מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ד
רבי בא בר ממל בעי על דעת ר' יוחנן דאמר בכולל וכו'. זו היא קושית רבא בריה דרבה התם בפרקין דף כ"ד ע"ב והש"ס דהכא תפס במסקנא לההיא שינויא כדמשני התם כי קתני מידי דלית ליה שאלה שבועה דאית ליה שאלה לא קתני וא"כ צריך לאוקמי למוקדשין דקתני דבבכור מיירי כדאוקי התם להך שינויא וכבר בארתי בפ"ג דב"ק בענין מה שקשה מהתוס' דכריתות בזה ועיין שם הלכה ד' ד"ה יש אוכל אכילה אחת:
מה אנן קיימין אם באומר שבועה שלא אוכל בשר וכו'. על כרחך דר' זירא דקאמר הכי פליג עם ר' חנינה דלקמן בענין פירושא דהקושיא אבל לא בפירושא דאיסור כולל בשבועה אליבא דר' יוחנן. וזה דאלו לר' זירא דבעי לשנויי לקושית דר' בא בר ממל דלא מצי למיתני התם איסור שבועה משום דלא משכחת לה בענינא דמיירי במתני' דכריתות דתיחול בכולל ומשום דס"ל דלא מצינן לאוקמי לההיא מתני' באומר שבועה שלא אוכל סתם כדפרישית בפנים דמסתמא אמרינן דלא היה דעתו אלא לאסור עליו במה שמותר לו ולא במה שעומד עליו באיסור בלאו השבועה ויש פנים וראיה לסברא זו משיטת הגאונים ז"ל וכפי שנלמד מהסוגיות כמו שיתבאר לקמן בס"ד. אמנם צריכין אנו לחלק בסברא זו לר' זירא אליבא דר' יוחנן כדלקמן דהא לכאורה קשיא א"כ מ"ט דתנא דמתני' דידן דבאומר שלא אוכל סתם ואכל נבילות וטריפות חייב ומפרש ר' יוחנן לעיל וכן התם בהסוגיא דטעמא משום כולל ואמאי לא נימא דלא היה דעתו אלא על המותר לו ונהי דסוגיא דהתם מפרשינן כדעת הגאונים המפרשים דהא דקאמר התם לעיל בדף כ"ג ע"ב לשנויי רומיא רישא וסיפא דמתני' דרישא בסתם וסיפא במפרש קאי גם להמסקנא וכפי סברא זו דברישא דקאמר שבועה שלא אוכל סתם לא היה דעתו אלא כל הדברים המותרים והלכך אכל דברים שאינן ראוין ונבילות וטריפות בכלל הן פטור וסיפא במפרש ואמר שלא אוכל נבלות ושחוטות (והיינו פורט דקרי הכא כדלקמן) ולפיכך חייב דחיילא שבועה בכולל. אבל סוגי' דהכא ע"כ לא מצינו לפרושי הכי דהא בהדיא קאמר ר' יוחנן לעיל בכולל אבל בפורט אין שבועות חלות על האיסורין ואין לך לפרש אליבא דר"ז ואליבא דאינך אמוראי בריש הסוגיא אלא בכולל היינו סתם שבועה שלא אוכל ופורט היינו שלא אוכל נבילות ושחוטות וקאמר דבפורט לא חיילא שבועה על האיסורין. וע"כ לומר דסוגי' דהאי ש"ס משני רומיא דרישא וסיפא דמתני' כגי' רש"י ז"ל דהתם וכפירושו דלהמסקנא חזר בי הש"ס דהתם משינויא דכאן בסתם כאן במפרש אלא דדברים שאינן ראוין דרישא בעפר מיירי וכיוצא בו. דודאי לא היה דעתו עליהן וסיפא דנבילות וטרפות חייב משום דראוין הן לאכילה ואריה דאיסורא הוא דרביע עלייהו וחיילא שבועה עלייהו בכולל מכיון שאמר שלא אוכל סתם דדעתו היה על כל דבר הראוי לאכילה וזה מסייע לסברת רש"י בענין תירוצא דמתני' לפי המסקנא ויתבאר עוד לקמן מזה אמנם לפ"ז הדרינן לקושיין לדוכתה דהשתא קשיא על הא דר' זירא דמתרץ לה למתני' דכריתות דלא מצינן לאוקמי באימר שבועה שלא אוכל סתם דהא ר' יוחנן קאמר דבסתם היינו כולל וחיילא שפיר על האיסורין ונראה דעל כרחן דבעינן לחלק לר' זירא ואליבא דר' יוחנן בין דברים אסורים ובין ימים האסורים וסובר ר' זירא דבאומר לא אוכל סתם בהא הוא דאמרינן דשפיר חיילא על דברים האסורים בכולל משום דדעתו היה על כל הראוי לאכילה וכסברת רש"י ז"ל הנזכר אבל בענין הימים אמרינן לא היה דעתו על ימים האסורים לו לאכול בלאו הכי וקס"ד דר' זירא דעיקר קושיא דר' בא בר ממל דאמאי לא קחשיב עוד איסור מוסיף על יוה"כ ובאומר שבועה שלא אוכל בעשרה ימים הללו דחיילא עליה בכולל והיינו דקאמר דהיכי משכחת לה דאם תאמר דומיא דמצינו שנאסר לו בשר הפסח באומר שלא אוכל בשר כל השנה והכא נמי באומר שלא אוכל בעשרת הימים הללו ויוה"כ בתוכן הא ליתא דא"כ היינו פורט ודומיא דלא אוכל שחוטות ונבלות הוא ואין שבועה חלה על האיסורין ושאני בשר הפסח דהתם שפיר חיילא שבועה גם על הביטול מצוה דומיא דאומר שבועה שלא אוכל מצה כל השנה דאסור לאכול מצה בלילי הפסח כדלקמן וראיה לסברא זו מדלא פריך התם אלא בגוונא דכולל באיסור דבר שהוא מותר לו כדאמר ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ולא פריך משכחת לה בשלא אוכל באלו הימים על זמן כך וכך דמגו דחייל אשארי ימים חייב נמי איוה"כ אלא ש"מ דיש לחלק כדאמרן והא דלא קאמר שלא אוכל סתם יתבאר לקמן לפי השיטות המתחלקות ור' חיננא דבעי לקמן אמאי לא אוקמינן באומר שלא אוכל מפלוני סתם היינו דליתוסף ביה איסור אחלב ואיסורין דקתני התם משום כולל ולא כדברי ר' זירא לפרש לקושית דר' בא בר ממל דבאומר שבועה דלא אוכל סתם ליתוסף ביה איסור על איסור יוה"כ והלכך משני מה דמשני אלא אאיסורין עצמן הוא דניתוסף משום כולל ולא מצינן לשנויי הקושיא אלא כדמסיק והשתא ר' זירא ור"ח לא פליגי אלא בענין פירוש הקושיא ור' חיננא מוסיף דבהכי שפיר משכחת לה אפי' לסברא דידך דמחלקת בין דברים האסורים לימים האסורים וקושיא דר' חיננא היא ממש כקושי' דרבא בריה דרבה דהתם דמקשי דמשכחת לה באומר שלא אוכל תמרים וחלב דאיתוסף איסורא עליה בכולל אדבר איסור גופיה אלא דהכא מקשי אפי' באומר לא אוכל מפלוני סתם הוי ליה כולל. ומיהו בהא פליגי הני מ"ד אהא דלקמן לא סוף דבר בכולל אלא אפי' בפורט וכמו שיתבאר לקמן מזה. ועיין בדיבור דלקמן המתחיל שבועה שלא אוכל מצה ובד"ה לא סוף דבר ושם יתבאר בס"ד:
הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביוה"כ. כדפרישית דעל ההוצאה קאי וכדבעי רפרם בכריתות דף י"ד ע"א לדייק ממתני' זאת אומרת שאין עירוב והוצאה ביוה"כ כפי' התוס' שם שלא נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות ביוה"כ ודחי גם התם להא דרפרם ומסיק דבדותא היא. אלא דהכא מוסיף הש"ס במילתיה דלא מחלקינן בין יוה"כ לשבת אלא לענין חילוק מלאכות. ושמעינן מהכא דהא דנקטינן דאין חילוק מלאכות ליו"ט כדאמרינן בפסחים דף מ"ח ע"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט גם יוה"כ בכלל יו"ט לענין חילוק מלאכות ואף דביוה"כ מתחייב בחטאת בשוגג מה שאין כן ביו"ט וכדתנן אין בין יוה"כ לשבת וכו' מ"מ חילוק מלאכות לא מצינו אלא בשבת לענין לחייב על כל אחד ואחד בהעלם א' ואם דאינו מבואר בהדיא בש"ס דילן דאין חילוק מלאכות ביוה"כ וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א דשביתת עשור סתם דבריו בזה מ"מ ממילא משמע דהכי הוא ויוה"כ בכלל יו"ט לענין זה דלא ילפינן חילוק מלאכות אלא בשבת ומבואר הוא כאן:
שבועה שלא אוכל מצה אסור לוכל מצה בלילי הפסח. כבר עמדו אבות העולם על האי דינא ומוסכם הוא מרוב הגאונים ז"ל הרי"ף והרמב"ם ור"ח והרמב"ן והרשב"א ושארי גדולי האחרונים ז"ל. ומה שהקשה בעל המאור ז"ל מהא דפריך התם לר' יוחנן דאמר בכולל חיילא שבועות על האיסורין והא בעינן לאו והן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ואי איתא לדהכא הא גם בהן משכחת לה בכולל כדאמר הכא במצה דהא נשבע לבטל את המצוה הוא וקאמר דחיילא כבר תירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ואחריו נמשכו כל גדולי האחרונים דשאני בין קום ועשה שנשבע לעבור על המצוה אין אומרין לאדם חטא כדי לקיים שבועתך אפי' בכולל ובין שב ואל תעשה שנשבע לבטל מצות עשה דחיילא בכולל ודומיא דנדרים שחלין על דבר מצוה אבל אינם חלין לבטל מצות ל"ת בידים וכן שבועות בכולל אע"פ שחלין על דבר מצוה כדבר הרשות אינם חלין לבטל מצות ל"ת וזו מתשו' ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל וא"צ לפנים עכ"ל הרמב"ן ז"ל בזה. וזהו ג"כ תירוץ הר"י בתוס' דף כ"ד ע"א ד"ה אלא הן היכי משכחת לה דמ"ש בשב ואל תעשה לא חיילא ובקום ועשה חיילא היינו דדבריו שם על האכילה קאי דאם נשבע שלא לאכול מצה חיילא בכולל שלא יעבור על השבועה בידים ויקום ויאכל ודברי הרמב"ן ז"ל על ענין השבועה קאי שנשבע שלא יקיים מצות עשה וקרי ליה שב ואל תעשה וחיילא בכולל שיהא בטל מן המצוה והיינו הך וכן פי' מהרש"ל לדברי הר"י כדעת הרמב"ן ז"ל ועיין בדיבור דלקמן בזה ועוד קושיא א' בענין זה בד"ה תפילין ומ"ש שם. ובמה שהרמב"ן שם כתב לפקפק בזה לפי דעת הש"ס דהכא בהסוגיא דנראה דפליגא על סוגיא דהתם בענין שבועה בכולל דמהכא משמע דשבועה שלא אוכל סתם כולל הוי ודעתו ג"כ על דברים האסורין וחיילא עליהן ומסוגיא דהתם לא משמע הכי דהא אסיקנא ברישא בסתם ודברים האסורין כעפר הוו ולא חיילא עליהן והלכך פטור ולא מקרי כולל אלא במפרש ואמר לא אוכל שחוטות ונבילות כדאיירי בסיפא דמתני' וזהו איפכא מסברא דהכא בהא דהא אמר לעיל דוקא בכולל והיינו סתם חלה שבועה על האיסורין אבל בפורט ואומר לא אוכל לא שחוטות ולא נבילות אין שבועות חלין על האיסורין וכן למאי דאמר הכא לקמיה לא סוף דבר בכולל אלא אפי' פורט וההיא ודאי פליגא אהאי מ"ד דלעיל לר' יוחנן ומיהו עכ"פ משמע דבכולל והיינו לא אוכל סתם דעת הש"ס הזה דלכ"ע חיילא שבועה על האיסורין ודלא כדהתם לפי שיטת הגאונים ולפי גירסתן דפליגי על שי' רש"י וגירסתו ז"ל ולפ"ז יש לבעל דין לחלוק ולומר דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל בהאי דינא שבועה שלא אוכל מצה דמשום דס"ל דשבועה סתם חלה על האיסורין הלכך הוא דאסור במצה בלילי הפסח אבל להסוגיא דהתם לפי שי' הגאונים ז"ל אינה תלה על האיסורין בשבועה סתם ואפשר דלא ס"ל נמי להאי דינא. זהו פקפוקו של הרמב"ן ז"ל. אבל הר"ן ז"ל בסוף הפרק כתב על זה דמהא לא אריא דנהי דפליגי סוגיא דהכא ודהתם בענין שבועה שלא אוכל סתם בנזכר דהש"ס דילן סובר שהאיסורין כעפר הן אצל בני ברית ומשום הכי בלא אוכל סתם פטור כאלו אכל עפר דלא היה דעתו עליהן והירושלמי סובר שאינן כעפר כיון דראוין לאכילה מ"מ מה ענין זה לנשבע שלא יאכל מצה דהא ודאי מצה בלילי הפסח בת אכילה היא ולפיכך היא בכלל שבועתו אפי' לדעת הש"ס דילן וזה ברור ולפיכך ראוי לסמוך על הירושלמי ע"כ תוכן דברי הר"ן ז"ל. אמנם לפי מה שנתבאר מדעתם ז"ל דהושוו בזה דשיטתא דהאי תלמודא סברה דיש הפרש בין האיסורין לעפר ובסברא זו סבירא ליה האי ש"ס ג"כ לשנויי רומיא דרישא וסיפא דמתני' דרישא דוקא בעפר וכיוצא בו שאינן ראוין לאכילה מיירי ולפיכך פטור כדכתב הר"ן שם וכבר כתבתי מזה בדיבור מה אנן קיימין לעיל דזהו דעת רש"י ז"ל ולפי גירסתו דהתם ופירושו לפ"ז יש כאן מקום עיון רב בהא דלקמיה דקאמר בהדיא לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר ונהי דע"כ דההיא ודאי פליגא על הא דלעיל בשם ר' יוחנן דאמר דוקא בכולל אבל בפורט אין שבועות חלות על האיסורין והכא קאמר לא סוף דבר כולל אלא אפי' פורט כנזכר לעיל וא"כ דברי הר"ן למאי דאמר הכא לעיל הם אלא דמ"מ קשיא להאי לא סוף דבר וכו' דקאמר א"כ היכי מתרצינן רומיא דרישא וסיפא דמתני' אהדדי ויתבאר מזה בדיבור דלקמן ושם נבאר בענין חלופי השיטות והגי' בקצר' ומה שמצאנו בזה בס"ד. ובדין הזה מבואר הוא דדעת הפוסקים רובם ככולם ז"ל לפסוק כהאי דהכא. ודעת הרמב"ם ז"ל מבואר הוא בפ"ה מהל' שבועות הלכה י"ח שהם דברי הרישא דהכא ובהל' ט"ו שם נרמז מהסיפא דהכא נשבע שלא יעשה סוכה וכו' ה"ז לוקה משום שבועות שוא וכו' וזהו נזכר ג"כ במתני' איזהו שבועת שוא וכו' דהיינו הך שלא אשב בצל סוכה או שלא לעשות סוכה. ומשום זה יש לתמוה על מה שכתב הכ"מ בהל' י"ח דמרבוי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דהירושלמי לאו דוקא היא וכו' וכי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. לא ידעתי מי הכניסו לדוחק הזה דהא דכתב לעולם אדרבה הוא להיפך מכוונ' הכ"מ בדבריו דאם לא אמר לעולם אלא שלא אשב בצל סוכה בזה אמרינן דלא היה דעתו אלא אשל מצוה דסתם סוכה של מצוה היא ולוקה ויושב בסוכה כדכתב הרמב"ן ז"ל בהדיא כן דהיינו טעמא דמחלק הש"ס בין מצה לסוכה משום דבנדרים שבועות הלך אחר לשון בני האדם דסתם מצה לאו של מצוה היא אלא לחם מצה ולפיכך עד שיאמר שלא אוכל מצה בלילי הפסח דבהא לוקה וכו' אבל אין סתם סוכה בלשון בני אדם אלא של מצוה ולפיכך אם אמר לעולם אז הוי כולל ותלה השבוע' גם על של מצוה ובאמת אם אמר שנה או שנתיים נמי דינא הכי כדכתב גבי מצה ולעולם לאו דוקא הוא. שוב ראיתי בלח"מ שכתב דאלו הדברים על דברי הטור בי"ד סוף סי' רל"ו הם שייכים כמו שכתב בב"י שם. וכן נראה דלא קבע בש"ע שם אלא כדברי הרמב"ם וכלישנא דש"ס דהכא. ומה שדקדק הלח"מ בפ"ג דהל' נדרים ממה שכתב הרמב"ם בפ"ה משבועות הל' ו' גבי שבועת שוא שנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח דמשמע עד שיזכיר בחג הסוכות ולילי הפסח בדוקא הוא ובפ"ה משבועות לא משמע מדבריו ז"ל כן נלע"ד דפשוט הוא משום דבמצה יש לחלק כן וכן באיזה זמן הוא עומד בשעה שנשבע כך דאם הוא עומד באמצע השנה ואמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אמרינן דלאו בלילי הפסח קאמר ועד שיאמר בלילי פסח אז הוא לוקה משום שבועת שוא ומפני שבמצה שייך הכי כמבואר כאן כתב גם בסוכה כן ובזה לא נסתר משמעות דבריו דפ"א ממשמעות דבריו ז"ל בפ"ה וכדנראה מדבריו בהלכ' ט"ו שם שהזכרתי לעיל. דמה לי אם אמר שלא לעשות סוכה או אם אמר שלא אשב בצל סוכה:
לא סוף דבר סתם וכו'. כבר בארתי' דהאי סתמא דהש"ס נראה דפליגא על הא דלעיל בשם ר' יותנן דבפורט אין השבועות תלה על האיסורין. ולפי מאי דמוכחא מסוף הלכה דלעיל נרא' דלא פליגי בגופ' דדינא עם ההיא דר' יוחנן אלא בפירושא דפורט איכא בינייהו דיש ב' גווני מה דנקרא פורט הא' אם הכולל גופיה אינו כולל סתם אלא מפרש הוא מאי דכולל כגון שאומר שבועה שלא אוכל שחוטות ונבילות דלזה קראו כולל מפרש והב' הוא שפורט האיסור בלבד ואומר שבועה שלא אוכל נבילות ובהאי גוונא מיירי מילתיה דר' יותנן גופי' לעיל כדמוכרח התם דיהיב טעמא על מה דנזיר חייב שלש משום דכולל פת עמהן וחיילא שבועה נמי על החרצן ועל הזג אבל בפורט האיסור לבד ודאי אינה תלה השבועה דמושבע ועומד הוא והכא מיירי בפורט ההיתר והאיסור וקאמר לא סוף דבר בכולל סתם שאמר לא אוכל סתם אלא אפי' בפורט להכולל ואומר לא אוכל שחוטות ונבילות והיינו דר' יוחנן ומיהו על האי מ"ד דלעיל ודאי פליגא דקאמר דבפורט האיסור שוב אין השבועה תלה כלל אפי' פרט ההיתר עמו כדמוכח מהאי דאמר שלא אוכל עשרת ימים הללו וכו' וכן הא דלעיל לקמן ואת ש"מ היו לפניו וכו' וזה לא קאי לפי המסקנא ובהן ודאי לא חיילא על האיסור דמושבע ועומד הוא אבל על ההיתר חיילא השבועה ועיין בסוף הדיבור. והרמב"ן ז"ל בס' המלחמות לא הביא אלא הני תרי בבי קמייתא כמו שזכרתי בדיבור דלעיל וזה מבורר. אלא דבהני בבי בתרייתא לא סוף דבר לבא וכו' ויישבתי בפנים לשון אפי' וכן בהא דאמר אפי' ר"ע אמנם הא דקאמר אפי' עפר קשיא דהשתא דמשוי עפר לנבילות וטריפות לחיובא באומר לא אוכל סתם א"כ היכי מתרצינן להמתני' דברישא קתני פטור ובסיפא חייב. ועיין בקונטרס אחרון סי' א: