אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ה · הלכה א

פרק ה

תמיד נשחט בשמונה ומחצה. נאמר כאן בין הערבים וכו'. הא דלא דרש בין הערבים דתמיד גופיה חלוק בין הערבים וכו' כדמסיק לקמן משום דאכתי לא ידעינן דבין הערבים אימתי מתחיל עד דילפי' בערב דכתיב גבי פסח מההיא דכי ינטו צללי ערב. והדר ילפינן בין הערבים דתמיד מבין הערבים דפסח דכתיב גביה בערב דזמנו מחחיל משש שעות ולמעלה וחלוק אותו והוא זמן השחיטה. וכולא סוגיא דהכא כפי הס"ד דהתם דשמונה ומחצה דאורייתא כדאמר נמי התם ריב"ל חלקהו. לבין שני הערבים וכו' ואותביה רבא. ומסיק דמדאורייתא מצותו משינטו צללי ערב וכו' כדפרי' במתני'. ומיהו לרבא דהתם דקאמר מ"ט דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למערב. משמע דמלישנא דבין הערבים הוא דנקט הכי. ולא קשיא ליה דיוקא דהכא מה חמית מימר בין הערבים משש שעות ולמעלה. אלא דאכתי איכא למידק לדידיה מ"ט לא כתב רחמנא בערב דלכ"ע משינטו צללי ערב משמע כדאשכחן להאי קרא כי ינטו וגו'. וכ"ת אי לא הוה כתיב גבי תמיד אלא בערב לא הוה ידעינן דפסח מאוחר לו דהשתא דכתיב גביה בין הערבים וגבי פסח בערב ובין הערבים דרשינן יאוחר דבר שנא' בו בערב ובין הערבים וכו' דהא ליתא דאלו לא הוה כתיב בתמיד אלא בערב וגבי פסח תרווייהו א"נ תרי זימני בערב נמי הוה מצינן למדרש יאוחר דבר וכו'. ועל כרחך לומר דתלמודא דידן לית ליה כהאי דהכא אלא דמשמעות בערב יותר מאוחר הוא. ואילו הוה כתיב גבי תמיד בערב ה"א דמצותו בכל יום לאחרו עד סמוך לערב. ואפי' אי הוה כתב גבי פסח תרי זימני בערב והוה מצינן למידרש יאוחר דבר וכו'. מ"מ זימניה דתמיד גופיה בכל יום ה"א דדיניה מדאורייתא לאחרו עכ"פ בכל מה שיכול לשוחטו ביותר סמוך לערב וג"כ לא הוה מצינן להקדימו בע"פ שחל להיות בע"ש ולמימר ביה דמוקמינן ליה אדיניה בשש ומחצה מכיון דהוה נקטינן דדיניה מדאורייתא ביותר סמוך לערב הוא ולא תיקשי דהשתא דכתיב גבי תמיד בין הערבים אכתי גבי פסח לא ליכתוב אלא בערב תרי זימני גבי מצותו בתחילה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בערב ובמשנה תורה שם תזבח את הפסח בערב. ואנן ידעינן יאוחר דבר דהא נמי ליתא דאילו הוה כתיכ גבי פסח תרי זימני בערב הוה מצינן למיטעי ולומר דבערב משמעתו מוקדם הוא. וכדאשכחן להאי קרא כי ינטו וכו'. וה"א דלהכי כתב רחמנא תרי זימני בערב דאלו לא הוה כתיב אלא חד בערב הוא דהוה דרשינן ליאוחר דבר ואיפכא הוא דניטעי דבערב יותר מאוחר הוא הלכך כתיב תרי זימני בערב להקדימו לתמיד הכי היה דרשינן. והשתא דכתיב בערב ובין הערבים שפיר דרשינן ליאוחר דבר אלא דכד אתינן להכי דאיכא למיטעי ולומר דבערב מוקדם הוא ולאסמכוה אזכר לדבר דקרא כי ינטו וגו' א"כ אכתי היא גופה קשיא דמנא לן השתא למידרש ליאוחר דבר דילמא איפכא הוא דמצוה להקדימו קודם להתמיד וכדבעי הכא ר' ירמיה לקמן מה חמית מימר ערב מאוחר או נימר ערב מוקדם וכלומר דהואיל ולישנא דבין הערבים דתמיד קצת מוקדם משמע כתב רחמנא גבי פסח בין הערבים ובערב להקדימו עוד. ואי הוה כתיב גבי פתח תרי זימני בערב ה"א איפכא דמצוה לאחרו דמשמעות בערב אפשר לפרשו לכאן ולכאן להכי כתיב ביה בין הערבים ובערב לומר דמקדימו להתמיד דלא כתיב ביה אלא חד דמשמעות מוקדם הוא. ואכתי באמת מנא לן השתא יאוחר להפסח. וקושיא זו וכמו דפרישית לבעיא דר' ירמיה דהכא קשיא היא לכאורה על סוגית הש"ם דילן דלא דריש מכבוא השמש כדמשני רבי ירמיה הכא. ויתבאר לקמן ד"ה רבי ירמיה בעי והיוצא מהפלפול הזה בס"ד:

מאן תנא בין בחול בין בשבת רבי ישמעאל וכו'. זהו כפירושו דאביי התם בריש פרקין וכאוקמתיה דמתני'. אלא דהכא קאמר דטעמיה דר' ישמעאל דמאחר שעה הוא משום דחייש לפילפולו והיינו למכמר בשרא כדפרישית. והתם קאמר לאביי דבמוספין קודמין לבזיכין קמיפלגי וכו'. ובאמת אף לאביי הוה נמי מצי למימר דר' ישמעאל חייש למיכמר בשרא ור"ע לא חייש וכדקאמר רבא. אלא משום דהאי לא איצטריך ליה לאביי לו' דבזמן מועט חייש ר' ישמעאל למיכמר בישרא דאיכא טעמא אחרינא דר' ישמעאל ס"ל מוספין קודמין לבזיכין. ולרבא ע"כ דלר' ישמעאל ליכא אלא טעמא דחייש למיכמר בישרא. ובעל המאור ז"ל כתב על זה וז"ל ואם תשאל א"כ יאוחר הפסח עד שמונה ומחצה ואל יאותר התמיד משש ומחצה שהוא זמנו אנו רגילין לפרש שאין כח למנוע כל ישראל מלעכבו מאחר התמיד שהתמיד הוא שהיה מעכבן מלשחוט את הפסח. וכיון שנשחט התמיד היו סומכין לו הפסח אחריו מפני ההמון הרב עד שראיתי פי' לרב ר' משה ז"ל שאמר ר' ישמעאל אגזירות נדרים ונדבות ה"א סמיך אפי' בטעמיה דרבא והיא היא עיקר הגזרה ומיכמר בשרא טפלה לה עכ"ל. ולא תיקשי דלפ"ז הא דדייק לרבא דקאמר דר"ע סבר לא חיישינן למיכמר בשרא ואי לא חיישינן ניעבדיה בשש ומחצה. ופירש"י ז"ל דהא הפסחים מרובים ובשבת לא בעי לאחוריה משום נדרים ונדבות ומאי קושיא ונימא דר"ע ס"ל דאף דבשבת ליכא נדרים ונדבות גזירה דנדרים ונדבות מיהא איכא משום סרך דחול וכמו דאמרינן הכי לר' ישמעאל לפי פי' הנזכר אלא דלר' ישמעאל איכא נמי האי טעמא דמיכמר בישרא הוא דאמרינן. ומיהת לר"ע דלא חייש למיכמר בישרא אכתי מצינן לשנויי הך קושיא וליעבדיה בשש ומחצה דמשום גזירה דנדרים ונדבות הוא דאפשר לומר דאין ה"נ הוה מצי לשנויי הכי אלא דרבא הוא דשמיע ליה אליבא דר"ע דסבירא ליה מוספין קודמין לבזיכין לפיכך הוא דמשני האי שינוייא אליביה כדקאמר קסבר מוספין קודמין לבזיכין וכו'. וכלומר דבלאו טעמא דגזרה דנדרים ונדבות עביד ליה בשבע ומחצה:

רבי ירמיה בעי מה חמית מימר ערב מאוחר או נימר ערב מוקדם. לפי הך דר' ירמיה דהכא קשיא לן האי קושיא דידיה אדהש"ס דילן דלא דריש בדף נט ע"א אלא יאוחר דבר שנא' בו בערב ובין הערבים וכו'. ולא כדשני ר' ירמיה יאוחר דבר שנא' בין הערבים כבוא השמש וכו'. והיינו מטעמא דלא מצינן למידרש הכי לפי סוגית הש"ס דילן דגריס בפ"ק דברכות דף ט' בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל וכו'. ובין לר"א ובין לר' יהושע דרשינן התם כבוא השמש על זמן התחלת אכילתו. והשתא קשיא דמנא לן דהאי בערב מאוחר דילמא מוקדם הוא ויקדים הפסח לתמיד דהא ע"כ הש"ס דילן אע"ג דלקושטא דמילתא לא ס"ל הך היקישא מכי ינטו צללי ערב כהא דהכא מיהת הא ע"כ ס"ל דאיכא למימר לכאן ולכאן כמו שביארתי זה בריש פרקין דאלת"ה קשיא ליכתוב גבי פסח בערב תרי זימני ואנא ידענא דיאוחר. אלא ע"כ דהוה מצינן למיטעי וכו' כדלעיל וא"כ השתא מנא לן באמת דליאוחר דבר הוא דאתא דילמא איפכא דליוקדם הוא דאתא וכדיוקיה דר' ירמיה. ולישב קושיא זו ע"כ דאתינן לטעמא אחרינא וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תמידין ומוספין בהל' ג' בתמיד של בין הערבים ולמה היה מאחרין אותו שתי שעות אחר זמן שחיטתו מפני הקרבנות של יחידים ושל צבור לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם לתמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות ע"כ. ונלאו כל המפרשים ליתן טעם לדבריו להאי דפסח דתיפוק ליה דיאוחר דבר דרשינן ולמה ליה האי טעמא. ולדרכינו ניחא שהוא ז"ל ראה בעיא דר' ירמיה דהכא וקשיא ליה לקושטא דמילתא אהאי דרשא דהש"ס דילן דמנא לן למידחי עשה דהשלמה בע"פ. ואי מיאוחר דבר בלחוד קשיא דילמא איפכא דלמוקדם הוא דאתא ואתה מקיים שניהן עשה דהשלמה ופסח בזמנו. ועל כרחך דהיינו טעמא משום שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בב' שעות. והיינו משם שהפסח היה נשחט בשלש כתות כדיליף מקרא ולכל כת וכת צריך שעה לשחיטתו והקרבתו כתנא דמתני'. וא"כ מהאי טעמא גופיה הוא דדרשינן יאוחר דבר מבערב ולא ליוקדם דבר זהו הנלע"ד נכון לדבריו ז"ל:

מתניתא מסייעא לר' ירמיה וכו' כדפרישית דבהא היא דמסייע ליה ברייתא קדמייתא דדריש בערב אתה זובח וכו'. וא"כ משמעות בערב מוקדם הוא ואלו לתנא בתרא בערב אתה אוכל מאוחר הוא מיהו הא דדריש כבוא השמש אתה אוכל לא אתיא כשינוייא דר' ירמיה דקאמר יאוחר דבר שנא' בו בין הערבים כבוא השמש וכו' וא"כ לדידיה כבוא השמש על זמן זביחה נאמר שיהא סמוך לבוא השמש ומאוחר לתמיד והיה צ"ל דאמתניתא בתרייתא הוא דקאמר דמסייעא לר' ירמיה. וזהו כשנוייא דידיה. ואיך שיהיה מ"מ שיטת הש"ס הבבלי ס"ל דכבוא השמש לא קאי אלא על זמן אכילה כדגרסינן בפ"ק דברכות שזכרתי בדבור דלעיל דבין לר"א בין לר' יהושע דהתם דרשי בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל. ולא פליגי אלא עד מתי מותר לאכול דר"א דרש מועד צאתך מארץ מצרים אתה שורף דהיינו בחצות שאין זמן אכילתו אלא עד תצות וכר"א בן עזריה דהתם. ור' יהושע דריש עד מתי אתה אוכל והילך עד מועד צאתך מארץ מצרים שהיא שעת חפזון דישראל בבוקר וכר"ע. ואם כן לכ"ע לא נפקא לן יאוחר דבר אלא מדכתיב גביה בערב ובין הערבים וקושיא דר' ירמיה במקומה עומדת אימא בערב מוקדם הוא. ועל כרחך דצריכין להאי טעמא לפי שאי אפשר בענין אחר כמבואר בדבור דלעיל. טעמיה דהדין תנייה כדי ליתן חצי שעה בין כל כת וכת. כדפרישית שמחלק שעה ומחצה ביניהם וליתן שיעור חצי שעה לזמן שחיטה והקרבה לכל כת וכת. ואע"ג דמודה האי תנא דזמן הקרבה של תמיד שעה אחת הוא כדתני איהו גופיה בכל יום ויום תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה ס"ל לחלק בין תמיד לפסח. ומשום דזמן הקרבת התמיד בעי טפי דאית ביה הקטר איבריו מלבד אימוריו ונתוח אחר הפשטו ובפסח דלית ביה אלא הקטר אימוריו סגי בחצי שעה להקרבתו ותנא דמתני' לא מחלק אלא כל הקרבה של קרבן שעה אחת לשהייתו בעינן. וא"כ ג' שעות עכ"פ להקרבת הפסח של כל ישראל הוא דבעינן שעה לכל כת וכת. וזהו שכתב הרמב"ם שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. וטעמו וההכרח לזה כבר נתבאר לעיל ועיין בד"ה ר' ירמיה בעי ובדבור שאחריו:

אית תניי תני דם תמיד וכו' והקטרת לפסח ופסח להטבת הנרות וכו'. לכאורה לא שייך האי כדי שיקרבו נסכי תמיד עמו אלא לתנא קדמייתא שהפסח הוא מיד אחר אבריו של תמיד לפי שהפסח אין לו נסכים כדתנן בפ"ט דמנחות. וכדי שנסכי התמיד יקרבו בשעת הקרבת הפסח. ומיהו נראה דשפיר קאי על תנא בתרא דיהיב טעמא דפסח קודם להטבת הנרות כדי לסמוך הקרבתו בכל מה דאפשר אחר איבריו של תמיד ויקרבו נסכי תמיד שהן אחר החביתין בזמן הקרבת הפסח. וטעמא דהקטורת קודם לפסח להאי תנא משום יאוחר דבר הוא דבקטורת לא כתיב אלא בין הערבם בלבד. ובענין זה שוה הוא לגי' הברייתא השנייה בבבלי דף נ"ט דקאמר ותניא כי קושין וכו'. אלא דהאי תנא בגי' הבבלי מקדים ג"כ נרות לפסח משום יאוחר דבר. ונראה דפליגי הני נוסחאות מתחלפות בהאי ברייתא בתרייתא בקושיא ופירוקא דהתם דמקשי עלה והא כתיב אותו גבי נרות. וכדדריש לעיל אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד דכתיב אותו וכו'. ומשני האי אותו מיבעי ליה למעוטי עבודה שבפנים ומאי ניהו קטורת וכו' והאי תנא בתרא דהכא לא ס"ל כלימוד הס"ד דהואיל דכתיב ובהעלות אהרן וכו' כי היכי דאיצטרך אותו לכך אלא אותו למעוטי פסח והלכך מאחר הוא נרות אחר הפסח. וטעמא כדי שיקרבו נסכי תמיד עמו דקאמר להוסיף בטעם הוא ולחזק סברא דדרשא דיליה. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מהל' קרבן פסח בהל' ד' כהאי תנא בתרא וכפי גי' דהתם ומשום יאוחר דבר וכדמסיק התם:

אינו מביא אשם. הכא לא איצטריך לשנויי אלא דטעמא משום דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה. והתם בדף הנזכר לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דס"ל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה כן דפריך ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. ומשני רב חסדא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה ופריך והאיכא אשם וכו'. וקשיא לי מאי דוחק' להאי שנוייא שקרב אשמו ועוד דיחוקי דאבתרא הא במצורע עסקינן. ול"ק גבי מצורע מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה וכדאמרינן בשלהי חולין לענין טהרת מצורע דאי לאו דכתב קרא שלח תשלח ה"א דדחי אפי' לעשה ול"ת דשילוח הקן. ולכאורה קושיא היא אלא דתליא אי. אמרינן דמצורע מותר בתשמיש המטה מיד אחר תגלחת שנייה קודם שמביא כפרת קרבנותיו. וא"כ אין כאן גדול השלום דנימא דדחי עשה דידיה לעשה דהשלמה. והכי משמע מסידור דינו בפ' י"ד דנגעים או אי אמרינן דכשנאסר בימי ספרו לא הותר עד אחר כפרת קרבנותיו. ובמקום אחר הארכתי בזה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה