אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה ג

הלכה ב

ראשון מהו שיטבול. מבואר הוא דעל כרחך הא דמפרש ענין הבעי' וקאמר והפריש מהן תרומה גדולה וכו' ועבר והפריש מהן ראשון א"כ אי אפשר לפרש בענין אחר אלא דהכא מיירי שתרם התרומה על שאר תמרים וגרוגרות שנגמר מלאכתן ומשום שהדין בזה שצריך לחזור ולתרום תרומה שנייה כמו שביארתי בפנים הלכך שייך שפיר הא דקאמר ועבר והפריש מהן ראשון דאי לאו דמיירי בכה"ג מאי עבר דקאמר הרי סדר המעשרות כך הוא דלאחר שמפרישין תרומה גדולה מפרישין מעשר ראשון ואח"כ מעשר שני אלא ודאי כדאמרן. ולהכי נקט בכה"ג משום דבענין אחר אי אתה מוצא לגוונא דהבעי' כדקאמר בפשיטות פירוש הבעיא מה אנן קיימין וכו' דאם לאחר שנגמר מלאכתן הרי בלאו הכי אסור באכילת עראי עד שיפריש תרומה ומעשרות וכדתנינן בפ"ק איזהו גרנן למעשרות וכו' ואם הקדימו להראשון בשבלים פשיטא הוא שאינו קובע לשאר מעשר כדקאמר ד"ה מותר כמבואר בפנים ואי אתה משכחת לה להבעי' אלא בגוונא דמסיק וקאמר שהפריש מהן תרומה קודם שנגמר מלאכתן ועל פירות תמרים וגרוגרות אחרים שאין עתיד לדורסן ולדושן ונגמר מלאכתן וכשנמלך אח"כ להניחן גם לאלו כמות שהן הרי למפרע תרומה מן הגמור על הגמור הוא אלא שאעפ"כ צריך הוא לחזור ולתרום תרומה שנייה מכיון דבשעה שתרמה משאינו גמור על הגמור הוא דהויא ועיקר הבעי' הוא אי אמרינן דתרומה הראשונה היא שטובלת למפרע מכיון דהשתא אגלאי מילתא דשפיר הוא דתרם ואמרינן בה להחמיר דקובעת מיהא למעשרות אע"פ שצריך הוא לחזור ולתרום תרומה שנייה או דילמא מכיון דצריך לחזור ולתרום תרומה שנייה אותה תרומה השנייה היא העיקר ואין הפירות טבולין ומותר לאכול מהן אכילת עראי עד שאם תרם התרומה שנייה היא שטובלת או אם עבר והפריש המעשר ראשון קודם התרומה השנייה הראשון הוא שהוא טובל והוא הדין דמצי למבעי אם התרומה הראשונה היא שטובלת למפרע או שהתרומה שנייה היא שטובלת אלא דאגב בעי נמי להא אם בכה"ג הראשון נמי הוא שטובל אם עבר והפרישו קודם לתרומה השנייה הלכך נקט להבעיא בכה"ג והארכתי עוד כאן בענין הבעיא ואף שמפורש בפנים כדי להתבונן דא"א לפרש בע"א להבעיא כ"א דוקא בענין שאמרנו ותוכן הבעיא אם התרומה הראשונה טובלת היא למפרע או לא כמבואר למבין. ומזה נדע להבין דברי הרמב"ם ומהיכן מצא להדין שכתב בפ"ה מהלכ' מעשר בהלכה י"ט התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אתריה תרומה שנייה נקבעו למעשר ולא יאכל מהן עראי עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר. והכ"מ שלא זכינו לביאורו לדברי הרמב"ם ולציונו הוא שזכינו לא ציין כאן כלום ומפני שלא מצא הדין מבואר להדיא באיזה מקום. ומכאן הוא דנלמד דבעיא דלא איפשיטא הוא אם התרומה הראשונה טובלת או דוקא התרומה השניה לפיכך פסק הוא ז"ל להחמיר דתרומה הראשונה היא שטובלת למעשרות ואע"פ שצריך לחזור ולתרום שנייה לא יאכל מהן עראי דמכיון שנגמר מלאכתן התרומה הא' היא שקובעת ולא יאכל עראי עד שיתרום השנייה והמעשרות ומבואר הוא להמעיין:

הלוקח תמרים וכו' וחכמים אומרים אוכל מהן עראי ומתקנן ודאי. גי' זו היא עיקרית כמבואר ובפינקסיה דחילפיי היה כתוב ומתקנן דמאי וט"ס הוא כאן כמפורש ומבואר בקושיית הש"ס אם מתקנן דמאי וכו' ומפני שדברי חכמים מבוארים הן בדין דרישא דמתני' דריש פרקין היה עובר בשוק וכו' דחדא טעמא וחדא דינא אית להו לפיכך לא הביא הרמב"ם לדין זה בפני עצמו לפי שנכלל הוא בהאי דינא דריש פרקין שכתב שם בהלכה ו':

בכלכלה של כל דבר היא מתני'. לא מצינו למי שחולק על דברי ר' אלעזר בזה והרמב"ם בפ"ג ממעשר בהלכה ד' העתיק לשון המשנה וכדברי חכמים. וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהן עראי חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתן נקבעה למעשר וצ"ל דנמי אורחא דמילתא נקט וכלישנא דמתני' בעשרים תאנים שאבור לי וכו'. וסיים הרמב"ם בדין הזה בפ"ה ממעשר בהלכה ג' ואם קצץ את התאנים וצירפם וכו' חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש. ר"ל דתרתי בעינן שיתלשם ויצרפם דאז הויא המקח בדבר התלוש וקובע הוא למעשר כשאוכל בצירוף דבאחת אחת לעולם הוא פטור וכן אם במחובר הוא שמצרפן ואוכל אין המקח קובע בדבר המחובר לקרקע והראב"ד בהשגה דעתו דבצירוף לחוד תליא מילתא שכתב לא מצא זה בתוספתא וכו' ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידא אלא בצירוף וכו' ולא ניתן להבין דבריו דודאי כל זמן שהן מחוברין מה מועיל הצירוף לענין קביעות ובתולש בלחוד ג"כ לא כלום אם אינו מצרף ואוכל. ולא היה צריך להביא התוספתא בענין הפועל בפ"ב ודעת הרמב"ם מבואר הוא כמו שאמרנו:

דאמר ר' יוחנן מקח בחצר בשבח אינה תורה. לקמן בפ"ג בהלכה א' יתבאר מזה בס"ד וע"ש ד"ה חומר הוא בחצר בית שמירה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה