מראה הפנים על תלמוד ירושלמי קידושין· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ג
וחתום אילו עידי שטר. בבבלי דף כ"ו לא יליף לה מהא דאיכא למימר שטר ראיה בעלמא הוא אלא מדכתיב ואקח את ספר המקנה ונראה דאיכא נ"מ בהא דלמאי דיליף מהכא שטרי מכר נמי במשמע דכתיב בהאי קרא שדות בכסף יקנו ולמאי דיליף בבבלי איכא למימר דלא רמיז קרא אלא בשטר מתנה דאע"ג דהתם מכירה הויא דכתיב ואשקלה לו את הכסף מ"מ מדכתיב ספר המקנה דריש ללמד דיש קנין אף בספר לבדו וכדמסיק שם דלא אמרן אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה בשטר לבדו כ"א במוכר שדהו מפני רעתה ועיין לקמן הלכה ה' ד"ה ייפה כחו מ"ש עוד מזה:
מה טעמא בכסף מלא יתננה לי. הכא לא כתיב שקל ואמסקנא סמיך דאפי' היכא דלא כתיבא אלא כסף סתם נמי שקלים הן. ובבבלי בכורות דף נ' יליף לשקלי עפרון דהויין קנטרין מדכתיב שקל כסף עובר לסותר ואיכא דוכתא דקרו לקינטרא תיקלא ומסיק התם נמי דכסף סתם האמור בתורה שקלים הן ומיהו בהא דקאמר ר' חנינא כסף האמור בנביאים ליטרא לא קיימא הכי דהא ילפינן דשדה נקנית בכסף משדות וגו' כדאמר בבבלי פרקין ולא בעינן אלא ש"פ כר' יוחנן והא דקייימא מילתיה בכסף האמור בתורה משום דמילף ילפי מהדדי ממקום שנא' בו שקלים כדאמר התם:
דתני קרקעות ועבדים כו'. ברייתא הובאה בבבלי ב"ק דף י"ב מכר לו עבדים וקרקעות כו' ויליף נמי מהאי ברייתא כדקאמר הכא וכפי הגי' שכתבתי בפנים והתם דחי לה שאני עבדים דניידי כו' והלכך בעינן שיהו עומדין בתוכה דבהא אם החזיק בקרקע קנה עבדים ועי' לקמן סוף הלכה ד' ד"ה מהו לגבות מן העבדים מה שכתבתי שם בהאי ענינא:
א"ל איש. דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות ודרשינן איש זוכה ואין הקטן זוכה והכא שאני דדעת אחרת מקנה אותו ומשמע דס"ל להאי תלמודא דקטן יש לו זכיה ע"י אחרים מדאורייתא והכי הוי משמע מבבלי ריש פ"ב דמכלתין גבי הא דמייתי להאי דרשא איש זוכה כו' מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד וגו' והתם קטנים נמי הוי בנוחלי הארץ אלמא יש לו זכיה ע"י אחרים מדאורייתא אבל לא משמע כן בפ' איזהו נשך דף ע"ב דקאמר התם קטן אית ליה זכיה מדרבנן משמע דאפי' ע"י אחרים אין לו זכיה מדאורייתא וכ"כ הרשב"א והר"ן ז"ל וע"ש בריש פ"ב שכתב דאף לפי המסקנא דפ' האיש מקדש נמי הכין אתיא ועיין בריש פ' כ"ט מה' מכירה שכתב הה"מ ז"ל דדעת הרמב"ם לחלק בין מכר למתנה דבמתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש שם דעת אחרת. והכי מוכח בהדיא בפרק לולב וערבה דף מ"ו אמר רבי זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט כיון דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני כו' ע"ש:
מאן תנא ולא ליך ר"מ. עיין בפ"ד דנזיר הלכה ד' בד"ה במשלטת מ"ש שם בהאי ענינא בס"ד:
רבי אבא כו' דרבי היא. אפשר לפרש דעל האי עובדא קאי דכרבי אתיא שפיר דאע"פ שבניה עבדיס מ"מ היא בת חורין ופליגי על רבי יוחנן. ובבבלי פרק השולח דף מ' איפכא קאמר לר' יוחנן התם כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור א"ל לפני ר' אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופסק הרמב"ס בפ"ו מהל' עבדים הלכ' ד' כרב אמי ור' אסי ונתן הכ"מ הטעם דמדשתק ר' יוחנן ש"מ הדר ביה ועוד נראה דמילתי' דר' יוחנן דהתם כר' אתיא וכדמשמע מהכא ולא כרבנן:
הרי אתיבת חורין וולדך עבד. ברייתא בפ"ה דתמורה ומייתי לה בבבלי מכלתין דף ס"ט והתם גרים וחכ"א דבריו קיימין וטעמא דעובר לאו ירך אמו הוא ולפ"ז ההיא דמשנה קודמת דלעיל הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אתיא אליבא דהלכתא דאפי' עוברה לא זכת לו וכן משמע בבבלי פ"ב דגיטין דף כ"ג דמוקי לההיא משנה קודמת כרבי. ופליגי אמוראי התם בטעמא אליבא דר' אי משום דס"ל המשחרר חצי עבדו קנה אי משום דעובר ירך אמו הוא והרמב"ם דפסק בפ"ז מהל' עבדים הלכה ה' כחכמים נראה מדבריו שתפס לעיקר הטעם משום דהוי כמשחרר חצי עבדו וזהו שהשיג הראב"ד עליו שם קשיא רישא אסיפא כו' ע"ש והכ"מ כתב שם שאין זו השגה אלא פירוש וטעם ושפתים ישק. ומבואר הוא שהוא ז"ל משיג על שתפס זה הטעם והיה לו לכתוב משום דאינו בא לעולם או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו ור"ל דאפי' לעוברה לאו כלום הוא דהוי כאחר דעובר לאו ירך אמו הוא כדמשמע מריש דברי הרמב"ם ועם דלענין דין זה ליכא נ"מ מ"מ איכא נ"מ בעלמא להני טעמי ואין להאריך: