שלו חול הוא או דילמא שלא אמרו כן אלא בשל צבור ומטעמא דמתחלה לא הוקדשו אלא מה שהוא בתוך הכלי ומה שבחוץ מכיון דלא נמשחו כלי שרת מבחוץ הבירוצין חול הן אבל ביחיד המתנדב נסכים אפשר דאמרינן ביה דדעתו היה שיהא הכל קודש ואפילו הבירוצין שמבחוץ להכלי דלא אזלינן בתר הכלי שרת שמתקדשין בו הנסכים אלא בשל צבור אבל בשל יחיד בתר דעתיה אזלינן ופשיט לה מההיא דתנינן בפ' התודה הנסכים שקדשו בכלי וכו'. ומדקתני סתמא משמע דבשל יחיד שהתנדב זבח ונסכים ג"כ הדין כן ואי ס"ד דביחיד בתר דעתיה אזלינן א"כ נימא דדעתו לא היה להקדיש לנסכים אלו אלא עם אותו הזבח שלו בלבד ואמאי לא מחלק התנא ולומר דביחיד אין להם להנסכים תקנה שיקרבו עם זבח אחר אלא מדקתני סתמא ש"מ דמיפשט פשיטא ליה דאף ביחיד הדין כן ולא אזלינן בתר דעתיה וה"ה הכא נמי כן דלא אזלינן בתר דעתיה ואף בירוצי היבש של יחיד חול הן דלא נתקדש אלא מה שבתוך הכלי זהו העיקר בפירושא דהאי מלתא:

נשים האורגות בפרוכת וכו' רב חונה עבד לה כבנין. מהכא משמע דכל שהוא בנין לד"ה בא מבדק הבית ופליגי בפרוכת של היכל שהיה תחת הבנין אי כבנין ממש הוא נחשב או לא דאילו בפרוכת של השערים שהיו שם הלא אינן אלא לצניעותא בעלמא ומהיכי תיתי יהיו דברי רב הונא מיתניא על אלו הפרוכת והוא נגד תוספתא ערוכה בפ"ב דקתני נשים האורגות בפרוכת וכו' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וזהו כפרוכת השערים כדמוקי לה נמי בבבלי פ' שני דייני בדף קו דבפרוכת דבבי מיירי אלא דהכא בפרוכת ההיכל שהיה תחת הבנין פליגי וכעין פלוגתא דאיתמר התם דרב ס"ל כשמואל דהכא דשכרן מתרומת הלשכה ורב נחמן קאמר התם מקדשי בדק הבית כרב הונא דהכא ופסק הרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים בהל' ב' כרב נחמן בפרוכת ההיכל וכדמסיק שם דההיא דתוספתא בפרוכת דבבי מיירי ואותן היו באין מתרומת הלשכה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה