אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה א

פרק ז

כל הנשבעין. אלא מכיון שקיבלו בעלים שבועה הוא פטור מלשלם. לכאורה הם דברי רב בבבלי פ' הגוזל קמא דף ק"ו ע"א דלמד מהאי קרא דאפי' באו עדים אחר שנשבע פטור מלשלם אבל באמת לא משמע הכי מהסוגיא כ"א לענין הלימוד דנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן קאי ושקיל וטרי הש"ס דאליבא דד"ה ילפינן לה מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם כדאמר התם בריש פרקין ולאו דוקא אליבא דר"מ ודיניה דרב דפ' הגוזל לקמן הוא בהסוגיא ועיין בד"ה רב הונא אמר. ובענין מה דאמר ר' חנינה הכא הכל מודים בלשון תורה דאמרינן ממשמע לאו וכו' לא משמע הכי מסוגית הבבלי דפרק האומר דף ס"ב דפריך התם אליבא דר"מ ורשב"ג מקראי וכבר נתבאר לעיל סוף פ' שבועת העדות בענין מכלל לאו וכו' ועיקרי דינים הנמשכים מזה בענייני תנאי כפול תמצא באורך לעיל סוף פ' השוכר את הפועלים עיין מ"ש שם בס"ד:

על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין וכו'. הרי"ף ז"ל הביא לזה ופסק הלכה כר' יוסי דהכא וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכדפרישית בפנים לזה וכן מבואר בדבריו ז"ל כר' מנא הכא דאמר פעמים שתבעו אחר זמנו ונעשה כתוך זמנו וכו' כמו שכתב בפ' י"א מהל' שכירות הל' ו' ובסוף דבריו שם וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום החמישי ה"ז נשבע ונוטל כל יום החמישי וזהו דברי ר' מנא. ומיהו מה שכתבתי בפנים לר' חייה דס"ל דתרווייהו בעינן חזקה דאין עובר בבל תלין וחזקה דאין השכיר משהה שכרו האי סברא אפי' לר' יוסי היא אלא דפליג בהא דאמר ר' חייה אפי' לאחר שנה וכו' וס"ל דלא אמרינן דמשום האי טעמא כשתבעו בזמנו דאזדא לה חזקה דאין השכיר משהה אלא לענין שיש לו אותו היום. והאי סברא מוכרחת היא כדאמרינן התם אי הכי אפי' עבר זמנו נמי וכו' גבי בעל הבית איכא תרי חזקה ועיין בתוס' ד"ה כי מטא זמן חיובא בתי' השני שכתבו שם. וכן מה דאמרינן התם משום כדי חייו ופריך משום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעה"ב וכו' אלא בעה"ב טרוד בפועליו הוא (והיינו הך דקאמר הכא שעסקיו מרובין וכן כתב הר"ן ז"ל וכך הם דברי התוס' שם ד"ה בע"ה טרוד בפועליו וכו' ובירושלמי וכו' כלומר לאו דוקא טרוד בפועליו קאמר שהרי בירושלמי עסקיו מרובין קאמר ואפי' אינו אלא פועל אחד) ה"ק דלא סגי לן בטעמא משום כדי חייב לחוד אלא דבעינן נמי לטעמא דטרוד בפועליו והכי משמע מדברי הרי"ף ז"ל שכתב עקרוה רבנן לשבועה מב"ה משום דב"ה טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר אלמא דלמסקנא הני תרתי טעמי בעינן והכי מוכרח מהכא מדלקמן דקאמר דלא תיקנו אלא בשכיר ולא ביורשיו ואי משום טעמא דב"ה טרוד בפועליו לחוד אפי' ביורשיו נמי וזהו הנ"מ לדינא מהני טעמי ועיין לקמן ד"ה כלום תיקנו אלא בשכיר. וממשמעות דברי הרי"ף שהבאתי עיין לקמן בד"ה היה עבד וכו' לענין היוצא עוד מדבריו אלה:

היה משכון בידו נוטל בלא שבועה. בדין דקציצה אמרינן התם דאם בה"ב חלוק עמו בכמה קצצו בשכר דאין השכיר נשבע ונוטל אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה הסכימו רוב הגאונים ז"ל דב"ה נשבע בנקיטת חפץ וכדכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכה ז' ואע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך. וכתב הר"י מיג"ש בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דמי שיש בידו משכון דאמרינן דנאמן עד כדי דמיו אפי' כן נשבע הוא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה ולא אמרינן דהואיל והוא נאמן במיגו דלקוח בידי יהיה נשבע היסת השתא נמי יהא נאמן בהיסח (וכ"כ בזה הטור בסי' פ"ט). והטעם כתב הר"י מיג"ש ז"ל בחידושיו דאע"פ שיש משכון בידו נשבע ונוטל חשבינן ליה שהרי אינו טוען כלום בגוף המשכון אלא שטוען שיש לו ליטול מבה"ב במה שהוא תובע. וכתב על זה הרשב"א ז"ל בחידושיו ויש מקשים מהא ברייתא דקציצה דקתני כל זמן שהטלית ביד האומן על הב"ה להביא ראיה ומשמע דאי לא מייתי ראיה שקיל בלא שבועה מדקתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל דמשמע הא ברישא שהטלית בידו נוטל בלא שבועה מפני שמשכונו בידו וליתא דהא פירשה הר"י הלוי ז"ל הכא רישא נמי נשבע ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דה"ק כל זמן שהטלית בידו על בעה"ב להביא ראיה או ישבע ויטול ואל תתמה שהרי אמרו כאן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מע"ה ופרשה רב נחמן לצדדין קתני או מביא ראיה ונוטל או ישבע ב"ה ויפסיד וא"ת א"כ מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל י"ל דה"ק כל זמן שהטלית ביד האומן אפי' לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל נתנה לו דוקא בזמנו נשבע ונוטל עוד יש מקשים מדגרסי' בירושלמי בפרקין גבי שכיר הקדים לו שכרו נשבע ונוטל היה בידו משכון נוטל בלא שבועה פי' הקדים לו שכרו שטוען שהקדים לו שכרו אפ"ה נשבע שכיר ונוטל ולא אמרינן כיון שטוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע פועליו בסוף היום אינו טרוד דזכור הוא דלא היא דלעולם מחמת טרדות פועליו גם בזה אינו זכור ומיהו בזה נשבע שכיר אבל אם יש משכון בידו נוטל בלא שבועה וגם בזה יש לי לומר דשאני שכיר דכיון דתקינו ליה רבנן דאפי' בלא משכון נשבע ונוטל מה שאין כן בעלמא והלכך כל שהמשכון בידו אסקיה דרגא דבעלמא אינו נוטל אלא בשבועה והשכיר נוטל בלא שבועה וכיון דאתינן להכי תו לא צריכין לאוקמי רישא דברייתא דחציצה דשבועות באומר דהא אוקימנן ברייתא כר' יהודה ובמודה מקצת ואית ליה לר' יהודה דכל שהשבועה אצל בה"ב שדיוה רבנן בשכיר ואית ליה לר"י דקציצה לא דכירי אינשי וטענת קציצה לדידיה כטענת נתתי ולא נטלתי לרבנן כדאיתא בסמוך וכיון שכן לדידיה נמי כל שהטלית ביד האומן אסקיה דרגא ונוטל בלא שבועה כך נ"ל להעמיד דברי הגאונים וה"ר אפרים ז"ל כתב דכל שטוען על המשכון נוטל בלא שבועה ואין לזוז מדברי הגאונים הראשונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה הם עכ"ל הרשב"א ז"ל כתבתי זה שמדבריו למדנו חיזוק לדין הגאונים ז"ל ומבורר ביותר ממה שהביא הר"ן בזה ומביאו במקצת הב"י שם וא"צ למה שפלפל הש"כ בזה מדין אומן קונה בשבח כלי או לא כמו שהביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל. וכן במה שכתב ליישב דברי הגאונים מהא דהכא כבר קדמו הרשב"א ז"ל אלא שלא ראה דבריו ואלו ראה אין לפלפל שוב על דבריהם לדינא כמו שכתב הרשב"א שאין לזוז מדבריהם ז"ל:

היה עבד וכו' היה חשוד וכו'. גם בדין הזה פלוגתא דרבוותא היא ותליא בפירושא דבעיא דהכא כמו שאבאר שהיה לו להרמב"ם ז"ל פי' אחר בזה וסוגיא דהכא ודהתם שוין הם לדינא ולא כמה שרצה הש"כ לחלק עלינו את השוין דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בסוף מכילתין ללמוד מכאן דאם השכיר חשוד ב"ה נשבע כעין של תורה ויפטר ומשום שעיקר התקנה שרצו חכמיה להתקין משום כדי חייו של שכיר היתה השבועה על ב"ה והוא כעין של תורה דלא איתקנה שבועת היסת עדיין שבימי רב נחמן תקנוה כדאמרינן בקידושין והאידנא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' אבל מפני שראו שהוא טרוד שמוה על השכיר שהוא זכור יותר ממנו והיינו דאמרינן עקרוה רבנן לשבועה מב"ה וכו' אלמא דינא הוא דלישתבע ב"ה הילכך היכא דחשוד השכיר נשבע ב"ה כעין של תורה ונפטר ואם היו שניהן חשודין פטור כדאמרי' בגמרא דבני מערבא ואסכימו בגמרא דילן כדכתבינן. וכ"כ הרשב"א ז"ל ונראה שחזרה שבועה על הב"ה דמשום תקנת השכיר תקנו שביעה והיה להם לתקנה על ב"ה שהוא הנתבע כדין כל הנשבעין שבתורה אלא משום תקנתו של שכיר תקנו והטילו עליו שישבע ויטול וכל שהוא עבד או חשוד מטילין אותו על הב"ה דליפטרו בלא שבועה אי אפשר כדאמרינן לקמן גבי קציצה עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכך הם דברי הר"ן ז"ל וסיים וכן מוכח מה שאמרו שם בירושלמי בסמוך היו שניהם חשודין וכו' שבועה חזרה למקומה. וכ"כ הטור בסי' צ"ב בשם הרמ"ה ז"ל דבשכיר אם הוא חשוד ישבע ב"ה כעין של תורה אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאינו כן אלא הב"ה היסת הוא דנשבע ונפטר שהרי סתם וכתב בפ"ב מהל' טוען הל' ה' נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. ומפני שראיתי בש"כ שכתב בזה דברים מוקשים ופריכי מעיקרא הם אמרתי להעיר במקצת ולבאר פירושא דתקנתא לתקנתא מה שאמרו בכל מקום. כתב בסי' פ"ט בדין הזה דלדעת הרמב"ם ז"ל נ"ל דאין ראיה מהירושלמי די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד דש"ס דילן דפריך בריש פ"ק דב"מ גבי ההוא רעיא וכו' נחייביה מרב נחמן וכו' א"כ ס"ד דלרב נחמן חשוד שכנגדו נשבע ונוטל דתקנתא לתקנתא עבדינן וא"כ למאי דמשני בש"ס דילן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ליתא להירושלמי וכו ובפרט שלא הוזכר בירושלמי כלל דבשכיר עקרוה מבה"ב וכו' והאריך שם בענין זה ולענ"ד כל דבריו המה מופרכים כמו שיראה המעיין לקמן ועיין בקונטרס אחרון סי' ו':

כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשיו. הבעל העיטור מביא ראיה מכאן דכל היכא דלא נקיט שטרא ושבועתו שבועת תקנה היא אין היורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין והביאו בעה"ת בשער י"ד ח"ב דין ט' וכן פסק הטור והש"ע בסי' ק"ח. וכבר בארתי לעיל בד"ה על ידי שעסקיו מרובין דמכאן ראיה דלמסקנא תרתי טעמי בעינן משום כדי חייו ומשום דב"ה טרוד הוא דאי משום טעמא דטרוד לחוד א"כ מן הסברא נימא אף ביורשין כן ולפ"ז מסייע ליה להרי"ף ז"ל דס"ל עיקר תקנת השבועה על הבה"ב היתה והלכך בעינן תרי טעמי וכמה שנתבאר לעיל שם ולפי מה שנתבאר בדיבור דלעיל דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת התוס' דעיקר תקנת השבועה על השכיר היא אפ"ה איכא למימר דמודה הוא לדינא דהכא ואם שלא נתבאר בדבריו להדיא גבי שכיר ומטעמא דבעל העיטור דכיון דעיקר שבועה מתקנה היא לא תיקנו כלל ביורשיו ואפי' אי אמרי דבטעמא דב"ה טרוד בפועליו לחוד סגי. ומיהו דברי הרמב"ם בהל' שכירות שם משמע דס"ל נמי דתרי טעמי קאי לפי המסקנא שכתב מפני שבה"ב טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה ואין להאריך:

אמר ר' יוחנן אין אומר בממון מאחר. לישנא דהאי תלמודא בכל כי האי גוונא לישנא דתמיה. משמע והכא שפיר הוי וכי אין אומרין מיגו בממון וכדנקטינן גם בש"ס דילן. ובריש פ' שבועת הדיינין דפירשתי הא דר' יודן דהתם בלישנא דפליג על הא דרב ור"י התם וקאמר אין אומר בממון מאחר דאין אומרין מיגו כזה היינו נמי להשוות מסקנת הסוגיות ועוד דאי התם בלשון תמיה מיתפרשא א"כ לכאורה היינו דרב ודר' יוחנן והיינו צריכין לומר דמוסיף בטעמא עליהן וכי אין אומרין בממון מאחר. אלא דלפ"ז הוי פליגא אדרבה כפי אשר בארתי שמה דנקטינן דמיגו דהעזה לא אמרינן לענין לפטורי משבועה וע"ש. וכן הא דר' יודן בפ' שבועת העדות הל' ד' משמע נמי דבלשון תמיה מיתפרשא וכבר בארתי גם שם כדי להשוות להמסקנא דהתם מפרשינן דנמי מיגו דהעזה הויא ומיהו טפי ניחא לפרש בלשון תמיה. ולא תיקשי דהא גם הכא הוי מיגו דהעזה וממעיז לשאינו מעיז כל כך וכמו דכתבו התוס' בפרקין דטפי ניחא ליה למיטען נתתי לך דבזה אין השכיר חושדו דמשקר משום שטרוד בפועליו הוא וכסבור שכן הוא אבל אם אומר לא שכרתיך משקר הוא וזהו יודע בשקרו וכן כתבו עוד בהגוזל דף ק"ז ע"א משום דהכא היינו טעמא כמה שמצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל דבר זה שאלתי למורי הר' יונה ז"ל והשיב דכיון דאפי' בטענת פרעתיך יש בה העזה שלא פרע ואומר שפרעו אם רצה לשקר גם הוא היה טוען שלא שכרו אע"פ שיש בטענה זו העזה מזו וכן מצאתי לאחר מכאן בתוס' דבין כך ובין כך כופר בכל שיש בו העזה. ושמעתי משום רבינו האי גאון ז"ל דכיון דאין חיובו דבעל הבית מן הדין אלא מן התקנה משום חשש שכחה בסבת טרדה אף אנו נעמידנו על דינו כל שיש בו מגו וזה נכון עכ"ל ובסברא זו האריך בה הר"ן ז"ל דהכא אפי' מיגו גרוע כי האי אמרינן שפיר:

פשיטא יום ראשון נוטל בלא שבועה. כדפרישית דבהתתיל הבעה"ב עמו איירי ומכיון דטענת ב"ה שאומר נתתי לך הוי כטענת שמא דהא אמרינן דטרוד הוא ואינו זכור כ"כ אלא כסבור שכן הוא הוי כאומר לו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתיו לך דחייב. וכעין סברא זו מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב על הא דאמר התם וליתיב ליה בלא שבועה ונהי דהתם לא קיימא האי סברא כדמשני משום להפיס דעתו של בעה"ב מ"מ היכא דבה"ב בעצמו התחיל עמו שפיר נוכל לומר כן:

רב הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים וכו'. היינו דרב הונא אמר רב בבבלי בפ' הגוזל קמא דף ק"ו ע"א שבועה קונה אם א"ל מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור וכו' ואפי' בפקדון ומקשי נמי התם מהאי מתני' ומשני לה בשינויא אחרינא. וכיון דלא נ"מ לדינא דהא כל הפוסקים ז"ל פסקו דלא כרב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מטוען הלכה י"א לא נאריך בזה:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה וכו'. כדפרישית דעל ר' יהודה דלקמן גבי דינר פירות הוא דפריך ויתבאר ממקור דין הזה ופירושו בהסוגי' לקמן הל' ה' ד"ה ר' חנינא ע"ש:

מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תורה. ראיתי בס' העיטור בדיני חוב מלוה ע"פ ח"ב שהביא ריש הסוגיא עם הגי' כצורתה ולא פירש כלום אלא כתב על זה וכדאסיק בגמרא דילן לכל מגלגלין חוץ משכיר ולפי גי' זו קשה דעד כאן לא שמענו גילגול שבועה מן התורה וכדילפינן לה מסוטה וכן אמר בהאי ש"ס בהדיא בפ"ב דסוטה הלכ' ו' ונראה דצריך לגרוס בגוונא שאין השבועות דומות זו לזו כדפרישית בפנים או איפכא. וכדמשמע מהמסקנא דהכא דהיכא שאינן דומות אינו יכיל לגלגל והרי זה כדין שכתב הטור בסי' צ"ד נתחייב לו שבועה מן התורה ובא לגלגל עליו שבועת היסת יכול לומר לו שבועה דאוריית' אשבע לך ועל הגלגולים תשבע ותטול ופרטי דין זה יתבאר לפנינו אי"ה בשלהי פרקין ד"ה רבי זירא כהדא דר' יוסי ע"ש:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה