אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ד · הלכה א

פרק ד

מקום שנהגו מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין וכו' לכאורה הוה משמע דמן התורה אסור בע"פ מחצות ולמעלה וכ"כ התוס' ריש פירקין שהביאו להא דהכא וסיימו ומשמע מהתם דמדאורייתא אסור ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם. והוסיף המהרש"א על זה וכתב ותלמוד דידן נמי מצי סבר האי טעמא וכו' ואינו כן דודאי גמרא דילן דאף דמצינן למימר דס"ל נמי האי טעמא דהכא מיהו דאסור מדאורייתא לא ס"ל. וזה מוכח מהסוגיא דאפי' לשנוייא בתרא דמשני התם אהא דפריך מאי איריא ע"פ וכו'. וקאמר א"נ התם סימן ברכה לא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי משמתינן ליה והיינו משום דעבר על גזירה דרבנן דאי ס"ד דס"ל דמדאורייתא צריכא למימר דמשמתינן ליה. אלא שזה דרך הש"ס בכל מקום לומר כך על מאן דעבר אגזירה דרבנן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' יו"ט בהל' י"ז. ומשמע מדבריו דאף לטעמא דהאי תלמודא אינו אלא מד"ס שהרי כתב שם הטעם שמנדין אותו לעושה מלאכה בע"פ או מכת אותו מכת מרדות מפני שהוא יום שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים וכו'. ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן שחיטה וכו' וא"כ צ"ל דהא דיליף הכא מקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על דברי בעל המאור שצידד לפי טעם הירושלמי על מה שהביא הרי"ף ז"ל להאי דינא. והרי לא שייך האי טעמא אלא בזמן הקרבן. והשיב שאף בזמן הזה חמור הוא משאר יו"ט וכו' דמשנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום שאפי' בטל דבר לא בטלה הגזירה עד שיעמוד ב"ד ויתיר שכל דבר שבמנין וכו' וסיים ונראה לפי גמרתינו שהטעם אף מפני מצה ומרור שטרחתן מרובה וכו' כדברי רש"י ז"ל וכן פרישית במתני' וכ"כ המרדכי ושארי פוסקים. ומדברי כולן דלכל הטעמים אינו אסור אלא מד"ס ושלא כדברי הריב"א בתוספות ואפשר לטעמא דהאי תלמודא:

הכל מעכבין את הקרבן וכו'. נראה דנ"מ ביניהם. דלמר דיליף מקרא דד"ה א"כ אף שיר הכלים מעכב כדכתיב וחצוצרות וכו' ולמאן דיליף מן הכתוב שבתורה אין שם רמז על השיר מהכלי ואתיא כמסקנת הש"ס דערכין דאין עיקר שירה אלא בפה. ולענין עיכוב לא מצינו בהדיא בתלמודא דילן דהשיר מעכב. וכן הרמב"ם ז"ל לא ביאר כלום לענין עיכוב לא בפ"ג מהל' כלי המקדש שמדבר שם ממצות שירה ולא בפ"ו מהל' תמידין שכתב שם סדר עבודת התמיד מה שהוזכר בפ"ז ממס' תמיד. ועוד ראיה נכונה דלמסקנת הש"ס דילן אין. השיר מעכב הקרבן מדאמרינן בערכין דף י"א אין אומרים שירה אלא על היין כדר' יוחנן שם וכ"פ הרמב"ם בתמידין שם בהל' ג'. והשתא מכיון דקיי"ל אדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר ואפי' מכאן ועד עשרה ימים ובין בקרבן יחיד ובין בקרבנות צבור וכדפסק הרמב"ם בפ"ב ממעשה הקרבנות בהל' י"ב. וא"כ שמעינן בהדיא שאין השיר מעכב הקרבן. וכבר כתבתי זה במקום אחר ועיין לקמן בסוכה ריש פ' החליל מדין אין עיקר השירה אלא בפה:

כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל והן מתירין לו. לפי דברי התוס' בפרקין דף נ"א שפירשו להא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בהן. איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן היינו שהוא יודע שהן מותרים והן רוצין להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגין מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר לשניהן וכן משמע בהדיא בירושלמי. וא"כ האי דקאמר הכא נשאל והן מתירין לו צריך לפרש לפי זה דבבני תורה מיירי אלא שנהג איסור בדבר זה מחמת טעות. דאל"כ תיקשי מהני עובדי דיהודה והלל וכו' דמייתי בסמוך למה לא הודיעו להן שהוא מותר שהרי זה מנהג בטעות הוה אי לאו משום דשוינהו רבנן ככותאי. וכדמשני התם דבני מדינת הים כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו ככותים דמו. ואתיא שפיר הא דהכא כסוגיא דהבבלי. וכן דעת הר"ן ז"ל לפרש להא דהכא דבבני תורה מיירי כדכתב עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה וכו'. וא"כ נשאל דקאמר היינו מפני שצריך שאלה לחכם שיתיר לו אפי' עשה כן מחמת טעות דהוי כנדר עיין שם בדבריו. ומדברי הרמב"ן בס' המלחמות שפלפל בזה לכאורה לא משמע כן שכתב שם שמא"י לא"י וכו' וע"ש ואין להאריך:

גלו ממקום למקום ובקשו לחזור בהן וכו'. לפי דמסיק ר' חנניה לא מן הדא אלא מן הדא וכו' א"כ לא דמיא האי דגלו וכו' להא דלעיל דקאמר ר' חנינא גופיה כל הדברים מנהג אעין דשיטין הוו וכו' והוא כעין ההיא דבני בישן דלא הוי אזלי מצור לצייד דקא מייתי התם ואמר להן ר' יוחנן כבר קבלו אבותיכם עליהם וכו' ומשום דשאני הכא דכשעקרו ממקומם ואין דעתן לחזור אין חובה עליהן לקיים מנהגם שמקדם וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל ע"ש:

רבי שמעון בן לקיש שאל לר' יוחנן ואינו אסור משום בל תתגודדו בבבלי פ"ק דיבמות דף י"ג גריס דמעיקרא שאלו מההיא דמגלה נקראת וכו' ומתני' דהכא לא הוה קשיא ליה לר"ל מידי כדקאמר שם טעמא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. וזהו כעין דהשיב לו ר' יוחנן הכא לפי הגי' וכדפרישית בפנים. ומיהו להאי קשיא דמגלה דמשני הכא לקמן דסמכו למקרא וכו' אין זה כהאי דהתם דאדרבה שם משמע דאכתי הקושיא יותר חזקה דמרמז דקרא משמע דאיכא איסורא דזמנים הרבה תיקנו להם ודמיא לשתי תורות. ועל התקנה גופה דמעיקרא הוא דשאל ר"ל. ולית לן לשנויי אלא כדמסיק התם דאביי ס"ל דלא תתגודדו דוקא בשתי בתי דינים בעיר אחת ולרבא דוקא ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה. אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה וא"כ לאביי ע"ב צ"ל דבני כפרים היו קורין בעירם כדכתבו התוס' שם וסיימו כדמוכח בירושלמי. והיינו מה דקאמר בהאי תלמודא בפ"ב דמגלה בן עיר אינו מוציא בן כרך ידי חובתו לפי שאינו מחויב בדבר. ויתבאר מזה בהגיעי למקומו ברחמי ובס"ד:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה