מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה א
כירה שהסיקוה בקש או בגבבא. הרמב"ם בפי' המשנה כתב הקש הוא התבן וגבבא הוא זבל שבשדות. ולפ"ז קש הוא הנקצר עם השבלים שהוא התבן בעצמו פליי"א בלע"ז. ומה שקורין אשטובל"א היא הנשאר בשדה והוא הגבבא וכמו שפירש"י בזה. ומה שכתבו התוס' לראיה דקש הוא המחובר לתבן הוא הנקצר עם השבלים מדאמרינן בפ' השואל בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה וצריך לאוקמה בתיבנא סריא יש לומר דהתם מדקתני תרווייהו בהדדי להביא תבן וקש הוא דפריך דעל כרחך דש"מ דקש דהברייתא לאו היינו תבן הנקצר וכדכתיב לקושש קש לתבן. והיינו שיטלו הקש מהמחובר שיהי' להם לתבן להטיט. ולהכי פריך שפיר בשלמא קש וכו' אבל בעלמא היכא דהוזכר קש ולא הוזכר תבן אצלו היינו קש והיינו תבן והוא הנקצר כדכתיב יאכלמו כקש והנקצר הוא שעומד להסקה והתוי"ט בריש פ"ט דב"מ רצה לחזק פי' התוס' ע"ש. ומה שסיים שם ומ"מ תבן יקרא להנשאר בארץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ולפי הנראה דלא אמרו כה"ג אלא על שנוי הלשון שנמצא בהרבה מקומות אבל לא על שנוי הענין באותו הלשון בעצמו הנמצא בתורה ובמשנה:
כיני מתניתא מקיימין עליה תבשיל. הכא קאמר בפשיטות דלשהות תנן ומתני' דר' יהודה היא. והתם בריש פרקין בעיא דלא איפשיטא היא אם לא יתן לא יחזור הוא וכו' או דילמא לשהות תנן וכו'. ולפי דרכו של הרמב"ם בכל מקום דבעיא היא דלא אפשיטא בבבלי סמיך על פשיטותא דהאי ש"ס היה מכאן ראיה לפסק שלו דפסק בפ"ג בהל' ד' כהרי"ף וסייעתיה שכתב ומסקנא דלא יתן לא ישהה הוא ואפי' לשהות אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכ"ש להחזירה וכו' כמו שהאריך בראיות דמסתברא לן דהכי הוה המסקנא. ובעל המאור השיג וסתר ראיותיו והרמב"ן הליץ וסתר כל ראיות של בעל המאור וכן הרא"ש הביא בשם הר' יונה וכל זה המה בכתובים ולא נאריך בהמבואר כ"א בענין מה שפלפל הרמב"ן עם בעל המאור מהאי דאין צולין וכו' דפ"ק נבאר קצת בזה לקמן. והנה בחידושים שלי הארכתי בפלפול הלכה זו ולפי שיטות השונות בפירושא דשמעתתא והיוצא מזה לדינא. ואפס קצהו אזכיר כאן דזה שפלפלו התוס' בד"ה חמין ותבשיל דנראה לר"י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בישל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי וכו' ולא כרבנן וכו' ור"ל מדקאמר ומני חנניה הוא א"כ ש"מ דאיכא רבנן דפליגי עליה והכי אשכחן בהאי תלמודא בפ"ק בהלכה דאין שורין דפליגי דאיכא מ"ד דלא כחנניה ואיכא דפוסק כחנניה (ועיין במ"ש הרשב"א בענין דברי התוס' ולא כרבנן וכו') ובתר הכי כתבו ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין וכו' ולפ"ז הוה קשה מאי דוחקיה דבעל הבעיא לאוקמי מתני' כחנניה ולא כרבנן דהא איכא למימר דסתם תבשיל דמתני' בבשיל כל צרכו ומודו רבנן בהכי והכי מוכח בהדיא בהאי תלמודא בפ"ק בהל' דאין צולין בשר וכו' דגריס התם ר' בון בשם רבנן תבשיל שנתבשל כ"צ מותר לשהותו ע"ג כירה שאינה קטומה והיה אפשר לתרץ זה משום דאיכא למימר דמספקא ליה לבעל הבעיא דילמא סתם תבשיל מצטמק ויפה לו הוא ובהא לא מודו רבנן וכדגריס התם בהלכה הנזכר דר' זעירא הקשה עליה דבשלמא בשר בצל וביצה דמתני' שהתירו כל שיצולו מבעוד יום להשהותן דמצטמק ורע לו וזה מצטמק ויפה לו ואת אמר הכין וכו' אלמא סתם תבשיל מצטמק ויפה לו ולפיכך קאמר בעל הבעיא ומני חנניה דודאי לחנניה דמתיר להשהות כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מסתברא דמכ"ש הוא דמתיר בבשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאם בצריך עוד לבשל עד שיתבשל כל צרכו לא חייש שמא יחתה פשיטא דלא חייש בשכבר נתבשל כל צרכו שמא יחתה שיהא מצטמק ביותר ואין לומר משום דאיכא סברא נמי לאידך גיסא דבשנתבשל כמאכל בן דרוסאי לא חייש שמא יחתה דהואיל דכבר ראוי לאכילה הוא שיש בני אדם שאוכלין אותו כך ואם יחתה שמא יתקלקל בבישול יותר מכל צרכו ויותר מדאי אבל בבשיל כל צרכו מכיון שזה משהה אותו ע"ג האש מסתמא רוצה שיהא עוד מצטמק ביותר וחייש שמא יחתה שהרי יפה הוא לו וא"כ אכתי כחנניה נמי לא מיתוקמא דהא ליתא דחדא דלכאורה זהו נגד הסברא ועוד דנהי דאמרת הכי א"כ אכתי איכא למימר דהואיל דאיכא סברא לכאן ולכאן היא גופה נמי מן הבעי' היא ובחדא מגו חדא קא מיבעי' ליה מי נימא דלהשהות מותר לעולם ולא חיישינן למידי ומנו חנניה היא. ומשום דאיכא למימר דהואיל וחנניה מתיר כמאכל בן דרוסאי מכ"ש דמתיר בבשיל כל צרכו אפי' מצטמק ויפה לו דאלו כרבנן לא מתוקמא כלל. או דילמא לשהות תנן וכו' ומשום דאף לחנניה מחלקינן בין בשיל כמאכל בן דרוסאי לבין בשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכהאי סברא לאידך גיסא וא"כ מיתוקמא מתני' כדברי הכל. ואי גרוף וקטום אין וכו'. כל זה היה נראה ליישב הבעיא למאי דמשמע מסוגיא דהתם דלקמן דבסתם תבשיל שבישל כל צרכו איירינן דאל"כ לא מצי פריך קשיא דר"מ אדר"מ ואף שהתוס' רוצין שם ליישב הפירכא ובדוחק והן בעצמן מסיימין ומ"מ נראה דסתם חמין ותבשיל הוי נמי בבשיל כל צרכו וכו' כדכתבו כאן ומסוגיא דהאי ש"ס שהבאתי נראה בפשיטות דבתבשיל שבישל כל צרכו מודו רבנן. ויש עוד מכמה מילי מעלייתא בהלכה עמוקה זו כאשר הרחבתי דבורי בחדושים שלי ואין כאן מקומו. ובהא דקאמר הכא בסוגיא דפ"ק שהבאתי על האי מתני' דאין צולין וכו' דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ולקמן בהסוגיא דהכא פשיט ליה מהאי עובדא דר' חמא בר חנינא בביצים מצטמקות ויפה להן. וכן קאמר התם בדף ל"ח מהאי עובדא ולכאורה קשה אלא ע"כ דאתינן להאי תירוצא שתירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על התימא הגדול שתמה בעל המאור על הרי"ף ז"ל שכתב והתימא הגדול שבדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפ' ראשון וכמה כדי שיצולו אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי וההיא כחנניה אזלא ועלה מייתי לה לברייתא כחנניה ובפ' זה דחה דברי חנניה ולא זכר לאותה משנה ולא למה שכתב עליה ועל זה תירץ הרמב"ן דהתם בצלי מיירי והכל מודים בבשר וצלי ע"ג גחלים שמותר אם הוא כמאכל בן דרוסאי ולא נחלקו אלא בקדירה ובהא פליגי רבנן סברי לא דמי תבשיל לצלי וגזרינן וחנניה סבר לא גזרינן וטעמא מאי משום דכל צלי שהוא כמאכל בן דרוסאי אי מחתו ליה מיחרך ופת נמי מחרכא ובירושלמי מפורש מה בין פת ומה בין תבשיל וכו' וזהו כדגרסינן הכא בפ"ק בהלכה אין נותנין חררה ע"ג גחלים וכו' וע"ש. והשתא נמי הא דקאמר הכא בפשיטות בשר ובצל וביצה מצטמק ורע לו משום דבצלי מיירי וכסבריה דהרמב"ן וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג בהל' ט"ז אין צולין בשר בצל וביצה ע"ג האש אלא כדי שיצולו מבע"י ויהיו ראויין לאכילה. והיינו כמאכל בן דרוסאי. ואם נשארו אח"כ על האש עד שיצולו הרבה מותר מפני שהן כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם. וזה ממש כדברי האי תלמודא דפ"ק וכתב עוד הרמב"ן שם והנה בעל המאור ז"ל שתמה כאן התימא הגדול לא נזכר שהביצה מצטמק ויפה לו כדאמרינן לקמן והיאך הותרו לו כמאכל בן דרוסאי והלא הוא אוסר מאכל בן דרוסאי במצטמק ויפה לו וכו'. וכך הקשה הרשב"א ז"ל עליו וכתב והתימא הגדול שבעל הפירוש הזה נסמך על ההיא דרב דבשר בצל וביצה לפסוק כחנניה ואע"פ כן אסר מצטמק ויפה לו בשלא נתבשל כל צרכו. ודעת הרשב"א להלכה הכל כדברי רב האי גאון ז"ל כמו שסיים שם. והנכון שבכלל הדברים מה שכתב רבינו האי גאון ז"ל והוא המסכים לפרק כל הקושיות וליישב את הכל על אופניו ונשאר המנהג על בוריו. ויש ליישב לשון בעל הבעיא בהא דקאמר ומני חנניה גם לפי הדרך שכתב הרמב"ן ז"ל לחלק בין צלי לתבשיל שבקדירה כלומר מי נימא דאין חילוק בין צלי לתבשיל ולא מיתוקמא אלא כחנניה או דילמא לשהות תנן וכו' משום דשאני תבשיל וד"ה היא המתני'. וכעין דרך הראשון שזכרתי. ואין להאריך כאן יותר:
עד איכן וכו'. הרמב"ם בפ"ג בהל' י' כתב ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה וכו' משום דבגמרא דילן גרסינן סתמא בהאי דר' חלבו לא שנו אלא על גבה אבל תוכה אסור. ואע"ג דדרכו בכל מקום לסמוך על פירושא דהאי תלמודא במה שאינו מבואר בהדיא התם דלא כדהכא אפשר הואיל ור' מנא קאמר עד מקום שהוא עושה חריץ וא"כ היינו על גבה שדרך הוא לעשות בהכירה מקום שתהא הקדירה שופתת עליו וא"כ משם ולמטה נקרא הכל תוכה ודרכו בכל מקום לתפוס דברי ר' מנא לפי שהוא מבתראי דהאי תלמודא בנו של ר' יונה ותלמידו של ר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה כמוזכר בהרבה מקומות ועוד דדבריו עולין כמשמעות מהש"ס דילן:
הדא דתימר בשהיו לחין ויבשו וכו'. דבר זה מבואר הוא ולא היה צריך הרמב"ם להזכירו שידוע הוא שהלחים ונתייבשו עושין גחלים והיבשין במחובר אינן בכלל עצים האמורין בהאי דינא שהכל הולך אחר הגחלים דעיקר הטעם משום שמא יחתה הוא ואלו שאינן עושין גחלים הרי הן בכלל קש וגבבא:
מאן דאמר בגפת ובעצים בדקה. ולפני הרמב"ם היתה הגי' בהפך שכך כתב שם בהלכה ד' או בקש ובגבבא או בגללי בהמה דקה וכו' והכי מסתברא שמבהמה דקה אין להם ממשות ואינן עושין גללים:
הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו. כאן גילה הרמב"ם דעתו דלא פסק כהאי דהכא דהגורף צריך לחטט ביד שכתב שם לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר וכולי וא"כ העיקר הוא שיגרוף את האש של הגחלים שיש בהן ממשות ונלמד זה מהאי ברייתא שהובאה בגמ' שם גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה. וא"כ כל שאין כאן גחלים בוערות תו לא חיישינן גבי כירה ואחד גרופה ואחד קטומה לא בעינן עד שיהא כל צרכו לפי שהניצוצות שנשארו אין בהן ממש. ודווקא בתנור שחומו מרובה הוא דחיישינן לניצוצות כדכתב שם בהל' ו':
קטמה ונתלבת מהו וכו'. משמע מהכא דלא קיימא למסקנא כהך הוראה להיתרא דר' חייא רבה שהרי חיברו עליו כל הני חברייא ובעון מחזור עליה עד שרבי חנניה אמר להם הניחו לו מן דהוה עובדא הוה עובדא. וכן ר' מנא הקשה עליו מדברי עצמו שהחמיר לקמן בשהיה ע"ג כירה שאינה גרופה או קטומה ואפי' בשוכח וא"כ האיך נקיל בחזרה ונתלבתה וכן נמי משמע מהתם דמדייק על הא דאמר ר' הושעיא קטמה והובערה משהין עליה וכו' ש"מ מצטמק ויפה לו מותר וכו' קמ"ל. וכלומר דלעולם איכא למידתי דר' אושעיא לא ס"ל דמצטמק ויפה לו מותר אלא דבהובערה ס"ל דלא הדרא לה למילתא קמייתא. ומיהו אנן לא סבירא לן לא הא ולא הא כך נראה לדעת הרמב"ם שפי' כן. ולפיכך לא הזכיר הך דקטמה והובערה ולא הך דקטמה ונתלבתה להתירא אלא הוא בכלל שאינה קטומה ואסור להשהות עליה. והך דרב ספרא א"ר חייא דהתם לעיל שמתיר בקטמה ונתלבתה היינו דר' חייא דהכא ומיפרכא מילתי' מכל אלו רבנן וכן התם לא פשטינן מידי מיניה לענין לסמוך ודחי לה נמי להאי גיסא ולהאי גיסא. ומיהת נקטינן דדין קטמה ונתלבתה לא קיימא למסקנא להיתירא:
דתני המעשר והמבשל בשבת וכו'. הרוב מה שצריך ביאור והיוצא מזה לדינא ביארתי בפ"ב דתרומות ובענין קנסו שוגג אטו מזיד לר' יהודה דהלכתא כוותיה במבשל מבואר שם דבמידי דאורייתא קניס הוא בשוגג אטו מזיד ובמידי דרבנן הוא דפליג אדר"מ ולא קניס שוגג אטו מזיד כ"א במקום דאיכא למיחש לאיערומי קניס אפי' במידי דרבנן. ובהא לית הלכתא כוותיה דר' יהודה אלא כר' יוסי דפליג עליה וכמבואר מהסוגיא דגיטין ומכמה סוגיות דהש"ס דהכא ודהתם ותירצתי הכל לדעת הרמב"ם ז"ל הרוצה לעמוד על זה יע"ש בד"ה במזיד באיסור בשוגג באיסור ובדיבורי' שלאחריו וימצא הכל מבואר בס"ד:
חזרו לומר תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור וכו'. משמע מהכא בהדיא דלאחר שגזרו על השוכח ולמיקנסיה אטו מזיד חזרו עוד לומר ולחלק גבי תבשיל שבישל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו הוא שאסור ואם מצטמק ורע לו מותר וטעמא בהא עיקר טעם הגזירה מפני שנחשדו. להיות מניחין במזיד ואמרו שוכחים אנו וא"כ בדבר שהוא מצטמק ורע לו מסתמא לא יבואו לעשות כן להניחו שיתקלקל והכי מסתברא אלא דמסוגיא דהתם לא משמע כן ולא גריס להא כלל ובאמת צריך ביאור הרבה לדברי הרמב"ם בדין זה במ"ש בפ"ג בהל' ט' לחלק בשוכח בין תבשיל שלא בישל כל צרכו שאסור עד מוצאי שבת ובתבשיל שבישל כל צרכו אפי' מצטמק ויפה לו מותר מיד באותו שבת. ואם עבר ושהה לעולם אסור עד מוצאי שבת והקשו עליו וכמ"ש הטור בסי' רנ"ג על זה ואיני יודע למה חילק בשניהם דהא בגמרא מייתי ראיה מעבר ושיהא לשכח. ור"ל דהאי בעיא דבעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו וכו' ועלה קאמר רב נחמן בר יצחק דאסר בשוכח כמו עבר במזיד ושיהא וכדמוקי לה לקמן להא דרב נחמן בר יצחק דלאחר גזירה הוא דקאמר שגזרו על השוכח לקנסו כמו בעבר במזיד. ומהיכי נפקא ליה להרמב"ם לחלק בינייהו. והנה הרואה בדברי המפרשים יראה שאין לנו דבר מבואר ופי' המתקבל לא בדברי הרי"ף ולא בדברי הרמב"ם בזה דהה"מ והר"ן ז"ל כתבו דהרב אלפסי גורם בהבעיא שנייה דהתם איבעיא להו עבר ושכח מאי וכו'. ובאמת אם היתה הגי' לפניהם בדברי הרי"ף כך קשה היא להבין דבריו ולא הגי' בגמרא לפי דבריהם דלא שייך לישנא דעבר. גבי שוכח. וכן לא נחה דעתינו בפירוש דבריו. וכמו שנמשך אחריהם הב"י לפרש דברי הרי"ף והרמב"ם דעל בעיא שנייה כוונת דבריהם הולך להם דברים בלתי מובנים. ואנחנו נבאר לפי מה שכתיב לפנינו בספרי הרי"ף ואת"כ נבאר ג"כ לדעת הרמב"ם בעזרת האל וז"ל הרי"ף בדין זה ואי אינשי ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה אסור וכ"ש אם עבר ושהה במזיד דאמר רב שמואל בר יהודה אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת וכו' וה"ה לשוכח משרבו משהין במזיד ואומרים שוגגין אנחנו חזרו וגזרו אף על השוכח. והיכא דשכח מידי דבשיל כל צרכיה ומצטמק ויפה לו הא מילתא איבעיא לן בגמרא ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא אסרינן לההוא תבשיל דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ע"כ. והנה לא כתוב כאן והיכא דעבר ושכח. ולפי גי' זו בהרי"ף נוח לנו להבין דבריו אלא דע"כ צ"ל דלא היה גורס בהבעיא שניה תיבת עבר כלל וזה נלמד מדבריו שהרי כתב בדין שכח תבשיל שלא בישל כל צרכו לאסור בשוכח כדמסקינן בגמ' על הבעיא הראשונה דמיירי בהכי דנקט שכח וכו' ובישלה בשבת וא"כ לא נתבשל כל צרכו היה ופשיט לה רב נחמן בר יצחק לאיסורא ומשום קנסא כההוא דרב שמואל וכו' אמר רב דקנסו בשוכח וא"כ מכ"ש בעבר והכל בכירה שאינה גרופה וקטומה מיירי כדמוקמינן לההיא דר' יהודה דהאי ברייתא ובכה"ג קאי הבעיא קמייתא והפשיטות והכל בתבשיל שלא בישל כל צרכו וזה מבואר הוא ובבעיא שניה היה גורס בגמרא איבעיא להו שכח ושהה מאי דאלו על הגי' עבר קשיין מאי קא מיבעיא ליה הא אפי' בשכח קנסינן ליה לאחר הגזירה בעבר מיבעיא אלא בשכח ושיהא בעי לה וכדלקמן. ופי' דהבעיא קאי על הא דמוקמינן לעיל מינה להאי ברייתא שכח קדירה וכו' דקודם גזירה נשנית וכרב נחמן בר יצחק דאסיקנא כוותיה ועלה מייתי האי גזירתא כדאמר רב בתחלה וכו' חזרו וקנסו על השוכח וזה הכל בתבשיל שלא בישל כל צרכו דדומיא דהמבשל הוא וגזרו בשוכח והשתא מיבעיא להו אם הכל דקתני בברייתא שקודם הגזירה בכלל הוא למה שגזרו אח"כ והיינו בתבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דחזינן דמחמיר ר' יהודה לאסור ואפי' קודם גזירה אם דברי ר' יהודה הן להלכה וקיימי הכי לגזור אף בכהאי גוונא לקנוס בשוכח או לא. ומשום דאיכא למימר דלא קנסו בשוגג אלא במידי דהוי איסורא דאורייתא כגון שלא בישל כל צרכו והוי כמבשל בשבת בשוגג וקנסו משרבו המשהין במזיד אבל בבישל כל צרכו שאינו אלא איסורא דרבנן ומפני שמצטמק ויפה לו וניחא ליה בהכי ושמא יחתה או דילמא אף בכה"ג גזרו וקיימו למילתיה דר' יהודה להחמיר אף בכה"ג כמו במבשל בשבת בשוגג לר' יהודה. והיינו נמי דשינה לשון הבעיא כאן מהאי לישנא דהבעיא קמייתא שכח קדירה וכו' ובשלה בשבת דלעיל בשלא בשיל כל צרכו מיירי והכא בשכבר נתבשל כל צרכו נקט ושכח ושיהה אותו כלומר דלבשל ולגמור א"צ הוא אלא ששיהה אחר שנתבשל ולא סילקו ומשום דמצטמק ויפה לו הוא. ובעי למיפשט לאיסורא מהאי דר' יוסי דאסר ביצים מצומקות שנשתהו. והיינו בשוגג דהכי משמע לישנא דנשתהו ולא קאמר ששיהו ופשיטא לגי' דהכא בהאי דר' יוסי דקאמר ר' ישמעאל אבא עלה לביתו וכו' שבוודאי בבית ר' יוסי לא היו משהין במזיד ואפ"ה אסר להן מאי לאו לאותה שבת. ודחי לה לא דאיכא למימר לשבת אחרת אסר שלא יעשו כן להיות שוכחין אלא שיהו נזהרין בדבר. והשתא בעיא דלא איפשיטא היא ובמידי דרבנן אזלינן לקולא זהו המובן מסדר דברי הרי"ף שכך היתה הגי' לפניו וזהו דעתו ופירושו לענ"ד. והן הן דברי הרמב"ם שעולין ממש כדברי הרי"ף בכל חלוקי הדין הזה שכתב כל תבשיל שאסור לשהותו אם עבר ושהה וכו' וזה ברור הוא דבעבר במזיד קנסינן ליה בודאי לאסרו בו ביום. ובמה שכתב לאסור במוצאי שבת בכדי שיעשו יתבאר בדבור דלקמן. ואם שכח וכו' זהו בדברי הרי"ף וכדמשמע מהסוגיא דנפשטה הבעיא קמייתא לאסור בשכח ושהה תבשיל שלא בישל כל צרכו דבהא ודאי גזרו ובתבשיל שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר מיד משום דבעיא שניה לא איפשיטא ולקולא. והשתא ממילא מתיישב השגת הראב"ד בזה שכתב בחיי ראשי וכו' דהרמב"ם לא היה מפרש להבעיא שניה כדס"ד דהראב"ד אלא דגי' אחרת היה להם להרי"ף והרמב"ם ונמשך בזה אחרי רבו דרביה מלה במלה לפי הגי' שלפנינו בדברי הרי"ף ז"ל:
רבי יוסי אמר בשוגג כר' יהודה. לא מצינן לפרש דר' יוסי מוקי לה בשוגג וכר' יהודה במבשל חדא דלישנא ואם נתנה לא משמע כלל בשוגג אלא במתכוין והכי משמע בהדיא בבבלי פ"ק דף י"ח דמייתי להאי ברייתא ובעי למימר מעיקרא לימא ב"ש היא ולא ב"ה וכו' ופלוגתייהו דב"ש וב"ה ודאי אינו אלא במתכוין ועוד דר' מנא מייתי להאי ברייתא דהנוטע בשבת וכו' לחזק לאוקמתא דר' יוסי רביה וכדמסיים וכאן מכיון וכו' לומר דהכא אף ר' יהודה מודה ואם דאוקי להדיא בשוגג למה ליה לאתויי להך ברייתא הלא שנינו לעיל גבי מבשל דקאמר ר' יהודה שוגג יאכל למוצאי שבת וא"כ בלאו הכי מסתברא לאוקמי כוותיה דר' יהודה דהלכה כמותו לגבי ר"מ אלא דע"כ. דה"ק דאף דהאי ברייתא במזיד מיירי אפ"ה מצינן למימר דדיניה כמו בשוגג דמבשל לר' יהודה וכמבואר בפנים וכך הם דברי הרמב"ם בדין זה בפ"ג בהלכה י"ב לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמסין וכו' ואם עבר ושהה אסורין עד מ"ש וימתין בכדי שיעשו וכבר ביארתי לזה בתרומות פ"ב לדעת הרמב"ם במבשל בשבת בשוגג למאי דקיי"ל כר' יהודה דלמוצאי שבת יאכל וכתב בזה בפ"ו מהל' שבת בהל' כ"ג יאכל בין הוא בין אחרים מיד ובעבר ושהה דדינו כדין מבשל בשוגג כמבואר פסק שימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו. וטעמא דמילתא כדכתב הרשב"א ז"ל בחידושי חולין דלא אמרו בכדי שיעשה אף בהנעשה על ידי ישראל אלא בדבר שנעשה מאליו כגון האי דעבר ושהה כהאי דעססיות וכו' וכל כיוצא בזה וכן בעבר ושהה ע"ג כירה תבשיל שלא בישל כל צרכו דהולך ומתבשל מאליו אבל במבשל בשבת ליכא למגזר שימתין בכדי שיעשו לפי שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפי' בשוגג ע"ש:
דבר אחר מונין ושביעית וכו'. נתבאר מזה בסוף תרומות טעם השינוי מסוגיא דהבבלי בגיטין ע"ש:
הניחו בארץ אסור לטלטלו. ועל שהחזירו משחשיכה דלעיל מינה קאי וכו משמע מהסוגיא דהבבלי בזה. והר"ן ז"ל כתב דמשמע בירושלמי דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל גבי כירה מע"ש ולא החזירן עד שחשיכה אבל נטל משחשיכה אפי' הניחו ע"ג קרקע מותר להחזיר. ואיני רואה משמעות לזה דאדרבה דמעיקרא קאמר נטלו משחשיכה וכו' ואם נטלו מבע"י וקידש עליו היום בעיא דלא איפשיטא היא הכא ובתר הכי קאמר הניחו בארץ וכו' ואנטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה הוא דקאי. ובסוגיא דהכא משמע נמי להחמיר כהאי דתלוי ביתד וכו' והתם בעיא דלא איפשיטא נינהו ולא הזכיר הרמב"ם מהם ונקט לקולא בהני דדוקא הניחה ע"ג קרקע הוא דאסור כדכתב בפ"ג בהל' י' וכן הביא שם לקמן מכירה לכירה וכו' וכהאי דהכא ודעתו ז"ל היה נוטה להקל בכל הני חומרות מה שלא הוזכר בהדיא בהש"ס דידן לאיסורא דאינן אלא חומרות דרבנן בעלמא: