מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ה
רבי מאיר אומר אמן כו'. והרמב"ם ז"ל בפירושו פסק דאין הלכה כר"מ וכן הביא הר"ב אלא שבחבורו חזר בו דפסק פ"ד מהל' סוטה הל' י"ז אמן משעבר אמן להבא כדנתן שם הראב"ד וכ"מ ז"ל טעם דרב אשי בעי אליביה בגמ' ש"מ דסוגיא כוותיה אתייא והתוי"ט לא כתב בזה כלום:
אמן לשבועה כו'. תימא דלא יליף אמן לשבועה נמי מסוטה וכדיליף בבבלי שבועות דף ל"ו דגרסי' שם אמן בו שבועה דהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו בו קבלת דברי' בו האמנת דברים בו שבועה דכתיב ואמר' האשה אמן אמן בו קבל' דברי' דכתיב ארור אשר לא יקים וגו' ואמר כל העם אמן בו האמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיהו אל חנניהו אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך ועל הבבלי לא קשה דלא יליף לקבלה מסוטה דלא מפרש בדהכא אלא כדפירש"י ז"ל שם בו קבלת דברים האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו ע"כ וזה לא שמענו מסוטה אלא דאכתי קשה גם על הבבלי מ"ט לא יליף האמנת דברים מהאי קרא דהבא דקדים ושמא משום דהתם מפורש יותר כן יעשה ה' יקם ה' וגו':
מנין למדו לגילגול שבועה כו' דברים שאינו ראוי להשביע מנין. וא"ת וכי לא ראה המתני' דמסיים בה ארוסה כו' ובדר' יוסי בר' בון וי"ל ע"פ מה דכתבו התו' בבבלי קידושין דף כ"ז דלמד שם עולא גילגול שבועה מארוסה בר' יוסי בר בון דהכא וכדפי' רש"י ז"ל שם דאין לך להשביעה על זנות של אירוסין בשום ענין אלא ע"י גילגול דזנות אירוסין קדמה שכיבת בועל הוא כו' ע"ש והקשו בתוספות ד"ה ה"ג הוי לי' לאוקמי בדקנא לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשנכנסה לחופה דקרינא בי' תחת אישך וכגון שלא נבעלה דהוה ליה מנוקה מעון. ומיירי נמי שבא עליה ארוס בבית אביה דקדמה שכיבת בעל ע"ש שהכריחו דס"ל לסוגיא דשמעתין דהתם הכי ותירצו דה"ט דלא רצה לאוקמי בנכנסה לחופה ולא נבעלה דסבר לה כשמואל דאמר אין חופה לפסולות וכיון שנבעלה אין חופה תופס' בה ולא קרינא ביה תחת אישך ולרב דאמר יש חופה לפסולות ס"ל דלמדנו גילגול שבועה אפי' לדברים שאינו ראוי להשביע עליהן מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר והיינו דסבר רב מאיש אחר דקאמר אפי' מקטן שאין מקנין על ידו דלא שייך בו שבועה ואפ"ה מגלגלין ועולא לית ליה האי סברא עכ"ל ולפ"ז נוכל לומר דהכא פליגי נמי בהא דת"ק סבר לה כרב דיש חופה לפסולות ולפיכך לא למד מארוסה ור' יוסי בר' בון סבר לה כשמואל דאין חופה לפסולות ומזה יצא לנו לידון בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ז מהל' תרומות כרב דיש חופה לפסולות וא"כ קשה מנין למדנו גילגול שבועה מן התורה בדברים שאין ראוי להשביע דהרי מדסתם וכתב בפ"ד מהל' סוטה יש לבעל לגלגל כו' ולא עם איש אחר. ולא כתב אפילו מקטן ש"מ דלא ניחא ליה לפרש כפירוש התוספות אליבא דרב ומשומרת יבם דקאמר במתניתין לא נוכל ללמוד דלא אתיא אלא אליבא דר' עקיבא וכמסקנת הבבלי וכ"כ שם הוא ז"ל דאין מגלגל עליה שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם מה"ט וצ"ל דסמך על מה דמסיק בבלי דמתנה עמה שלא זינתה תחת אחיו דאז נאסרה עליו כדכתב שם בעצמו דגם כן דבר שאין ראוי להשביע עליו הוא דאין שייך לקנא לה ע"ז אלא דאכתי איכא למידק דמנא לן לומר כן דהרי מייתורא דקרא קדרשינן כדכתבו התוספות בקידושין שם ד"ה אמן מאיש זה כו' דאידך אמן קאי אארוסה ושומרת יבם דלא כתיב בפרשה ולרב דאמר יש חופה לפסולות הא איכא לאוקמי קרא בשקינא לה כשהיא ארוסה כו' כקושיות התוספות ודבר שהוא ראוי להשביע היא. ועיין לעיל ביבמות דט"ו ע"א במראה ד"ה לא סוף דבר מה שהקשיתי עוד בהאי ענינא דיש חופה לפסולות לדעת הרמב"ם ז"ל:
אף כל הנשבעין באלה ובשבועה. ואנן קי"ל דשבועת הדיינין או בשם או בארור כדכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שבועות ובבבלי לא נחית להאי דיוקא ובהא דמקשי לקמן אף כל הנשבעין באמן אמן אפשר לומר דגילגול שבועה גופה למדנו מיתורא דאמן כמ"ש לעיל בשם התוס' וא"כ מה"ט גופי' אין את למד לאמן אמן דלגילגול אתיא:
מה איכפת ליה ממזר גבי קינוי. וא"ת נהי דממזר לא שייך כדמפרש טעמא הא לרבנן אינה אסורה עליו ואמרינן לקמן בזה הכלל דכל שלא נאסרה עליו לא היה מתנה עמה וי"ל דס"ל כמו שפירשו התוספות בבבלי דף י"ח ד"ה שומרת יבם דאפי' לרבנן דאמרי קידושין תופסין בח"ל מודו הכא דאסירא דכתיב בה לא תהיה אשת וגו' לאיש זר ודריש בהאשה רבה לא תהא בה הוויה לזר אלמא דקרא משוי לה כערוה דלא תפסי בה קידושין משום דאגידא בי' והויא כארוסחו שזינתה ע"כ והיינו נמי דפריך הכא לקמן ויתיביניה מה איכפת לה ממזר גבי קידושין דאפי' לרבנן אין קידושין תופסין ביבמה אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן אלא דלרבנן אין ממזר כלל ביבמה ואם זינתה מותרת ליבמה וכבר כתבתי מזה בריש יבמות וע"ש במראה ד"ה מה דאמר ר"ע מ"ש שם:
התורה אמרה וקנא כו'. עיין לקמן בד"ה ולא מעיני:
בגין דתנינן זה הכלל כו'. כדפרישית בפנים והשתא מיתרצא שפיר נמי קושיא קמייתא דרמי ליה לרבי לעזר מדידיה אדידיה דהכא אליבא דרבנן קאמר והתם אליבא דר"ע הוא כלומר אפי' לר"ע דסבר אלימא זיקא מחיים למשוי לה כערוה מודה הוא דאין זיקה לאחר מיחה:
ולא מעיני יבמה. וקשה דהיאך נפקא לן מהכא הא אפי' למ"ד דנאסרה עליו לא מקנא לה בעודה שומרת יבם דקדמה שכיבת הבועל הוא כדפרישית לעיל ובמחניתין דמתנה עמה ע"י גילגול הוא וצ"ל דס"ל דאי משום הא לא איריא דמשכחת לה בבא עליה יבם בבית חמיה וכדבעי לאוקמי בבבלי יבמות דף נ"ח וכשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ושפיר קרי לה שומרת יבם דלאו אשתו מעליא היא אלא דגזירת הכתוב הוא ולא מעיני יבמה ומשום דלא נאסרה עליו:
מתניתא דר' יודן פוטרו כו'. ברייתא דר"י בבבלי החובל דף פ"ז וכן קאמר שם דלר' יודא סומא פטור אפי' ממצות לא תעשה וגרע מאשה דאמרי' שם ובן היה ר"י פוטרו מכל דינים שבתורה אלא דמדרבנן החמירו טפי בסומא לר"י מבאשה והתו' שם ובר"ה דף ל"ג נתנו טעם לדבר משום דהוי מינא דבר חיובא ועוד שלא יראה דאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת לי' בכל המצות אבל אשה אי פטרת לה בכל מצות עשה שהזמן גרמא יש עדיין מצות עשה שלא הזמן גרמא ומצות ל"ת וכ"כ הרא"ש ז"ל בקידושין: