מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עירובין· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה א
בכל מערבין. פי' רש"י ז"ל עירובי חצירות ותחומין והקשו התוס' הא בפ' הדר משמע דבעירובי חצירות בעי' פת לכ"ע ואין כאן תפיסה על רש"י בזה דאם בפ' הדר גבי פלוגתא דר"מ ורבנן משמע הכי. מיהו בפ' חלון דף פ"א בפלוגתא דר"א ור' יהושע לא משמע דלכ"ע בעי' פת דהא קאמר התם מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושע וכו' וא"כ לר"א לא בעינן פת ורש"י אין דרכו לשמור בפירושו המסקנא לדינא והכי קאמר ר' יוסה כאן בהדיא בגמ' דמתני' ד"ה היא וכדפרישית דיכילנא לפתרה לד"ה לר"א בין בעירובי חצירות בין בעירובי תחומין ולר' יהושע דהלכתא כוותיה בכל מערבין דקאמר בעירובי תחומין דוקא הוא:
סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס. לפי נוסחא דהכא וה"ק נמי בגמ' לסומכוס א"כ לא פליג את"ק אלא פלוגתא דר"י וסומכוס קמ"ל ובגמרא בסוף הלכה פריך אליבא דסומכוס מעתה אפי' בבית הקברות ראוי הוא לעבור על השבות וכו' וכדפרישית שם דשבות דקאמר היינו טלטול דכוש וקיסם ואליבא דר' נחמיה דאין הכלים ניטלין אלא לצורך תשמישן ומידי אחרינא דאית בה שבות לא משכחת לה הכא. והתם קאמר בדף ל"א אליבא דר' יהודה דברייתא דס"ל מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה וכו' מוקי לה אליביה כעין אוקימתא דהכא בההיא פירכא מעתה אפי' בבין הקברות וכו' והא דלא משני הכא דסומכוס סבר לה כרבנן וגזרו על שבות בין השמשות וכעין דקאמר התם לטעמא דפליג בתרומה ולא ביין לנזיר משום דלנוסחא דהאי תלמודא לא אתינן להא דבאמת לא פליג סומכוס את"ק במידי אלא עם ר' יהודה הוא דפליג ולא מוכחא לן דסומכוס לא ס"ל כרבי דלא גזרו על השבות בין השמשות. ולמאי דמסיק התם במאי דפליגי ת"ק ור' יהודה בבית הקברות וכדפרישית בפנים א"כ לסומכוס דהכא נמי לק"מ ובכולא ס"ל כת"ק דמתני' ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא. והמסקנא בשמעתין דהתם דבעי' מידי דאורחא לעשות ממנו סעודה או ללפת ביה ועיין בדבור דלקמן מענין זה:
עשאן מי מלח נלקחין בכסף מעשר וכו' והוא שנתן לתוכו שמן ר' יוסי בעי וכו'. התם בפרקין דכ"ז אמרי' ר"א ור"י בן חנינא חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר לא שנו אלא מים בפ"ע ומלח בפ"ע וכו' מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב וכו' כי אתא ר' יצחק מתני אמעשר וכו' לא נצרכה אלא שנתן לתוכן שמן ותיפוק ליה משום שמן ל"צ שנתן דמי מים ומלח בהבלעה. משמע דכל זה לענין כסף מעשר הוא דאיתמר דהא עיקר הקושיא מעיקרא על הא דר' יצחק מההיא דר' יהודה בן גדיש דשומנא דפירא בעינן לא הויא אלא בכסף מעשר בלחוד ועלה היא דמשני לא נצרכה אלא שנתן לתוכו שמן וכו' וא"כ לענין עירוב דמכ"ש הוא דנפקא לן דמערבין במי מלח לא בעי' שנתן לתוכו שמן ואדרבה אם בשנתן לתוכו שמן תיקשי ותיפוק ליה משום שמן ולא שייכא האי שינוייא דהבלעה גבי עירוב. והתוס' שם בד"ה אבל במים ומלח מערבין כתבו בסמוך מוקי לה בשנתן לתוכן שמן וקשה תיפוק ליה משום שמן כדפריך לקמן אמעשר והכא לא שייך שנויא דהתם וי"ל דהכא איצטריך דאע"ג דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות. ועל תירוצם זה קשה חדא מאי האי דקאמרי דהכא איצטריך דמשמע מדבריהם דאוקימתא שנתן לתוכן שמן קאי גם אעירוב ומהיכי מוכרח זה לפרש מה דלא איתמר בגמרא בהדיא אלא אכסף מעשר בלחוד ולומר דעל עירוב נמי אמרו כן הא ע"כ עירוב קיל הוא מכסף מעשר ואם בכסף מעשר הוא דאמרי' דבעי שמן משום קושיא דשומנא דפירא בעי' אכתי מנא לן למימר דגם בעירוב כן ולא עוד אלא מכח האי קושיא גופיה ותיפוק ליה משום שמן איפכא הוא דמוכחא דלא אמרו שמן אלא בכסף מעשר ולא בעירוב. ועוד דהם תרצו בפשיטות דאיצטריך אף על גב דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות והש"ס דהכא איפכא הוא דמקשה וכדבעי ר' יוסי עלה מעתה לא יערב אלא לפי חשבון וכלומר דאי תימא דבעי' שמן גם בעירוב אם כן לא יערב אלא לפי חשבון ושנתן לתוכו שמן שיעור מזון שתי סעודות בתמיה דאי הכי תיפוק ליה משום שמן ונהי דמשמע הכא דקושיא דרבי יוסי קאי נמי אכסף מעשר וה"ק שאם אתה אומר בכסף מעשר דבעי שמן מעתה נמי בעירוב כן ולא יערב אלא לפי חשבון והא לא מצית אמרת דתיפוק ליה משום שמן. מיהו בענין הקושיא בכסף מעשר הדרינן לדינא לשינויא דהתם שנתן דמי מים ומלח בהבלעה ובענין עירוב הקושיא כדקאי קאי וא"כ לא בעינן שמן בעירוב. ומעתה זכינו לידע טעם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא כתבו אלא במים ומלח מערבין ולא הצריכו שמן וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכוח עירובין בהלכה ח' גבי שיתוף וטעמם שלא פירשו כפירוש התוס' אלא כמו שנתבאר. וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב בזה כפי' התוס' וסיים וכן מוכח מירושלמי בפירוש אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה שהם סוברים דגבי עירוב מיירי אפילו בשלא נתן לתוכו שמן כיון שדרך לטבל וללפת בו דהא גבי עירוב לא בעי' מידי דאיקרי פרי אלא מידי דאורחא לעשות ממנו סעודה או ללפת בה ואינו מחוור לא לפי שיטת התלמודא ולא לפי שיטת הירושלמי עכ"ל וממה שנתבאר מחוור ומחוור הוא לפי שיטה דהתם ופשיטא לפי שיטתא דהכא דאיפכא מוכרח הוא דלא בעינן שמן גבי עירוב וכדר' יוסה דאסיק עלה בקושיא. ותו לא מידי:
תמן תנינן הנודר מן המבושל וכו'. מה דשייך לכאן נתבאר בחבורי בנדרים שם ועיין שם:
נדר מן הככר מערבין בו. ואין חילוק בין אמר ככר זו עלי או שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכהאי תנא דברייתא דהתם בדף ל' אליבא דר"א ככר זו עלי מערבין לו בה ככר זו הקדש אין מערבין לו בה. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' עירובין בהלכה י"ד. ומהכא סיעתא להאי תנא אליבא דר"א. והאי קושיא דר' אחא דהכא ואין אדם נשאל על הקדישו לא שייכא אלא למאן דיהיב טעמא דשאלה. וכדאמרי' התם אליבא דסומכוס וטעמא דלא פליג אלנזיר ביין אבל אליבא דרבנן וכדקי"ל העיקר דקפדינן דמידי דחזי לשום אדם בעי' והקדש אכולי עלמא אסור ואפי' הקדש שלא נפדה כהלכה תנינן לקמן דאין מערבין בו ומשום דבתר השתא אזלינן:
עבודה זרה שעשאה לחי למבוי וכו'. והכי איתמר נמי בבבלי פ' חלון דף פ' עושין לחי אשירה וכ"פ הרמב"ם בפי"ז מה' שבת בהלכה י"ב. וכתבו התוס' שם דאע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו וגבי לולב אפי' ביו"ט שני משום מצוה היא דהחמירו בו:
ולכהן בבית הפרס וכו'. מעתה אפי' בית הקברות וכו'. כבר נתבאר הכל לעיל ד"ה סומכוס אומר בס"ד וע"ש: