מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי משה מרגלית
פרק ז · הלכה ז
בגין דהלך תרתי פסיעתא הוא. נרמז במקצת מסוגיא דהכותב ומסוגיא דבן סורר והרי העד לפנינו מרמיזת ציונים מהש"ס הזה ממה שנתבאר ממקום אחר וכן מהברייתות הכתובות בתוספתא וכיוצא בה. ועיין בפ' בן סורר ומורה בהלכה ו' שם נתבאר הכל וגם בדין פוגם שטרו רצה הש"כ לומר דמשמע מירושלמי דהכותב כדעת מקצת האחרונים לחלק בין עמד בדין או לא והראיתי שם באצבע דלא מסוגיא דהכותב ולא מסוגיא דהתם משמע כן ואיפכא הוא מדבריו דמבואר להדיא ממסקנת הש"ס הזה מהתוספתא כדעת רוב גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל דאין לחלק בפוגם שערו בין עמד בדין או לא ולעולם בנו נשבע שבועת היורשין וגובה וכדברי הש"ע בסי' ק"ח ולזה א"צ ראיה במה שנראה לעין ומהתימא על הש"כ שבירר לו דרך לעצמו לחלוק ברוב המקומות על גדולי הראשונים ז"ל ותלה דבריו באילן גדול ולא נמצא כן ולא בא' המקומות שיהא איזה קצת סיוע לדבריו:
אמר ר' יוסי בי ר' בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן. כמה שכתבתי בפנים דכצ"ל כמו שהוא בכתובות ובגיטין וכאן נשתבש בדפוס אגב דלקמן. וכבר בארתי בגיטין שם דשיטת הבבלי כאביי קשישא דאמר התם יתומים שאמרו גדולים וא"צ לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. אלא דבפירוש בין לזיבורית מחלוקת הפוסקים הוא דהרשב"א בשם מורו הר"י ז"ל כתב דהני מילי לענין ב"ח דלא מסיק אדעתיה דמיית ונפלו נכסים קמיה יתמי אבל לענין נזקין דדינו מן התורה בעידית לקטנים עבדינן תקנה אבל לא לגדולים וכן דעת הרא"ש ז"ל שם. ומסתימת דברי הרמב"ם ז"ל איני נראה כן שסתם וכתב בפ"ה מהל' נ"מ הל' י"א מת המזיק קודם שישלם אין ב"ד נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזיבורית. וכתבתי שם דאין להביא ראיה מסוגיא דהכא כדעת הר"י ז"ל דהא משמע משיטתא דהאי ש"ס דגם בב"ח מחלקינן בין יתום גדול ליתום קטן דאוקי האי ברייתא יעמוד הבן תחת האב וכו' כולה ביתום גדול דוקא. ואיכא למימר דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל דס"ל דגם בב"ח מדאורייחא בעידית כדאיתא התם בריש הפרק א"נ כדר' סימאי שם דמדאורייתא ב"ח בבינונית והלכך ביתום גדול מוקמינן אדאורייתא כל חד כדינו וע"ש:
תיפתר בערב לו מעכו"ם. עיין בפ' איזהו נשך הלכה ה' ד"ה ישראל לוה מעכו"ם וכו' מה שנתבאר מזה בס"ד:
ליכסה אמר קומי ר' מנא וכו'. לכאורה יש ללמוד מכאן לענין קבלת עדות שלא בפני בעל דין כדעת האומר דאם שלחו אחריו ולא בא מקבלין שלא בפניו והא תרווייהו קאמרי הכא אין אתא טבאות ואי לא מחלטינן ניכסוי אלא דיש לדחות שהרי ר' חנינא מסיק ושעמד בדין וברח וא"כ כבר קבלו העדות בפניו כשעמד בדין ובענין החלטת הנכסים שלא בפניו הוא דמיירי הכא ועלה מסיק דלא מחלטינן מיד כשלא בא אלא מכריזין בתחלה וכן הוא בפרק הכותב הלכה ח' ועיין לעיל פ' זה בורר הלכה ח' ד"ה אדם ששלחו אחריו מה שנתבאר מענין קבלת העדות שלא בפני בע"ד ומיהו זה ודאי יש ללמוד מכאן דהיכא שברח קודם שעמד בדין דבכה"ג מקבלין עדות שלא בפניו שהרי קאמר דמכריזין וא"כ אם לא חזר מה יעשו עוד ואין לך אונס גדול מזה וכמסקנת הפוסקים שהבאתי שם:
ודכוותה הלכה כר"ש. כבר כתבתי בזה בכתובות דזהו למאי דפי' הש"ס דהכא להא דר"ש דאזלא כהאי דתנן אבל למאי דפירשו בש"ס דילן התם לדר"ש דארישא דמתני' פליג המושיב אשתו חנוונית וכו' ופטרה מן שבועה ור"ש לא ס"ל הכי אין הלכה כר"ש:
שמע ר' יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי. ר יוחנן דהכא כר"א דהתם דאמר שבועה זו מה טיבה וכו' וכבר נתבאר מזה בפ' בן סורר הלכה ז' ד"ה מפני שפגמו בב"ד ע"ש: