אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה א

פרק א

המקנא שלא יקנא לה כו'. הרמב"ם ז"ל הביא לזה בפ"ד מהל' סוטה הל' י"ח וכתב שם לא מתוך שחוק כו' ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה. וכתב שם הכ"מ דרבינו גריס בירושלמי ולא מתוך דבר של אימה וסיים שם והא דקתני ולא מתוך מתון צריך לי גמרא מה הוא עכ"ל והבאר הגולה באה"ע סוף סי' קע"ח כתב דנראה דרבינו היה גורם ולא מתוך מדון וזהו שכתב ולא מתוך מריבה. והתו' בדף ב' גרסי במקום לא מתוך מתון ולא מתוך גאות:

אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב. מה דפרישית בפנים הוא כפי' הכ"מ שם שכתב על מה דסיים הרמב"ם שם ואם עבר וקינא לה מתוך אחד מכל הדברים האלו ה"ז קינוי וכתב עליו ויש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא כו' כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב ומשמע דה"ק דכתיב בפ' סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ויש לומר דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת קאי ולא אקינוי כו' עכ"ל וצ"ע דמהיכי תיתי לומר דהרמב"ם פסק נגד הירושלמי ולא נזכר מזה בבבלי כלום והבאר הגולה דחק שם עצמו בענין אחר ע"ש. ולענ"ד נראה דהרמב"ם ז"ל לא פי' כן אלא דה"פ למאי דמסיק בפ"ג דמנחות די"ט אהא דאמר רב שם כל מקום שנא' תורה וחוקה אינה אלא לעכב דה"ק אע"ג דכתיב תורה אי כתיב חוקה אין אי לא לא דתורה בעי חוקה וחוקה לא בעי תורה וה"נ כל מקום שנא' חוקה בהדי תורה קאמר דמעכב אבל הכא דכתיב תורה לחוד לא מעכב ופסק הרמב"ם ז"ל כהאי דהכא וכמסקנת הבבלי ועי' לקמן פ"ב ה"ג ובמראה שם:

לפום כן הוא אומר רשות. התו' בד"ג ד"ה ר' ישמעאל הקשו והא ר"ע מיקל התם טפי מבית הלל דאמר אפי' מצא אחרת נאה הימנה מגרשה ואפ"ה אמר חובה ועיין בסוף גיטין מ"ש שם לתרץ קושית הרשב"א ז"ל שם בהאי ענינא וקושית התוס' דהכא יע"ש:

עידי קינוי שנמצאו זוממין לוקין. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' עדות הל"ח ובכ"מ שם לא מצויין מקומו וז"ל הרמב"ם שם עידי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין בא עד אחד והעיד שזנתה אחר קינוי וסתירה ונמצאו זוממין משלמין כנגד הכתובה ואין לוקין עכ"ל ונראה דטעמא דמחלק בין רישא לסיפא דבעדי סתירה בעיא דלא אפשיטא היא הכא ולפיכך כתב דלוקין ואין משלמין ובעד טומאה משלם שרצה להפסיד כתובה ואע"ג דמהכא משמע דאפי' עדי סתירה הן הגורמין להפסיד כתובתה ואפ"ה לא איפשיט' דיש לומר דרבינו מפרש להבעיא דהכא אליבא מאי דקי"ל משלם ואינו לוקה והכי קאמר מהו שישלמו ואין לוקין מי נימא דלא מכחן מפסדת כתובתה וא"כ משלמין אבל לא לוקין או דנימא דאין למדין דבר דבר בעדי' זוממין דשאני היכא שהעידו שתיי' לחבירו ממון דמשלמין אבל הכא שלא העידו אלא על הסתירה ויכולין לומר לא להפסידה מכתובתה באנו דאפשר שתשתה ותמצא טהורה אבל בעדי טומאה לא קא מיבעיא ליה דמשלמין דהוי כשאר עדים שרצו לחייבו ממון וזה הפירוש עולה כהוגן ולפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל:

אחד אומר ב' שערות כו'. ד"ה פסול. וכן משמע בבבלי פ' זה בורר שם ולפי גירסת הכ"מ בדברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מהל' עדות משמע דפסק כמ"ד הכא דכשר אלא שחילק שם בין דיני ממונות לדיני נפשות וע"ש:

יליף לה משני חזקה. משמע דפשיטא לי' דבשני חזקה כה"ג אין מצטרפין והא דקאמר לעיל מודים חכמים בעדי חזקה צ"ל דאתי' הא דהכא כדעולא בבבלי שם דלא ס"ל דמודים חכמים בזה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה