אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית

פרק ו · הלכה ב

הלכה א

אין מגרדין מנעלים וסנדלים אבל סכין ומדיחין אותן. על כרחך האי ברייתא מיירי בישנים דאין מגרדין אותן לכ"ע דהוי ממחק דהא קתני אבל סכין ולקמן מייתי ברייתא אין סכין מנעלים וסנדלים ולא קאמר הש"ס אית תניי תני וכו' כדרכו בכל מקום. וש"מ דלא פליגי דהאי ברייתא בתרייתא בחדשים מיירי וכדקתני בהדיא סך שמן ומתעגל ע"ג קטובליא חדשה וא"כ כולה בחדשים מיתוקמ' ומשום דבחדשים מיחזי כעיבוד והלכך אין סכין לא בידים ולא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל וכו' אבל בישנים לא מיחזי כעיבוד שאין מקפיד עליהן ובמגרדין איפכא הוא דבישנים ממחק הוא את העור אבל בעודן חדשים ואין מלוכלכין בטיט פליגי בה כדקאמר הראשונים היו אומרים מגרדין וזה בחדשים הוא דאיירי דלא פליגי הראשונים אסתמא דהך ברייתא אין מגרדין ומסיק לה כהשניים דאין מגרדין אפי' בחדשים כדהורה ר' והשתא אזלא כולה מלתא דהכא עם המסקנא בהאי סוגיא דהבבלי פ' אין תולין דף קמ"א דקאמר ר' אבהו בשם ר' ינאי מגרדין מנעל חדש אבל לא ישן וכו' בגב סכין וזהו כדאמר הכא דאף למ"ד מגרדין ובלבד לאחורי הסכין. ובתר הכי קאמר התם א"ל ההוא סבא סמי דידך מקמי הא דתני ר' חייא אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו וכו' והאי דסיכה בחדשים הוא דמיתפרשא נמי התם כדמוכרח מהאי דהכא וכדאמרן. ולפ"ז מבוארין הן לפניך דברי הרמב"ם שכתב בפ' כ"ב בהל' יח ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלין חדשים אבל סכין ומקנחין את הישנים. כך הוא הנוסחא האמיתית בנוסחא מדפוס הישן משנת ש"י וי"א אשר בידי ותיבת אותם בהסיפא בדפוסים חדשים ט"ס הוא. ועיין בהה"מ שרצה לפרש דבריו שברישא דדוקא חדשים קאמר ולפיכך כתב שהם דברים מתמיהין שהרי שם בפ' תולין וכו' ולא יסוך וכו' ואם אין לרבינו נוסחא אחרת בדברים אלו איני יודע להלום דבריו ובהשגות וכו'. ואין כאן שום דוחק וקושיא בדבריו אף לפי הנוסחא שלפנינו וכמוזכר דחדשים דנקט לרבותא הוא ואצ"ל בישנים דליכא מאן דפליג דזה הוי כממחק וכבר ביאר דיני דממחק והדומין לכך בפרקים דלעיל. ובענין שהתיר בסיכה להישנים ועל זה הוא שאמר הראב"ד גם בזה טעה ור"ל דמאין לו לפרש הא דקתני לא יסוך רגלו וכו' דדוקא בחדשים הוא דקתני הא סתמא לא יסוך הוא דקאמר. וכבר מבואר הוא דפירושו מוכרח מהאי דהכא דאין בישנים משום עבוד וע"כ לאוקמי לההיא דקתני אין סכין בחדשים הוא דקתני ולהאי דקתני. אבל סכין ומדיחין אותן בישנים הוא דקאמר ואין כאן פקפוק כלל בהאי דינא דדברי ברייתא דהבבלי מתפרשין ג"כ כהאי דמוכח בהדיא מהכא:

אין לובשין מנעלים וסנדלים חדשים וכו'. ובבבלי שם גריס באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה שהיא מקפדת שתהא מכוונת לעדת רגליה ומסיק שאפי' אם יצאת בו אפי' שעה אחת מבעוד יום מותר:

סנדל שנפסקו אזניו וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי פ' ואלו קשרים דף קי"ב. וגריס נמי התם לעיל בהך עובדא דר' ירמיה וכו' ובהך דאביי וכו' כעין דמשמע מהכא דיש לחלק בין היכא דמינטר או לא וכדפרישית בפנים. וכבר זכרתי ביבמות שם דלפי הסוגיא והגי' דהתם הנכון בזה וע"ש:

מפני החשד וכו'. רש"י ז"ל הביא לזה במתני' וכתב ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל ושליף וממטי ליה בידיה. ונראה דנ"מ לדינא איכא בהני תרי טעמי דלטעמא דמפני החשד א"כ מסתברא דבזמן שיש ברגלו מכה שנותן על זה שאין בו מכה דאי על אותה שיש בו מכה אכתי אתו למחשדיה כדקאמר הכא דמאן מצער ליה דלא יתן על חורתי' להסנדל השני ואלו ללשון של רבותיו של רש"י דילמא מחייכי עליה א"כ ע"כ צ"ל דלמ"ד שנותן על זה שיש בו מכה לא אתו למיחייך עליה שהרי ניכר ונראה שהוא צולע על רגלו שהסנדל עליו וכדפירש"י בגמרא ללשון זה להאי מ"ד והוסיף עוד דא"נ מחכו עליה דלא חזו למכה לא שליף לה דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה ועל זה קשה דנהי דכך הוא הא מ"מ מי לא מודה האי מ"ד דאכתי משום חשדא איכא וכדאמרינן בעלמא בכה"ג דאיכא תרי טעמי ולמ"ד משום הא הא אכתי איכא משום הא. וה"נ בכעין זה דאף דלא הוזכר בהדיא התם בגמרא להני טעמי ואיכא לפרש או משום חשדא או משום דילמא מחייכי מ"מ הא קשיא להאי מ"ד דנותן ברגלו שיש בו מכה הא אתו למיחשדיה ואף דרש"י רצה לתקן להאי מ"ד ופי' שמכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות דרכים ולא נועלו אלא משום מכה אין זה מספיק דאכתי לעולם איכא חשדא שיאמרו מה לזה שהלך מביתו בסנדל א' ומאן מצער ליה שאינו נותן גם את השני על רגלו השנייה. ומש"ה נראה דהואיל ומפשיטותא דהאי טעמא מוכרח הוא כהאי מ"ד דנותן על רגלו שאין בו מכה. וכדמוכח הכא להדיא והשתא אף דמשמע נמי מהכא דלר' יוחנן דס"ל על אותה שיש בה מכה הוא נותן וכדמוכח מהאי עובדא דשמעון בר בא והיינו נמי כדגריס התם בהאי עובדא גופה דרב שמן בר אבא וכו' דאמר עשיתו מכה ובעי למיפשט התם דס"ל כרב הונא דנותן באותה שיש בה מכה. וא"כ לא ס"ל לר' יוחנן להאי טעמא כעיקר דמשום חשדא וקשיא על זה כדאמרן. ואפשר לומר נמי דמש"ה פסק הרי"ף בזה דהאי מ"ד ברגלו שאין בה מכה ומסיים כחייא בר רב וכר' יוחנן. דאמר עשיתו של שמאל מכה. ואף דמלישנא דהש"ס משמע דלדחייה בעלמא קאמרי הכא ודילמא כחייא בר רב ס"ל וה"ק עשית של שמאל מכה ומש"ה טען עליו בעל המאור בזה והרמב"ן כתב מצא בעל המאור ז"ל מקום לחלוק וכו' ולא ביאר בזה ע"ש. ומכאן מוכח דלדחייה בעלמא איתמר הא דהתם דהא קאמר בהדיא דהשיב לו ר' יוחנן אין בבלייא דקמתיה עלה אלא דנראה דמשום דקשיא לסברא דר' יוחנן אי כרב הונא ס"ל וכדאמרן דאכתי לעולם איכא חשדא סמיך הרי"ף על הא דקאמר ודילמא וכו' כדי שלא לסתור דברי ר' יוחנן וכעין דאמרינן התם בפרק כירה דף מ"ו. ולדעת הרמב"ם שדעתו ג"כ כדעת הרי"ף כמ"ש בפ' יט בהל' ט"ו לדעתו פשוט הוא דסומך בכל המקומות. אדנשמע מסוגיא דהכא במקום דליכא הכרעה דמילתא מסוגיא דהתם. ומשום דמסתברא מילתיה דשמואל דהכא וכטעמיה וזהו כחייא בר רב. ועוד דדברי ר' יוחנן אזלא כהאי דמשמע נמי מהתם והכא קאמר בהדיא דלא ס"ל כהאי ברייתא דמסכת דרך ארץ כשהוא נועל של ימין וכו'. ומכיון דמסתמא דברייתא משמע דהימין עיקר סמכו הם ז"ל על האי ודלמא כחייא בר רב וכו' אף דבענין זה לא משמע הכי מדהכא משום כדי לקיים דברי ר' יוחנן להלכה:

יוצאין בתפלין ע"ש עם חשכה וכו' עיין לקמן בד"ה תני לא יצא החייט במחטו וכו' ובמקום אשר מצוין שם:

ואיזהו שיר של פגעים וכו'. וה"נ קאמר בבבלי פ"ב דשבועות דף ט"ו וכדמסיק נמי התם להגן שאני:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה