מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ז · הלכה א
כלל גדול אמרו בשביעית. כל שהוא מאכל אדם וכו'. אבל אם אינו לא מאכל אדם ולא מאכל בהמה לעולם אין לו ביעור ואפי' אינו מתקיים בארץ וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דהא דתנינן לקמן בסיפא ועוד כלל אחר אמרו וכו' ומתקיים בארץ אין לו ביעור לא קאי האי ומתקיים אלא על מין הצובעים וכמ"ש בפ"ז בהל' י"ג וזה לפי גי' ספרי משניות במתני' דלקמן כל שאינו מאכל אדם וכו' וכך היתה גי' הרמב"ם ולפי גי' דהכא במתני' דלקמן כל שהוא מאכל אדם וכו' א"כ ומתקיים בארץ אכולהו קאי וזהו כדעת הראב"ד ז"ל בהשגה שם בהל' י"ד וכך היא דעת הר"ש ומתני' דלקמן יתבאר מהיכן למד הרמב"ם לקיים גירסתו כפי גירסת ספרי המשניות ע"ש:
עוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאוכל אדם וכו'. לפי נוסחא זו קאי ומתקיים בארץ אכולהו דבין מאכל אדם ובין מאכל בהמה ובין מין הצובעין אם הוא מתקיים בארץ אין לו ביעור וא"כ אם אינו מתקיים בארץ לעולם יש לו ביעור ואע"פ שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא מין הצובעין דזהו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ביעור וזו היא רעת הראב"ד בהשגה בפ"ה בהל' י"ד וכבר זכרתי מזה בריש פרקין דהרמב"ם לא היה גורם כגי' זו אלא כגי' ספרי משניות כל שאינו מאוכל אדם וכו' וכך היא גי התוס' בריש פ' כלל גדול בספרים אשר לפנינו שכתוב כגי' הרמב"ם ע"ש בד"ה וגבי שביעית וכו' ולא כמ"ש בתי"ט ולפ"ז הכי פירושא כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה לעולם אין לו ביעור ואפי' אינו מתקיים בארץ ובמין הצובעין הוא שאמר דאם מתקיים בארץ אין לו ביעור ואם אינו מתקיים בארץ יש לו ביעור כדלעיל וזה כבר מוזכר בכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דמחלוקת של הרמב"ם והראב"ד תלוי בחילוף הגירסאות. נשאר עלינו לבאר מהיכן דייק ליה להרמב"ם דגי' ספרי המשניות עיקרית היא ואומר אני דמלבד דמלשון המשנה בפירושה איזה זה עיקר הלוף השוטה וכו' היה נראה כן דהא לא קתני הכא כדקתני ברישא ומאכל כהמה החוחים וכו' ואם דהכא בסיפא ג"כ מדבר שהוא אוכל אדם מיירי הו"ל למיתני ה"נ אחר דקחשיב לאוכל אדם עיקר הלוף השוטה וכו' ומאכל בהמה הבוכריא או החלביצין והבוכריא דכך היה צ"ל לפי גי' הראב"ד כמו שהוא בנוסחא זו דיש כאן מאכל אדם ויש כאן מאכל בהמה ומדלא הזכיר התנא בסיפא כלום אלא סתם דבריו הוי משמע דאין אלו מאכל אדם וכדעת הרמב"ם ואמנם יש לנו דקדוק יותר מוכרת מזה דאם כגי' כל שהוא מאוכל אדם וכו' למה ליה להתנא להאריך בלשונו עוד כלל אחר אמרו וכו' הא זה דבר והיפוכו הוא מהרישא וא"כ לא הו"ל למיתני אלא ואם מתקיים בארץ יש לו שביעית וכו' אין לו ביעור וכו' ואיזה זה עיקר וכו' ומדקתני עוד כלל אחר אמרו ש"מ דאין זה הכלל נכלל בכלל דרישא ולא דבר והיפוכו הוא אלא דעוד אמרו כלל אחר וזה אם אינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה אין לו ביעור לעולם ואפי' אינו מתקיים בארץ שאינו ראוי לשום דבר לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא מין הצובעין הוא אלא דשביעית מיהת יש לו הואיל ואינו עומד לעצים דאותן הוא דגם שביעית אין להם מכיון שלהסקה ניתנו כמוזכר בדיבור דלעיל ואם ממין הצובעין הוא בו הוא דיש חילוק אם מתקיים בארץ וכו' ואין לו ביעור וכו' והשתא המתני' מתפרשת בדיוקה והן הן דברי הרמב"ם ז"ל:
(שייך למתני' לעיל דף י"ח ע"ב) וחכמים אוסרין. התי"ט הקשה דחכמים היינו ת"ק ותירץ דצייד כשמכוון לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ונתחייב מס להמלך רשאי לכוין ולת"ק אע"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן עכ"ל ומלבד שזה סותר הכלל דנקטינן סתם תנא בתרא לטפויי אתא וכדכתב רש"י ז"ל בפ"ק דע"ז (דף ז ע"ב) גבי הא דפריך התם חכמים היינו ת"ק וכו' ע"ש אלא שזהו דלא כהלכתא שהרי הלכה כחכמים בתראי וקיי"ל דאפי' צייד לא התירו לו אלא בנזדמן דוקא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ח מהל' מ"א בהלכה י"ז הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודג טמאין וצדן או שניצודו לו טמאים וטהורין מותר למוכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים ולענין הקושיא נראה לתרץ אליבא דהלכתא וזה למדנו מל' הרמב"ם שבתחלה כתב טמאין והדר כתב או שניצודו לו טמאין וטהורין מאי קמ"ל בזה אלא דהיינו דאיכא בינייהו במתני' דלהת"ק שנזדמנו להם מיני טמאים קאמר וכלומר דבמיני טמאין לבדן הוא דבעינן שנזדמנו לו אבל לא יכוין להם וכשניצודו טמאין וטהורין ס"ל דאף במתכוין התירו שהרי אינו מכוין להטמאים לבדן כ"א לשתיהן ואתו חכמים בתראי לטפויי ואוסרין אף בצייד שמכוין לטהורין ולטמאין דלעולם בעינן שיזדמנו לו דוקא ובצייד הוא שהתירו אבל לא לכל אדם שנתמנה לו וטעמא משום כדי חייו ומכאן למד הרמב"ם לומר או שניצודו לו וכו' כלומר דאף בכה"ג בעינן שניצודו לו ולא שיכוין ומה שסיים אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים היינו אפי' יש כאן ג"כ טהורין עמהן אסור הוא אם מתכוין לצודן שהרי הכוונה היא אף להטמאים וזהו כחכמים בתראי ובמה שהוא ז"ל היה פוסק בפי' המשנה הלכה כר' יודה נראה שבתחלה גרם לו הא דאיתא בהסוגיא הלכה כר' יודה דמתני' ולבסוף אחר שדקדק וראה דאין הסוגיא זו שייכא לכאן ואר' יהודה דמתני' דסנהדרין קאי וכמו שכתבתי וציינתי בפנים חזר בו בחיבורו ופסק הלכה כחכמים:
(שייך לעיל במתני' דף י"ט ע"ב) והשביעית אוסרת כל שהוא במינם וכו'. כתב התי"ט תימא למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער וכו' הקושיא שהקשה לפי' הר"ב הוא דשייכא שהיא על דרך פי' הר"ש השביעית אוסרת וכו' לאחר הביעור וכו' ואינו מוסכם הפי' הזה והעיקר הוא כפי' הרמב"ם כדלקמן. והתירוץ שתירץ דהיינו דמתני לה בס"פ הנודר מן הירק לענין גידולין וכו' ומשנה יתירה שמעינן וכו' גם זה אינו דהתם מייתי להתוספתא רש"א כל דשיל"מ וכו' והובאה נמי הכא בפ' דלעיל בהלכה ג' ובעי לאתויי התם מעיקרא ראיה להתירא דגידולי היתר מעלין את העיקר בשביעית מן האי דהשיב ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לענין ביעור וכו' להא דתנינן הכא השביעית אוסרת בכ"ש וכו' דס"ד דלענין גידולין מיתפרש' ומהדר עלה ודילמא לחומרא שאני וכלומר אף לפי הס"ד דילך איכא למידחי ודילמא לחומרא שאני וכל זה הוא לשקלא וטריא לפי הס"ד אבל לבתר דמסיק התם לקמן דגידולי היתר מעלין את העיקר בשביעי' מטעמא דהואיל ואיסורה ע"י קרקע ביטולה נמי ע"י קרקע א"כ ודאי תו לא מיתפרש' המתני' דהכא לענין גידולין וזה ברור אלא ע"כ דהיינו פירושא דמשנה יתירא דהכא דבתחילה תני זה הכלל וכו' לענין ביעור והדר קתני לאשמועינן דינא דתערובת שביעי' לענין אכילה שאם נתערבו פירו' שביעית בפירות אחרות אוסרת בכל שהוא לענין שקדושת שביעית חלה עליהן וצריך לאכול כולן בקדושת שביעית וזהו דרך הרמב"ם בחיבורו שאף שכתב בפירושו דזה הכלל רמז גם לשאר איסורין שבתורה כל שהוא בנ"ט וכו'. והיינו יכולין לפרש גם לדבריו אלו שאין הכוונה על מין במינו דשאר איסורין דהא לא קיי"ל כן אלא דהכוונה הוא על מין בשאינו מינו דזהו ג"כ רמז על שאר איסורין שבתורה חוץ מטבל ויי"נ וזהו שכתב ולשאר האיסורין כולם רמז באומרו זה הכלל כל שהוא בנ"ט וכו' וכלומר דעל חלוקה זו בלבד הוא רמז ואיך שיהי' המשנה מתפרשת כפשטה הכל על שביעית ולהלכה כמ"ש בחיבורו בספ"ח דבתחלה כתב דין המשנה בוורד וחרובין ולענין ביעור וסיים זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנ"ט וזהו לענין אכילה וכדפרישית ולא ביאר זה כאן משום שסמך על מה שכבר כתב בהל' מ"א בפרק ט"ו שלאחר שהביא שם דין שאר איסורין שבתורה וכו' כתב בהלכה ח פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנ"ט אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו וזהו מ"ש בספ"ח כאן והוסיף שם לבאר הטעם שלא חשבו שביעית במה שיוצא מכלל כל איסורי שבתורה כמו שחשבו טבל ויי"נ משום שאין התערובת נאסר לגמרי כמו באלו אלא לענין שקדושת שביעית חלה על התערובת אמרו אוסרת בכ"ש במינה וכו' ודבר זה נלמד מהך משנה יתירא דמתני' וזהו דלא כר"ש בתוספתא דלעיל שהשיב אף אני לא אמרתי אלא לענין ביעור וכו' משום דסתמא דמתני' פליגא עליה בזה כדשמעינן ממשנה יתירה וכבר זכרתי מזה בפ' דלעיל בהלכה ג' ד"ה דתני זה הכלל שהיה רש"א וכו' ע"ש וסברת ר"ש בפירושא דהשביעית אוסרת וכו' לטעמיה הוא דאזיל במה דס"ל לחלק בין ביעור לענין אכילה ויתבאר מזה לקמן בפ"ט בס"ד:
צבעין לאדם מהו שיהא עליהן קדושת שביעית. ופשיט לה דיש להן קדושת שביעית וא"כ מותר לצבוע לאדם ואפי' הן מאכלי אדם כדמוכח מהא דדחי ר' מנא למאי דבעי ר' הילא למיפשט מדרשת דקרא תהיה דמהתם ליכא למישמע כ"א שמאכלי בהמה מותר לצבוע מהן לאדם אבל מאכל אדם אימא לא ניתנו לצביעת אדם הלכך איצטריך דרשא דלכם לכל צרכיכם דכתיבא גבי לאכלה לאדם וש"מ דאפי' מאכלי אדם ניתנו אף לצבוע לאדם אבל לצבוע לבהמה פשיט לה לקמן לאיסורא ואפי' ממאכל בהמה אסור לצבוע לבהמה וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה הלכה ט' מפני שזה הכלל כל דבר שנשאר עליו קדושת שביעית שאין לאבדן ולהפסידן וכיוצא בו מותר לעשות כיוצא בו מכל שיש לו קדושת שביעית כגון מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעין והרי צבע אדם יש לו קדושת שביעית ולפיכך מותר לצבוע לאדם מן כל שיש קדושת שביעית עליו מלבד משרה וכביסה דאסור לעשותן מפירות שביעית אע"פ שמיני כביסה עצמן יש להן קדושת שביעית אפ"ה אסור לעשותן מן הפירות שעומדין לאכילה משום דאימעוט בהדיא כמו שיתבאר בדיבור דלקמן וצבעי בהמה כיון שאין עליהן קדושת שביעית דקתני עיקר הוורד וכו' לפיכך אין צובעין לבהמה אפי' ממאכלי בהמה שהרי למאכלי בהמה יש להן קדושת שביעית:
מיני כביסות וכו' הבורית והאהל יש להן קדושת שביעית. כ"פ הרמב"ם שם אבל בשאר פירות שביעית אסור לכבס בהן כרבנן דר' יוסי בפ' לולב הגזול (דף מ') דאימעיטו משרה וכביסה משום דהנאתן אחר ביעורן ולא הוי דומיא דלאכלה וכן הוא בפ' הגוזל עצים (דף קא) וצביעה תירץ רש"י ז"ל שם דהנאתה וביעירו שוה שבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע ולפ"ז לכאורה הוי קשה מ"ט התירו לצבוע לאדם מפירות שביעית דלא שייך האי טעמא גבי צביעת אדם ודומיא דמשרה וכביסה הואי דהנאתן אחר ביעורן וצ"ל כסברת התוס' שם ד"ה שהנאתן אחר ביעורן וכו' דהנאתן כשלובש הבגדים ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום וזה שייך שפיר גם בצביעת אדם:
בשמים מהו וכו'. יתבאר מזה לקמן בהלכה ז' על מתני' הוורד והכופר וכו' עיי"ש:
מיני אדלקות מה אית לך וכו'. נראה דהיינו עצים דמשחן המוזכר בבבלי שם ומספקא ליה להש"ס דהכא משום שהנאתן וביעורן שוה אבל התם אמרו בפשיטות אין לעצים קדושת שביעית שהנאתן אחר ביעורן והאיכא עצי דמשחן שהנאתן וביעורן שוה אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדין:
החליף שמן בשמן שניהן אסורין. משמע כדפרישית ששניהן של שביעית הן והחליפו של זה בזה דאי בהחליף שמן של שביעית בשל חולין הא קאמר כיצד הוא עושה מחליף שניהן בשל חולין וא"כ בשמן של חולין מותר להחליף והרמב"ם ז"ל שהביא לדין הזה בפ"ה בהל' ח' סתם דבריו וכתכ מכרו ולקחו בו שמן אחר או שהחליף שמן בשמן. שניהן אסורין בהדלקה שאין מדליקין בדמי שביעית וכן לא כתב התקנה דאמרו כאן וביאור דבריו נראין דבשמן של חולין הוא שהחליף שהרי כתב ולקחו בו שמן אחר או שהחליף וכו' וא"כ האי שהחליף ג"כ בשמן אחר קאמר והוא של חולין וזה פשוט דדברי הש"ס א"א לפרשן אלא דשמן בשמן דקאמר היינו בשניהן של שביעית וכדאמרן אלא דנראה לדעת הרמב"ם שלא הוציא מכאן אלא הדין ולא כמשמע מפירושא דהכא וטעמו דהוא ז"ל היה מפרש דהא דהכא אתיא כהא דבעינן למימר מעיקרא בבבלי פ' לולב הגזול (דף מ ע"ב) דפליגי ר"א ור"י בענין חילול פירות שביעית ולר' יוחנן דס"ל דשביעית מתחללת בין דרך מקח בין דרך חילול ואפי' בפרי ראשון כדס"ד דרב אסי דהתם וא"כ דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן וחליפין דרך חילול הוא אין תקנה אלא להחליף בשל חולין וברישא דקאמר ר' יוחנן שניהן אסורין משום דתרוייהו של שביעית הן וכדפרישית טעמא בפנים והשתא שפיר קאמר כיצד הוא עושה וכו' דבשל חולין מותר אף לכתחילה אלא דהכא שכבר החליף של שביעית בשל שביעית התקנה דמחליף שניהם בשל חולין וכל זה למאי דס"ד דהתם אליבא דר' יוחנן וה"נ גרסי' לפלוגתייהו הכא לקמן בפ"ח הלכה ז' אבל למאי דמסיק רב אשי שם וקאמר מחלוקת בפרי שני אבל בפרי ראשון ד"ה דרך מקח אין דרך חילול לא והשתא מכיון דהדין הזה בפרי ראשון הוא וחליפין לאו דרך מקח נינהו א"כ אין כאן תקנה וכן אם החליף בתחלה השמן של שביעית בשל חולין שניהן אסורין דביד זה שמן של חולין חליפי שביעית הן וביד זה השמן של שביעית חליפי חולין ומ"מ השמן נשאר של שביעית כדין השביעית שתופסת את דמיה ונשארת באיסורה וכיון דהשמן של שביעית לאו שלו היתה בתחילה שתהא ניתרת בהדלקה הלכך אזלינן לחומרא ושניהן אסורין בהדלקה זהו ביאור דבריו של הרמב"ם וגם טעמו דלא כתב התקנה דהכא ומשום דהוא פסק כמסקנא דרב אשי כמ"ש בפ"ו בהלכה ח ועיין בהר"ש שהביא לזה ובמה שפי' להא דכיצד הוא עושה וכו' וכמה הוא מהדוחק בין שאר פירושיו במה שהביא מהירושלמי ובכל מקום כיצד הוא עושה לתקנה איתמר וכן בהא דלקמן והדא קניבתא דירקא וכו' מבואר הוא דלענין ביעור איתמר וכן הא דקאמר ביין עד הפסח וכו' הוא כאותה ששנינו בפ' מקום שנהגו (דף נג) ואין להאריך וכן האי דר' הילא בשם ר"ש בר ווא וכו' לא מיתפרשא אלא על המתני' קליפי רימון והנץ שלו וכו' והאמת יורה דרכו:
ושרע תנייה מינה כדפרישית וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז בהלכה ט"ו קליפי הרימון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם וזה נלמד מתשובת ר' ינאי דאין להן ביעור:
הדא אמרה שאסור לצבוע בטובת הנייה. האי תנא ס"ל דטובת הנאה ממון הוי וכיון דקיי"ל דטובת הנאה אינה ממון כדאמרינן בספ"ב דקידושין ובכמה מקומות לכן לא הביא הרמב"ם לזה ופסק כסתמא דמתני' בפ"ו בהלכה ב' ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית ומקליפי שביעית ר"ל אפי' הצביעה היא מקליפי פירות לא יצבע ובשכר דוקא:
כתיב טמאים הם לכם וכו'. כבר ביארתי בענין זה בסוף פ' מרובה וכתבתי דמבואר להדיא שדעת הרמב"ם ז"ל דמן התורה אסור לעשות סחורה בדבר שאיסורו מד"ת כדכתב בסוף פ"ח ממ"א ומה שנסתפק התי"ט בדעת הרמב"ם וכתב אין להן הכרע וכו' וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא ואין נראה כן לדעתו ז"ל שהרי דברי האי ש"ס הוא דכתב שם ודרשא גמורה היא וכ"כ התוס' בב"ק (דף פ"ב ע"ב) ד"ה לא יגדל וכו' ע"ש גם מה שהקשה התי"ט מסוגיא דבכורות (דף ו) כתבתי דלק"מ דרהטת הסוגיא הכי מיתפרשא דקאמר וחלב בהמה טהורה מנלן וכו' אלא מדכתיב ודי חלב עזים ללחמך ואת עשרת חריצי החלב וכלומר דש"מ דגילה לנו הכתוב להוציא החלב מאיסור אבר מן החי והיינו דפריך עלה ודילמא לסתירה כלומר ודילמא שלא הוציאו הכתוב מאיסור אבר מן החי אלא לענין סחורה דמותר בו ואע"פ ששאר איסורי ד"ת אסורין בסחורה אבל לאכילה כדקאי קאי וא"כ לא נשמע מכאן דאיסורי ד"ת מותרין בסחורה ואדרבה איפכא משמע מהתם בכל איסורי ד"ת:
תני לא יהו חמשה מלקטין ירק וא' מוכר וכו'. הרמב"ם לא הביא כדברי התוספתא להדיא אבל נכלל הדין בדבריו ז"ל בריש פ"ו אין עושין סחורה בפירות שביעית ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר וכו' ומכאן הוא דלמד: