מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ב
נפש נפש. הכא נקט להג"ש מנפש נפש והתם נקט לה תחטא תחטא לג"ש כדאמר בפירקין דף לד ע"א ובכמה מקומות וכן בכריתות דף ט' ע"א. ובת"כ גריס ת"ל נפש כי תחטא נפש כי תחטא לג"ש. והנ"מ בין תפיסת הג"ש דהאי תלמודא ובין הש"ס דהתם נראה דשבועת ביטוי איכא בינייהו אם נלמד למושבע מפי אחרים מג"ש או לא דלשי' דהאי ש"ס התם נמי נפש כתיב' וכדיליף לה בשלהי פרק דלעיל ולשיטתא דהתם לא מצינן למילף שבוע' ביטוי בג"ש דלא כתיב ביה תחטא אלא דוקא אם ענה אמן דאז הוי כנשבע מפי עצמו כדאמר שמואל התם בסוף הפרק דלעיל. ומזה נתבאר דממילא נשמע ג"כ הנ"מ בשבועת העדות במושבע מפי אחרים אם בעינן דוקא ענו אמן או לא דמדנקט הש"ס דהתם בכל מקום ג"ש דתחטא תחטא ולא נפש נפש מזה משמע דיש לחלק בין מפי אחרים דשבועת ביטוי ובין מפי אחרים דעדות ודפקדון דיליף מתחטא תחטא דעדות דאפשר לומר דהתם אפי' לא ענו אמן אלא שתקו חייבין דהוי שתיקה כקבלת שבועה. ויש שיטות חלוקין בזה דדעת הרמב"ן הביאו הרשב"א ז"ל לחלק כן דבמושבע מפי אחרים גבי עדות אפי' שתקו חייבין והוא ז"ל פילפל בזה עליו ודעתו נוטה כדעת רש"י ז"ל שחילק בזה שאם השביע עליהם שיבאו ויעידוהו ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות אע"פ שלא ענו אמן חייבין אבל אם אמרו הן תחילה אין אנו יודעין לך עדות והוא השביען ושתקו פטורין שלא קבלו עליהן שבועה כלל כן פי' לדעת רש"י כמו שנראה דרש"י לא כתב דאם שתקו לאו כלום הוא אלא על חלוקה שאמרו לו בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות. ודעת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ט דאם השביען בב"ד אע"פ שלא ענו אמן אלא שכפרו חייבין והכ"מ כתב וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה. והרשב"א ז"ל כתב זה בפשיטות דע"כ מתני' חוץ לב"ד הוא דאי בב"ד כיון שאמרו אין אנו יודעין לך עדות שוב אינן חוזרין ומגידין וכו' וכן כתב הר"י מיגש ז"ל דמושבע מפי אחרים בב"ד לעולם חייב חוץ לב"ד אי ענה אמן וכפר בב"ד מיחייב ואם לא ענה אמן ואע"ג דכפר בב"ד אי נמי ענה אמן ולא כפר בב"ד פטור ואין להאריך:
קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו. עיין לקמן הלכה ח ד"ה או שהיה אחד מהן קרוב מה שנתבאר מזה:
מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד. נראה דכל הני בעיות אליבא דר"מ הן דאליבא דרבנן דסברי דון מינה ואוקי באתרא א"כ מפי עצמו כמפי אחרים לכל הדינים הכתובים בפרשה דלא חילקו בהם לא לענין קרקע וקנס דלא שייך בשבועת העדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ולא לענין קרבן. והתם בדף ל"א ע"ב דמוקי נמי פלוגתייהו כדמוקי הכא בדון מינה וכו' לכאורה הוי מצי להכריח מהא גופא דע"כ רבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא דאל"כ קרבן עולה ויורד במפי עצמו מנא להו ואנן לא אשכחן דמחלק התנא במתני' אלא משום דהוי מצי למידחי דהיא גופה ספוקי מספקא לן ולפיכך הכריח ממושבע מפי אחרים מפקדון מדמחייב אף שלא בב"ד ש"מ דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרא. ועיין בפרק דלקמן הל' ב' דבעי כעין זה בשבועת הפקדון וכמ"ש שם: