מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ב
בתלוש למה הוא מותר וכו'. כדפרישית דרווחא קריב הכוונה שהוא ריוח מועט והלכך לא חששו דבשביל כך לא נפיק לסוריא והר"ב כתב ובתלוש התירו כדי שימצאו העניים שבא"י קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם ולא יצטרכו לצאת מא"י לחו"ל וכן פי' הר"ש ג"כ דכתב כיון שימצא לו בקרוב ריוח מועט בשביעית לא יצא מא"י להשתקע בח"ל. וממשמעות הענין נראה דלא דברו כאן מחשש שילך לח"ל אלא מחשש שלא ילך מא"י להשתקע בסוריא ובתלוש לא חששו לכך מפני שבשביל ריוח מועט לא נפיק. וכל זה הוא אליבא דהת"ק אבל לא אליבא דר"ע כמבואר בדיבור דלעיל:
מהו לטחון עם העכו"ם בארץ וכו'. ומשמע מכאן דפשט ליה דאסור דמתני' אמרה דוקא בסוריא אבל בא"י אסור בשום פנים אפי' עם העכו"ם. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד בהלכה כ"ט גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין וכו' ועיין בכ"מ מה שהאריך בזה בשם בעל כפתור ופרח ובסתיר' דבריו ולבסוף הביא ראיה לדברי רבינו מדגרסי' בירושלמי ספ"ט דשביעית ריב"ל הוה מפקד לתלמידיה וכו' וסיים שם והא דאמרינן בירושלמי שאסור לטחון עם העכו"ם בארץ בשביעית צריך להעמידה בספיחים שגדלו בשדה ישראל עכ"ל ולפ"ד היה צ"ל שמכרה לו הישראל או נתנם לו במתנה או כיוצא בזה דאפי' בפירות שביעית שניתנו לאכילה והיינו בפירות האילן או במינים שאין זורעין אותם רוב האדם כדכתב הרמב"ם שם בריש הפרק בהלכה ג' דתבואה וקיטנית וכיוצא בהן אסורין הן שגזרו עליהן ואפי' באלו אסור להאכילן לגוי כדאמרו בתוספתא סוף פ"ה ופסק כן הרמב"ם בפ"ה בהלכה י"ג וא"כ היה צריך להעמיד באופן הנזכר וכל זה דוחק ולא נאריך בזה דבלא"ה לא קשה מהאי דאסרו כאן לטחון עם העכו"ם בארץ כמו שכבר ביארתי מזה לעיל בפ"ד בהלכה ג' ד"ה הורי ר' אימי לרדות עמו ע"ש ותמצא מבואר דעת הרמב"ם דכללא הוא דכל שהוא במלאכת מחובר אסור לסייע עם העכו"ם בשביעית וכל שהוא במלאכת תלוש מותר לסייע עמו אף בארץ מכיון דפשוט הוא דלענין שביעית ודאי יש קנין לגוי בא"י להפקיעה משביעית ולא אמרו אלא לענין מעשרות דבלוקח הישראל הפירות ממנו קודם שנגמרו ונגמרו ביד הישראל לחיוב המעשרות בזה הוא דאמרו דאין קנין לעכו"ם בא"י וכל זה מבואר לעיל בכמה מקומות וע' בפ"ה דדמאי בהל' ט' ד"ה מתני' דר"מ דאמר אין קנין לגוי בא"י וכו' ובריש פ"ב דדמאי בהלכה א' ובמקומות המצויינים שם. ובענין החילוק בסיוע להגוי בין תלוש למחובר תמצא מבואר בדבריו בפ"ח בהלכה ח' שכתוב שם אסור לסייע אותו ביד במלאכת המחובר ובעניני תלוש התיר שכתב ומותר לרדות עמהן בכוורת וזה למד מהוראה דר' אימי דלעיל לפי פירושו דהאי לרדות אכוורת קאי כמו שמבואר הכל לעיל וא"כ ר' אימי פליג אהא דהכא דדין רידוי הכוורת ודין הטחינה שוין הן דתרוייהו בתלוש נינהו והכריע כר' אימי משום דסתמא דהש"ס דלעיל מייתי להוראה דיליה בפשיטות משמע דהלכתא כותיה וכדאמרינן בעלמא מעשה רב וההיא דריב"ל דסוף פ"ט בגינתא דסיסרא האי עובדא גרסי' לה נמי לעיל בפ"ב דדמאי בהלכה א' ומשמע להדיא התם דלאו בא"י הוה אלא במקומות הסמוכין לה כגון בית שאן וכיוצא בה שנשנו שם ואח"כ התירו אותן משום דלא חשיבא מא"י ועלה הוא דקאמר זכור לטוב זיל אמור לרבך וכו' ואין בעית מחמרא על נפשך אישתרי לחברך כמבואר שם משום שכבר התירו לאותן המקומות ועוד אזכיר מזה לקמן סוף פ"ט בס"ד:
לא משום דאסור וכו'. כדפרישית דהרי אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית וכך אמרינן בפשיטות בבבלי פ"ק דע"ז דף טו ע"ב) ומהענין אשר הוזכר שם בזה עיין בפ' דלעיל בהלכה ח' ד"ה רב כב"ש: