מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ד
חזקיה אמר כיון שלקט ממנה וכו'. הרמב"ם ז"ל לא כתב בדין דכסבר בפ"ב מתרומות בהלכה ה' כ"א כלשון המשנה כסבר שזרעה לזרע וכו' ובענין חלוקי הדינים לאיזה זמן מתעשר זה ולאיזה זמן מתעשר זה לא ביאר כלום כאן ובפול המצרי הוא שביאר בפ"א ממעשר שני מענין חלוקי דינים שנאמרו בו בתוספתא ובהאי תלמודא במס' שביעית ועיין לעיל בפ"ב דשביעית בהלכה ח' ד"ה תני שש מדות אמרו חכמים מה שבארתי שם לדעתו ולשיטתו כל הצורך ונראה דגם בדין הכסבר כן בענין הזה ובשבת העתיק לשון הברייתא דמייתי הכא כדכתב בפ"ב מתרומות שם וכשינויא דהש"ס כיני מתני' אין לך דבר שזרעו לזרע וכו' כדפרישית בפנים:
מה פליגין בשזרע לזרע וכו'. כדפרישית דנלמד מהתוספתא דבזרע לירק לרבנן נמי מחייב במעשרות אף התמרות ולפ"ז כולה מתני' מיתפרשא דבזרע לזרע מיירי ואף בהאי פלוגתא דסיפא בצלף לא פליגי אלא בזרע לזרע דזיל בתר טעמא דכשזרען לירק הכל הוא בכלל ירק לענין שיתחייב במעשרות כל זמן שהוא ראוי לאוכל ושנינו בריש מכילתין כל שאין תחלתו. אוכל וסופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל וא"כ דוק מינה דאם תחלתו אוכל ואין סופו אוכל איפכא הויא דכל זמן שהוא ראוי לאכילה מתחייב במעשרות ולבסוף כשיתקשה ואינו ראוי לאכילה פטור וכגון בתלתן דתנינן שם התלתן משתצמח וכשיתקשה ואינו ראוי לאכילה פטור והיינו אם לא הפריש התרומה והמעשרות עד שנתקשו אז פטור הוא אבל בתחילה כשהן רכין חייבין הן בתרומה ומעשרות והדין באכילת תרומה שלו דנאכל אף לאחר שנתקשה וזהו החומר שיש במעשר שני מבתרומה שהמע"ש בתלתן מותר לאכול צמחונין בדוקא ולא לאחר שנתקשה ובתרומה שהופרשה בעודו צמחונין נאכלת אף לאחר כן וכך הוא בכרשינין והני תנינן בהדיא לקמן בפ"ב ממעשר שני תלתן של מעשר שני תאכל צמחונין מפני שכשיתקשו אינם ראוים למאכל אדם אבל בתרומה נאכלת אף לאחר שנתקשה ואע"פ שעכשיו אינה ראוים למאכל אדם כ"כ והכי תנינן שם בכרשינין ובזה יתבאר לך כל דברי הרמב"ם מה שכתב בענין דינים דמשנתינו בפ"ב מהלכות תרומות שבהלכה ד' כתב תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורין מפני שאינן פרי בד"א בשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבין וכן האביונות של צלף חייבין מפני שהן פרי ור"ל דהאביונות לעולס חייבין ואף בשזרען לזרע דהתמרות והקפריסין פטורין וכר"ע דבזרען לזרען פליג ר"ע אדר"א ובתמרות של תלתן וכו' דרישא דמתני' פסק כרבנן דר"ג וכדמוכח מהתוספתא וכדמסיק הכא דלא פליגי רבנן אלא בזרע לזרע אבל בזרע לירק לד"ה חייבין אף התמרות והיינו לאלו השנוים ברישא חרדל ופול הלבן וכן לתמרות צלף ולהקפריסין וכן בתלתן הדין בו דכשזרעו לזרע לעולם התמרות שלו פטור לפי שאינן פרי אבל כשזרעו לירק התמרות שלו ג"כ הן כמותו והכל חייבות דבתחילה הוא שראוי לאכילה ואע"פ דכשיתקשה שוב אינו ראוי לאכילה מ"מ בעודו רך נתחייב בתרומה ומעשרות כדלעיל ובזה הוא דשנינו התלתן משתצמח והרי זה דברי הרמב"ם שם בהלכה ח' התלתן אע"פ שאינו אוכל אדם כשיתקשו הואול ורוב האדם אוכלין אותן בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשר ור"ל דבזרען לירק מיירי שכן רוב האדם זורעין אותן לירק ואוכלין בתחלתן וכשזורען לירק ואוכלן בתחילה הכל מתחייב ואף התמרות שלהן כמ"ש לעיל ובזה מתיישב על נכון למה שרצה הראב"ד לדקדק שם בהשגה וכתב הרי הוא סובר דבריו ממה שאמר למעלה וכו' וכאן הוא פוסק כר"ג לומר שלא חלק ר"ע אלא על ר"א בצלף ועיין בכ"מ בזה שרצה לחלק לדעת הרמב"ם בין תמרות של התלתן ובין התלתן עצמו ובאמת דבתחלתן אין לחלק בין התמרות להתלתן כשזרען לירק וזהו הכונ' לדעת הרמב"ם דכאן בזרען לירק מיירי דבזה כ"ע מודים דבתחלתן אף התמרות חייבות ולא בא להשמיענו כאן אלא שאע"פ שבסוף כשיתקשו אינן ראויות לאכילת אדם מ"מ הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן חייבין הן בעודן בתחילתן ואף התמרות כמ"ש למעלה ובזה השמיענו ג"כ דבזרען לירק מדבר דרוב האדם עושין כן כדי שיאכלו אותן בתחילתן. ובמה שכתב בתמרות והקפריסין של צלף דבזרען לירק חייבין וכמבואר לעיל דבהא לא פליג נמי ר"ע ולא תקשי דהא אמרינן לעיל בסוף פ"ה דכלאים דהצלף כאילן לכל דבר ואינו כלאים בכרם וכב"ה שם וחייבין בערלה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מכלאים וכמו שבארתי שם וכאן נותן לה דין ירק דהא ליתא דלעולם אילן הוא אלא כשזרעו לאכול בתחלתו כמו הירק הרך הוא דקאמר הכא דהכל מודים לענין חיוב מעשר בחמרוח. ודין ערלה נתבאר שם לדעתו במ"ש דלאביונות דוקא ומשמע דאף בא"י קאמר וזהו לכאורה דלא כדמשמע מהסוגיא דכיצד מברכין וכתבתי שם ליישב לדעתו ז"ל ובמה שכתב בפ"ב ממעשר שני תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים יתבאר לקמן במקומו בפ"ב דמע"ש בס"ד:
אסבריה ר' זעירא כל הקליפין גדילות עם הפרי וכו'. האי הוא מילתא בטעמא דקאמר רבא בבבלי פ' כיצד מברכין דף ל"ו אהא דקאמר התם אליבא דרב כדקאמר הכא זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין וכדעביד נמי מר בר רב אשי דהיכא אמרינן דנעשה הקליפה שומר לפרי היכא דאיתא בשעת גמר פירא האי קפרס ליתא בשעת גמר פירא:
אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים וכו'. כך פסק הרמב"ם בפ"א ממעשר שני בהלכה ז' והראב"ד כתב שם על זה שנה המחבר הזה כב"ש שעושין אותו ספק וכו' ופשוט הוא דאין לנו לומר דהא דהכא כב"ש הוא דאתיא דא"כ היה בדין ליתן עליו חומרי זרעים גם לענין כלאים בכרם כב"ש דהתוספתא שהובאה לעיל בסוף פ"ה דכלאים ולקמן וכדקאמר הכי בבבלי כיצד מברכין שם אליבא דב"ש ולא קאמר הכא אלא לענין מעשר עני בשנה שניה שנכנסת לשלישית. וטעמא דמילתא שהחמירו לענין זה לתת עליהן גם חומרי זרעים מפני שיש שזורעין את הצלף לאכלו בעודו ירק ורך כדאמרי' לעיל דהכל מודים בשזרעו לירק דאף התמרות והקפריסין מתחייבות במעשרות:
הצלף ב"ש אומרים וכו'. עיין לעיל סוף פ"ה דכלאים מה שנתבאר מזה בס"ד:
סליק פירקא בס"ד: