מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ג
הא מרה דשמועתא הא מרה דעובדא מישאולניה. והתם בפרקין דף ל"א ע"א העובדא בנסחא אחרת הכי אמר ר"ל משום גברא רבה ומנו ר' חייא יין מבושל אין בו משום גילוי והכי הוי המסקנא דאין בו משום גילוי ולא משום יין נסך ובהני שלש חד מר מתוק קאמר התם שאין בהן משום גילוי ולא הזכיר דין יין נסך בזה. והרמב"ן ז"ל למד מכאן דיינומלין אין בו משום יי"נ מביאו הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער ג' דהא מפרש הכא חד הוא קונדיטון וקונדיטון הוא יינומלין דאמרינן במדרש פ' בחדש השלישי נמשלה התורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כן אלמא יינומלין אין בו משום יין נסך ומיהו אין להתיר עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין שכן דרכן לעשותו וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי וכו' בהוא דשחיק חד לתלתא ולפיכך אין להתירו אלא א"כ בכיוצא בזה ונראה שאם יש בו על חד תלתא פלפלין אע"פ שאין בו דבש אין בו משום יין נסך כיון שנשתנ' טעמו כל כך ע"י פלפלין ואפשר שהוא קונדיטון האמור בירושלמי עכ"ל ומביאו הב"י סי' קכ"ג ודעתו ז"ל ללמוד דין יין נסך מדין גילוי דקאמר הכא עד שיהא בו שליש פלפלין ודעת הרמב"ם ז"ל נראה דלא למד יי"נ מגילוי וכן בגילוי לא הצריך שליש שכתב בפי"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' י' יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלין וכו' עד שנשתנה טעמם אין בו משום גילוי ובענין יי"נ כתב בפי"א ממ"א הל' י' הורי גאוני מערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו' מותר לשתותו עם הנכרי וא"כ אפי' עד שנשתנה טעמו לא הצריך ומיהו רוב גדולי האחרונים ז"ל חלקו על פסק גאוני מערב אלא עד שנשתנה הטעם בעינן וכן אם נשתנה הטעם הסכימו האחרונים דאין בו משום יי"נ ואפי' אין בו שליש פלפלין כדעת הרשב"א ז"ל והביאו הב"י שם:
הדא אמרה ישן מותר וכו'. היפ"מ פי' בדוחק ע"ש. וכן מה שכתב בהא דקאמר ואינו אסור משום ייחוד משום דהוי דבר מכוע' לא נהירא כלל דאין יחוד בכלל דבר מכוער והעיקר דבא להשמיענו דסמכינן אהאי סברא במקום דאיכא חשד דאמרינן אי איתא דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות ולא אמרינו ניחא ליה דתהוי עלי' מים גנובים ימחקו וגו' וזהו ממש כעין האי עובדא דההוא נואף וכו' בשלהי נדרים דאף דהכא לאו חשיד הוה מ"מ קמ"ל דסברא היא מכיון דלא חשיד על דא לא חשיד על דא למילף מינה בעלמא. ובמעריך ראיתי שפי' כריך הוה שכרוך בסדינו היה ולא היה הנחש רואהו. ומיהו הגי' בתרומות לא משמע כן ועוד בגמרין סתם אמרין אימת ישן עליהן ולא חילקו אם מכוסה הוא או לא. והמסקנא התם דלא אמרינן אימת ישן עליהן:
פיתתא תחות בי שיחייא. ורמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהל' רוצח בהל' ה' כתב וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו בסם רע וכו' וגי' אחרת היתה לו כאן:
מטמא טומאה חמורה כשרץ. האי ש"ס אליבא דר' יוחנן ס"ל דתקרובת ע"א כע"א עצמה ודינה כשרץ כדמסקינן בפרק ר"ע דאיתקש כשרץ שאינו מטמא במשא ואיתקש למת שאינו מטמא אלא בכזית ולנדה שאינה מטמאה לאברים אבל התם גרסינן בדף ל' ע"ב בההיא דר' יוחנן ומטמא טומאה חמורה בכזית והיינו במשא דתקרובת ע"א חמירא מע"א עצמה ומטמא במשא כנבילה ובכזית ורש"י ז"ל שפי' שם משא ואהל כמת דאיתקש תקרובת ע"א למת משום דאליבא דרבי יהודה בן בתירא קאמר לה ר' יוחנן התם ואיהו הוא דס"ל דתקרובת ע"א מטמא באהל כדקאמר לקמן דף ל"ב ע"ב ולא קי"ל הכי אלא כרבנן דר"י בן בתירא ואין טומאת אהל לתקרובת ע"א ודינו כנבילה כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ה' משאר אבות הטומאות הל' ז' וכן ביין נסך הל' ח':
הורי רבי אלעזר במייחד והוי רבי זעירא חדי בה. מהכא סייעתא להרמב"ם ז"ל במה שפסק בפ' י"ג מהל' מ"א הל' ט' ואם הפקיד ביד נכרי בחותם אחד ה"ז אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית כדמשמע מהכא דמעשה רב ואינו מותר בהנאה אלא במייחד דוקא ומה שהקשה בכ"מ דהא קאמר התם הל' כר' אליעזר וא"כ בייחד לו קרן זוית אפי' בשתיה מותר ולעיל פסק בסמוך כמותו. נראה דאינו מוכרע דפסק בסמוך כר"א אלא בסמוך לעיל פסק כר' יוחנן וכלישנא בתרא דהתם דתרווייהו כרבנן ובחותם בתוך חותם משתמר יין וכך דבריו ז"ל לעיל בהל' ח' ע"ש. והאי לי' בתרא לא ס"ל הא דאמר זעירי הלכה כר' אליעזר ועיין בתוס' שם ד"ה ול"פ דהכי משמע מפ"ק דנדה ולא ס"ל כתירוצם בזה. ומה דפרישית בפנים בההיא דרב לקמן חבי"ת וכו' דלשלחן ביד נכרי קאמר זהו אליבא דרב גופיה כדהכריחו התוס' שם ד"ה דאמר רב וכו' דמחלק בין המפקיד ביד נכרי דסגי בחותם אחד לפי שעתיד לראותו ומרתת הנכרי ובין השולח ביד נכרי לישראל אחר אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שפוסק כאיכא דאמרי וכר' יוחנן אין חילוק ואפי' במפקיד ביד נכרי חותם בתוך חותם בעינן לענין היתר שתייה:
ולא על יאות ר' חנינא מיתריס לקיבליה. והתם בדמאי גרסינן לקביל ר' אחא. ונלמד מסוגיא זו כמה מילי מעלייתא וביאור דברי הרמב"ם בדין המוליך לטחון ובדין המפקיד. ומפני שעכשיו זכיתי ת"ל לחבר גם על סדרים הראשונים העמדתי הדברים במקומן תמצאם בדמאי שם בפ"ג הל' ג' מה שנתבאר בס"ד:
ורבי יוחנן אמר אסור. והתם בדף ל"ב ע"א גרסינן חד אסר וחד שרי והלכתא כמ"ד אסור. והשתא פשיטא הוא דבבגד אסור כדאמר הכא:
ותשמע מינה שחט בה סימן אחד אע"ג דאת אמר וכו'. זהו דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן התם בפ' ר' ישמעאל דף נ"ד ע"א אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' ובפ"ב דחולין דף מ"א ע"א מסיק דהא דאמרינן דאוסר דבר שאינו שלו ה"מ נכרי אבל ישראל לחבירו לצעוריה הוא דמכוין וכ"פ הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' שחיטה בהל' כ"א שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ומשמע אבל נכרי אוסר ומה שכתב בריש פ"ח מהל' עכו"ם בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם וכו' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ועיין בכ"מ שכתב שסמך עצמו על מ"ש בהל' שחיטה ולכאורה משמע דבנכרי איירי כדנראה מריש דבריו שם לפיכך הנכרים העובדים וכו' וצ"ל דה"ק בד"א בבהמת עצמו דבזה אין חילוק בין נכרי לישראל אבל בבהמת חבירו לא בכל מקום אסורה שיש לך שאינו אוסרה כגון בישראל וע"כ לומר כן כי היכי דלא תיקשי דבריו אהדדי. והכי משמע נמי מדיוקא דר' יוסי הכא דקאמר ותשמע מינה וכו' כלומר דאת ש"מ נמי דדוקא בנכרי הוא דאמרינן הכי דאסרו עורות לבובין סתמא משום דעשה בה מעשה ואפי' לא ידיע אם זה הנכרי שהבהמה שלו עשאה או אחר וממילא נשמע דנכרי הוא דאוסר שאינו שלו אבל ישראל בבהמת חבירו לא שמענו:
אבל בע"ז שאין קילקלין וכו'. כדאמרינן התם בפ' הנזכר דף נ"א ע"ב נקטינן אין קילקלין לא לפעור ולא למרקוליס דאפי' חוץ כפנים דמי ואסור:
בשאין חזירתן כהליכתן וכו'. כדאמרינן התם בפרקין דף ל"ג ע"א ל"ש אלא שאין קשורין זה בזה אבל קשורין זה בזה אסורין אימא דעתו לחזור: