מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ד
ויידא אמרה דא. כפל בהזכרת המקרא משום דוישבו דייק כדפרישית בפנים וביפ"ע נדחק בזה ללא צורך:
מנחת זכרון כלל. כדפרישית וכן פי' התוס' דף כ' ונראה דקאמר כלל למאי דקאמר לעיל הל"ב שכל עונות שיש לה נזכרין ואפי' מקודם והיינו דקרי לה כלל ואפי' נאמר דעל עון לבד קאי:
שאם היתה עקרה נפקדת כו'. ובבבלי דף כ"ו פלוגתא דר"ע ורבי ישמעאל היא דר"ע דריש ונקת' וגו' שאם היתה עקרה נפקדת אמר לו ר' ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו' הואיל ולא נסתרה הפסידה א"כ מה ח"ל ונקחה וגומר שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח כו' וכתבו התוס' תימא ור' ישמעאל לימא ליה לנפשיה יסתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה עכ"ל כוונתם דציינו כל יולדות בצער כו' לחוד ולא הא דקאמר לקמן קצרים נקבות כו' משום דבשביל זה לא תחוש כ"כ להסתר אבל לילד בריוח ודאי חסתר ונראה ליישב קושייתם דהרי עיקר קושיית הבבלי הוא דצנועה תפסיד דלא תרצה לעבור על יחוד והלכך מסיים וזו כו' כדפי' רש"י ז"ל וכן מוכח מדסיימו התוס' בקושייתם לר"י וזו כו'. ולמאי דמסיק הכא לעיל בפ"ק דמקנא לה אפי' מאביה ובנה וכדפרישית שם דאפי' אין כאן יחוד דמותרת להתייחד עמהם כדתנן בעשרה יוחסין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו אפ"ה מקנא לה מהן דבקפידא דבעל תלה רחמנא וכן פסק הרמב"ם ז"ל כמו שציינתי שם וא"כ מצינו נמי תקנה לצנועה דלא תעבור על איסור יחוד ותסתתר אלא דלר"ע דדריש אם היתה עקרה נפקדת שפיר מקשי ליה ר"י וזו כו' כלומר צנועה ודאי חפסיד שהרי עקרה היא וכן אין לה להתייחד עמו וכגון שאין לה אב אבל לדידי הנשים הרוצות להסתתר כדי לילד בריוח לעולם יש להן תקנה להסתתר עם בניהם. אבל לשיטת האי תלמודא דקאמר א"כ ילכו כל הנשים ויתקלקלו זו הקושיא שייכא שפיר אכל הני דחשיב והא דקאמר בשביל שיפקדו רישא דמילתא נקט והה"ד לכולהו:
אית ליה זרע כשר כו'. והיפ"מ נדחק בזה מאד ונעלם ממנו דרשה דלקמן דמפורש בהדיא כדפרישית בפנים:
כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בב"ד עדים ולא התרייה כו'. ובבבלי יומא דף ס"ו גריס להאי מ"ד עדים והתראה בסייף עדים בלא התריי' במיתה והיינו במגפה דקאמר הכא על לא עדים ולא התרע' והתם קאמר עלה בהדרוקן והיינו נבדק בסוטה דקאמר הכא וכן למ"ד דלקמן זיבח כו' מפיך לה נמי הכי דקאמר זבח וקיטר בסייף גפף ונשק במית' שמת בלבבו בהדרוקן ונרא' דטעמא דמפיך בהני שני חלוקות דהרי. משה רצה לבדקן כסוטות לברר הספק ואם יש עדים אפי' בלא התריי' אין כאן ספק אלא שאינם במיתת ב"ד ולפיכך קאמר לה התם על הני דלא היה להן עדים ולא התריי' והאי תלמודא ס"ל דלאותן שאין עדים והתריי' לא היה משה חש כלל לבדקן ונידונו במגפה. ועל מה דקאמר התם זבח וקיטר בסייף פי' רש"י ז"ל הן עבודות שחייבות עליהן לע"ז מיתה כדתנן בארבע מיתות שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ד' מיתות ב"ד ונידונו במית' בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרי' בסנהדרין עכ"ל וקשיא לי דהרי אמרי' בסנהדרין דף נ"ו דדינין נצטוו במר' ומשמע שם דכל דינין קאמר כדפי' רש"י ז"ל בעצמו שם וכן נצטוו במרה להיות דנין בסנהדרין של עשרים ושלשה וכדקאמר שם להושיב ב"ד בכל פלך כו' ואם נצטוו על דיני נפשות בסנהדרין של כ"ג מנא לן לומר דלא נתפרשו להן כל חלוקי דינין של ד"נ ואפי' למ"ד התם דאדינין בני נח איפקוד משמע נמי דנצטוו להושיב ב"ד בכל פלך כו' ולדון ד"נ ומה גם דהש"ס תפס לעיקר בהאי תנא דנצטוו במרה כדאשכחן בהוריות דף ח' דפריך שם והאמר מר עשר מצות נצטוו במרה כו' ומש"ה דיח התם למאי דקאמר מעיקרא ע"ש. ועוד דלדבריו ז"ל דלא נתפרשו להן עדיין כל חלוקי דינים ולפיכך נהגו עמהן כבני נח א"כ קשה להאי מ"ד דקאמר עדים בלא התראה במגפה ומ"ט לא נהגו עמהן גם בזה כב"נ דהא קי"ל דבן נח נהרג בלא התראה ואפי' בעד אחד כדאמר בסנהדרין דף נ"ז ומהיכי תיתי לחלק ולומר דלהא נתפרשו להן ולהא לא נתפרשו וצריך לי עיון לדעתו ז"ל ולעד"נ דה"ט דצוה משה לדונם בסייף דלא רצה לשהו כ"כ ולדונם בסקילה הראויה להם וכהוראת שעה היתה כדי למהר בנקמת השם ולשכך חרון אף ודמיא להא דאמרינן בסנהדרין דף מ"ה מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת מכל מקום וזהו בכל חייבי מיתות האמורים בתורה כדפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהל' סנהדרי' הל"ח. אחר כותבי. זאת מצאתי להרמב"ן ז"ל בנימוקי חומש שכתב כן ונהניתי כי כוונתי ב"ה לדעת הגדולה ועוד נתן שם טעם לפי שהיה להם דין עיר הנדחת במרובין דהלן בסייף וכ"כ רש"י ז' בעצמו שם: