מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ב
בתוך הפסח מהו וכו'. לשיטתא דהאי ש"ס דמשני להא דמתמה הא באכילה אסור דמתני' במקו' שלא נהגו לאכול פת נכרים עסקינן ולא משני כדמסיק בבבלי. א"כ שפיר איכא לספוקי אם חמץ של עכו"ם בתוך הפסח מויתר בהנאה. אבל למאי דמסיק התם בדף כ"ט אליבא דרב אחא בר יעקב דמוקי למתני' כר' יהודה. ולא אסור חמץ לאחר זמנו אלא דישראל הא דנכרי מישרא שרי ובדין הוא דאיבעי למיתני דאפי' באכילה נמי שרי אלא איידי דתני דישראל אסור בהנאה וכו'. ואמרינן נמי דבדין הוא למיתני דאפי' תוך זמנו מותר בהנאה. ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו וכו' כדמסיים שם. א"כ לכאורה היה נראה דלשיטת הש"ס דהתם לא מספקא לן כלל דודאי חמץ של עכו"ם אפי' בתוך הפסח מותר בהנאה וכן נמי לרבא דלא פליג אדרב אחא בר יעקב לדינא אלא באוקמתא דמתני' וקאמר דלעולם איכא לאוקמי כר"ש. ומשום קנסא קניס לדישראל לאחר זמנו הואיל דעבר על בל יראה. והיינו נמי טעמייהו דרוב גדולי הפוסקים דפסקו הלכה כר' יהודה בלפני זמנו דעובר בלאו. משום דרבא לא פליג אדרב אחא בר יעקב בלפני זמנו. ומיהו מדגריס שם לקמן והדר בי' רב אחא בר יעקב וכו'. א"כ השתא לר' יהודה לא יליף לא יאכל חמץ משאור דראיה ולא יאכל אף אסור בהנאה במשמע ובין של ישראל ובין של עכו"ם אסור בהנאה אלא דכל זה תוך הפסח הוא. אבל בע"פ משש ולמעלה אף דאסור בהנאה כהסכמת רוב הפוסקים היינו בשל ישראל אבל בשל עכו"ם אין לנו הכרח לאסור בהנאה שהרי אפי' בתוך ימי הפסח פליגי הכא. ואף דלא מסיק האי ש"ס בהדיא דמותר בהנאה כדקאמר בפירכא והא תני לא ישכיר ישראל את ביתו וכו' אית לך מימר בדר עמו כלומר דהא לא שכיחא לישראל לדור עם העכו"ם כדאמרינן בפ' הדר חד ישראל דלא שכיחא וכו' מ"מ אין זה אלא לפירכא בעלמא להא דר' ירמיה דקאמר מותר ואותיב ליה מברייתא קמייתא ודחו לה בבא עמו והדר מותיב ליה מברייתא דביתו דהכא ליכא לשנויי כדשני. אבל עיקר הפירכא אינה מוכרחת כל כך דסוף סוף איכא לשנויי כגון דדיירי תרי ישראל בהאי ביתא עם העכו"ם ועוד דעיקרא דהאי ברייתא אינה שנוייה בתוספתא וכדאמרינן בשלהי חולין כל ברייתא דלא מתנייא בי ר"ח ור"א לא מותבינן מינה. מ"מ איך שיהיה די לנו להחמיר בתוך הפסח דאף חמץ של נכרי אסור בהנאה ולא מצינו לאחד מגדולי הפוסקים דאוסר בהנאה בחמץ של עכו"ם משש ולמעלה והטור בסי' ת"נ שהביא לדברי הר"ש בר אברהם מעשה בא לידי וכו' לא כתב שם אלא דאפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח. ובש"ע ריש סי' תמ"ג על שכתב חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה מצויין שם בהגהה אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בשם הטור סי' ת"נ ולא מצינו זה בהדיא ואפשר דעל תוך הפסח קאי אלא הואיל דמזכיר איסור הנאה בחמץ זכר ג"כ דאפי' חמצו של עכו"ם אסור בהנאה והיינו בתוך הפסח:
רב אמר צריך לומר כל חמץ וכו'. האי מימרא דרב יהודה אמר רב נמי בבבלי פ"ק דף ו' ועיין מה שנתבאר מענין הביטול בריש מכלתין ובמקומות המצויינים בס"ד:
הטח ביתו חמץ צריך לבער. כגון ניירות החלון שדבקו בחמץ. ופשיט הוא דמיירי שצורת החמץ עומדת דאל"כ מותר לקיימן בפסח. ובטור סי' תמ"ב מביא בשם רב האי גאון ז"ל שכתב מה שנהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהן חמץ יש להן סמך מן הירושלמי הטח ביתו בצק צריך לבער וכו'. והא דר"ש כופת שאור שיחדו לישיבה בטל ההוא בכופת מאום וע"ש. וזה כהאי פתרא בתרא דהכא ובבבלי פ"ג דף מ"ה משמע ללישנא בתרא דהתם כהאי פתרא קמא דהכא דחלוקין על רשב"א וע"ש ואין להאריך:
מסר לו את המפתח מהו. כדפרישית בפנים דהבעיא במסירת המפתח בלחוד היא ולא א"ל לך חזק וקני כדמשמע מהא דלעיל. וכן מדתלי בפלוגתא דר"ש וחכמים בטהרות וזה מבואר הוא והשתא לתכמים לא מהני מסירת המפתח בלבד עד אם קנאו בתחלה בא' מדרכי הקנייה ואפ"ה כשהמפתח ביד המשכיר אין על השוכר לבדוק וכן פי' הר"ן ושאר המפרשים ז"ל להאי דמייתי בבבלי פ"ק דף ד' להברייתא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חמץ ומצה הל' י"ח כפשטה אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק וכו' דמיירי בשכבר קנה השוכר להבית באחד מדרכי הקנייה. וכדרך שהקרקע נקנית כך שכירות הקרקע. ואלו לפי' התוס' שפירשו בשם ר"י דמיירי שמסר לו המפתח ולא החזיק. ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנוס ויבדוק איכא למידק חדא דא"כ מאי קמ"ל התנא דבריית' בזה אבל לפי' המפרשים ניחא דקמ"ל אע"ג שכבר החזיק השוכר וקנה הבית לשכירותו אפ"ה כשחל י"ד והמפתח עדיין ביד המשכיר אין החיוב מוטל על השוכר לילך ולבקש המפתח מהמשכיר ולבדוק ואם שיש לומר גם לפי' התוס' דאיכא צד רבותא בסיפא דאפי' לא קנה אין על המשכיר לטרוח ולחזר אחר המפתח שביד השוכר מ"מ היה צריך לדחוק ולומר דתני רישא איידי דהסיפא ועוד דמהכא משמע בהדיא דלחכמים לא מהני מידי מסירת המפתח בלחוד. וא"כ אפי' אם מסר המפתח להשוכר יכול הוא לומר איני רוצה בטרחת הבדיקה הואיל ואין החובה עלי והילך המפתח ולך ובדוק ובזה ניחא נמי לדקדוק שכתבו התוס' איך יכנוס ויבדוק דאנן על מי מוטל חובת הבדיקה הוא דקאמרינן:
מאן תנא לא יראה לך ר' יודה. זהו כאוקמתא דרב אחא בר יעקב שהבאתי בריש הלכה וע"ש ועיין עוד בפ"ק בהלכה ד' מה שנתבאר מענין הל"ת דלפני זמנו ומענין העשה דתשביתו מה שפלפלתי בסוגיא דהכא ודהתם בס"ד:
מודה ר"ש באסור שהוא אסור וכו'. התוס' בדף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש וכו' כתבו מעצמן נראה דלר"ש וכו' מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה וכו'. ומבואר הוא הכא בהדיא מיהו מה שכתבו שם ונראה דנפקא ליה מתשביתו ואך חלק וכו'. וא"כ לדבריהם קאי בעשה אף לר"ש והכא פליגי אמוראי אליבא דר"ש אם איסורו ד"ת ור' יונה ור' יוסה תרווייהו ס"ל דאין איסורו אלא מדבריהם לר"ש ומהתימא מהכא על סברת בעל המאור ז"ל שכתב דלר"ש מותר באכילה עד שתחשך דאכילתו זהו ביעורו ופסק להלכה כן ומהאי תלמודא מבואר בהדיא שלא כדבריו וכדעתו. ומלבד מה שסתרו הפוסקים דבריו גם מסוגית הבבלי כמבואר בדבריהם ז"ל:
הבקר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו. והרא"ש בפרקין שהביא לזה העתיק הפקיר חמצו בי"ד וכו' והיינו הך כדפרישית ובהגהה כתוב שם בשם א"ז שמותר להפקיר חמצו קודם ו' שעות על מנת לזכות בו אחר הפסח עכ"ל וזהו תימא דאי פליגי בהא ר' יוחנן ור"ל א"כ הלכה כרבי יוחנן:
תמן תנינן עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו' כהאי פירושא שביארתי בפנים כך מבואר שם בגיטין בחיבורי ומוכרח היא לפי שיטתא דהאי תלמודא ורמזתי שמה דלפי הסברות המבוארים בפנים יש לתרץ מה דמקשים העולם בדברי התוס' בסוגית הבבלי שם ולא רציתי להאריך וע"ש: