אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נדה· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה א

פרק א

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. למאי דאמרינן הכא בגמרא אשה על ידי שהיא רגילה במי רגלים וכו' יש לפרש כדברי התוספות בריש פרקין דטעמא דשמאי דס"ל אשה בדוקה היא והלל ס"ל כיון דשכיחו בה דמים כאינה בדוקה דמיא דבהאי סברא גופה פליגי אם אמרי' ע"י שהיא רגילה במי רגלים כבדוקה דמיא או לא ועיין לקמן:

ולא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד וכו'. בזה יש להשוות ממש כשקלא וטריא דהתם אליבא טעמא דפלוגתייהו וזה דהתם לא פריך ממבוי אלא לשמאי ולטעמא דהעמד אשה על חזקתה דלהלל לק"מ דלא ס"ל העמד על חזקתו אלא בדבר דאתו מעלמא אבל לא באשה דמגופה אתיא וזהו לגי' רש"י ז"ל וכן לגי' התוס' דלא אמרינן העמד דבר על חזקתו אלא בר"ה והיינו ספק נגע ספק לא נגע אבל לא ברה"י וא"כ ל"ק להלל ממבוי דכרה"י הוא. והכא מדייק ר' יוסי למאי דפריך לשמאי ממבוי וה"ק ומאי טעמא לא קשיא לך אדהלל דהא אשה למבוי המתכבד דמיא ומאי אית לך למימר על כרחך דלהלל לא ס"ל הא דמשום שעוברין בה מי רגלים תהוי כמבוי המתכבד אלא דאפ"ה אמרינן דכותלי בית הרחם מוקמי לדם ושמאי ס"ל דאין כותלי בית הרחם מעמידין לדם ומהאי טעמא גופיה לפי שמי רגלים מצוין בה ואי הוה בה דם מעיקרא הוי משכחא ליה דהמי רגלים היו שוטפין אותו לחוץ וא"כ כד אתינן להכי תו לא צריכין לטעמא אחרינא לפלוגתייהו אלא דבהא גופיה פליגי אי מוקמי כותלי בית הרחם לדם או לא וכדאמרן ולא דמיא כלל למבוי וכדאמרינן התם נמי בזה דלהאי לישנא וללישנא דאשה מרגשת בעצמה ליכא למירמי כלל ממבוי. ומיהו בהא דמשמע מהכא דטעמא דמבוי דמטהרינן משעת הכיבוד לפי שחזקתו מתכבד הוא וזה מוכרח הוא דס"ל להאי ש"ס הכי מדמדמי מתכבד לשטף של גשמים עובר. בהא לא קאי המסקנא הכי התם בפ"ז דף נ"ו ע"ב דלא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק הוא לפי שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן וזה לא שייך לא בשטף של גשמים ולא לדמות לדין אשה לדין מבוי מהאי טעמא ולדייק אליבא דהלל והשתא בלאו הכי ניחא הא דלא מדייק התם אליבא דהלל ממבוי מידי:

בדקה ומצתה טהור אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. לא קאי האי דינא למסקנא ולא הוזכרה חומרא זו בגמרא דילן. והכי נמי מסיק הכא לקמן דאמר שמעית מן כל רבנן מותרת לביתה מיד ולא הביא הש"ס דהכא להא אלא לאשמועינן דאפי' להאי מ"ד כפקידה היא למעט מעת לעת לענין טהרות כדלקמן:

נשמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן. הרמב"ם ז"ל לא הביא להאי תוספתא לא בדין טומטום ואנדרוגינוס שכתב בפ"א ממשכב ומושב הל' ז' שלא העתיק אלא לשון המשנה דזבים ולא כתב כלום מדיין שעתן וגם לא זכר כלום בפ"ג שם בדיני טומאת מעת לעת שבנדה לחלק בין עיקר הטומאה מספק הוא או לא כדמחלק הש"ס דהכא ופשיט לה מהתוספתא ונראה שדעתו ז"ל שלא פסק כהאי תוספתא וטעמו דהא כתמין ג"כ עיקר טומאתן מספק הוא כמבואר בכמה מקומות במכילתין וכמה שביאר בהדיא בדבריו בפ"ט מא"ב הל' ב' ומד"ס שכל הרואה כתם ה"ז טמאה וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא וכן בפ"ג ממשכב ומושב בהל' ט'. ואעפ"כ טמאה היא למפרע כדאמרינן בהדיא בברייתא הכא לקמן וכן התם וכמו שביאר שם ואע"ג דבשאר חומרות לא ילפינן טומאת מעת לעת מטומאת כתם כדאמרינן התם לקמן פ"ב דף ט"ו ע"א התם אין שור שחוט לפניך הכא יש שור שחוט לפניך מ"מ ראיה גדולה היא מכתם לענין דלא משוינן להאי דינא לספק ספיקא כמו בכתם דעיקר טומאה הוא מספק ואפ"ה מטמינן הטהרות למפרע בטומאת ספק וע"כ לומר דהך ברייתא דטומטום ואנדרוגינוס לאו ככ"ע אתייא אלא כתנאי היא דברייתא דכתם פליגא עלה והכי מוכח מהתוספתא דפ"ג דקתני התם כל אשה שיש לה וסת כתמה מטמא למפרע שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמא מעת לעת רבי אומר החמירו בכתם יותר מן הראייה שהכתם מטמא למפרע והראייה אינה מטמאה אלא מעת לעת. ואי איתא אמאי לא חשיב האי חומרא שהכתם טומאתו למפרע אפי' הוא ס"ס וראייה אינה מטמאה מעת לעת אלא בראייה ודאית אלא לאו דלא פלוג רבנן בזה וה"ז דומה למה שכתבו התוס' בדף כ"ט ע"א דמוכח מהתם דמחמרינן אפי' בכמה ספיקי ע"ש. כך נלע"ד לטעמו דהשמיט להא דהכא ולא כמ"ש הרב בעל מל"מ בפשיטות לדינא להא דהכא:

ולא כחולין הן תיפתר וכו'. הכא פריך על האי אוקימתא דנעשו על טהרת הקדש מכח מתני' דטהרות כדפרישית בפנים והתם בדף ו' ע"ב משמע דנקט ללי' בתרא דרב הונא למסקנא וכפירושא בהאי ברייתא לקדש וכו' לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדקאמר לקמן בפשיטות דאמר מר קיבלה מיניה רב שמואל בר יצחק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' משכב ומושב שם ולכאורה סוגיא דהתם דלא כמתני' דטהרות אלא כמשנה ראשונה דפ' בתרא דמכלתין והרי הוא ז"ל פסק כמתני' דטהרות וכמשנה אחרונה דפ"ב כמ"ש בפי"א מאבות הטומאות הל' ט' וזו א' מן השגות הראב"ד ז"ל שם מהסוגיא של מס' נדה וכו' והכ"מ לא ביאר בזה דתרתי פסקיו סתרי אהדדי אבל באמת דדעת הרמב"ם ז"ל שם דהא דחולין שנעשו על טהרת הקדש כחולין הן לענין שאין להם שלישי כמו בשאר חולין וטעמא דאין החולין נתפסין בקדושת הקדש במקום דליכא דררא דטומאה דאורייתא. ומ"מ לשאר דברים מצינו דכקדש הן וכמ"ש הר"ב בסוף פ"ב דחגיגה דלא לכל הדברים הן כקדש. וזהו דאיכא הא דהכא ואע"ג דליכא דררא דטומאה כדכתבו התוס' בדף ו' ע"א משום שרגילות הוא קצת שנעקר הדם לפני ראייתה לכך גזרו רבנן אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכן בעלמא במקום דאיכא דררא דטומאה דאורייתא וזה נלמד מריש פ' חומר בקדש גבי הני מעלות דאית להו דררא דטומאה דאורייתא בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' וכמו שביאר הרמב"ם בזה בפי"ב מאה"ט בהל' י"ו ובזה עולין יפה כל פסקיו בכל מקום בענין חולין שנעשו על טהרת הקדש:

ומקולקלת למניינה ומטמאה את בועלה למפרע. ובתוספתא לא גריס למפרע וכן בגי' דהתם בדף ו' ע"א ליכא למפרע. וגי' דהכא כר"מ אתיא כדמפרש שמואל התם בדף ט"ו ע"א להמתני' שם אליבא דר"מ אבל לחכמים דפליגי עליה אינה מטמא בועלה אלא מכאן ולהבא:

תמן אמרין מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה. זהו ברייתא דאבימי בפרקין שם וכדפרישית בפנים כמסקנא דרבא. וכן הא דבועל נדה כדפרישית דאמשכב ומושב שלו קאי דאלו הוא עצמו בהדיא תני בת"כ דמטמא אדם וכלי חרס בהיסט ומייתי לה התם לקמן בפ"ד דף ל"ג ע"א וכ"פ הרמב"ם ז"ל ברפ"ג ממשכב ומושב:

הדא אמרה ודאי מגעה ברה"ר טמא. התוס' החליטו להא דהכא כמבואר בדבריהם בריש מכלתין וכדמוכח מהתוספתא. והרמב"ם ז"ל שסתם דבריו שם בזה נראה דג"כ דעתו ז"ל כהתוספתא וכפסקא דהאי תלמודא בהא וסמך על מה שביאר בדין ספק טומאה בר"ה בפט"ו מאה"ט שאינו אלא בספק נגע ספק לא נגע כמ"ש שם בהל' ח' וא"כ ודאי מגע בטומאת מעת לעת אף ברה"ר הדין הוא כאן דטומאתו בספק הוא במה שאמרו ועוד דהוא בכלל מה שנשנה בפ"ד דטהרות גבי אלו ספיקות שטהרו חכמים וכו' אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד"ס ספיקו טמא והרי דינים אילו שבמשנתינו כאן קרא הוא ז"ל לכולן אבות הטומאות מד"ס כמו שכתב בספ"ג ממשכב ומושב ואף דמתני' דטהרות לא איירי אלא בדבר שהוא אב הטומאה ודאי מד"ס ולא בספק מיהו כל זה לענין ספק מגע ולא לודאי מגע כמו שמבואר בדבריו ז"ל באה"ט שם בהל' א' שכתב אבל אב הטומאה שהוא מדברי סופרים ספיקו טמא אלא אם כן היה האב עצמו טמא בספק כגון בית הפרס וארץ העמים שאין שורפין על ספק מגען. וא"כ בודאי מגען הכא דינו לעולם בין ברה"ר בין ברה"י שוה הוא וכמה שאמרו דתולין הן:

לוי אמר בעד שלאחר התשמיש היא מתני'. זהו כרב יהודה אמר שמואל התם בדף ה' ע"א עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה וכו'. וכדמפרש התם דקמ"ל דלא אמרינן שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנו ש"ז ודלא כר' אבון דהכא והאי קמ"ל דקאמר צריכין אף לשינוייא דאב"א דהתם דקאמר תני ומשמשת מיהו להאי שינויא א"כ חובה היא אף להנשים דדיין שעתן לשמש בעדים דאדלעיל קאי כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ומשמשת בעדים כדכתבו התוספות שם ד"ה תני ומשמשת וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מא"ב הל' י"ו כהאי שינוייא בתרא ועיין עוד מזה בסוף פרקין:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה