מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
כלל אמרו במעשרות. כתיב עשר תעשר וכו' אית דבעי מישמעינה מן הדא עשר תעשר כלל וכו'. ונראה דהב"מ בין הני דרשות דהני תנאי אי אמרינן דפירות בל האילן חייבין במעשרות מן התורה או דאינן חייבים אלא מדרבנן מלבד תירוש ויצהר דכתיבי בהדיא וכל מעשר דגן ותירוש ויצהר דלברייתא קמייתא דדריש מדכתיב תבואת זרעך וכתיב היוצא השדה הא כיצד וכו'. א"כ דומה לתבואת זרעך הוא דמרבינן ופרט לזרעוני גינה וכו' וכמבואר בפנים וכן לא מרבינן לשאר פירות האילן דכל לא דריש האי תנא ולדידיה צ"ל דהאי קרא וכל מעשר הארץ וגו' מפרי העץ וגו' לא משתעי אלא בתירוש ויצהר ומפרי העץ דריש דדוקא תירוש ויצהר ולא שאר פירות האילן ואין חיובן אלא מדרבנן. אבל לאידך תנא דאית בעי מימר וכו' דדריש וכל לרבות וכו' ופרי העץ דריש לרבות כל פרי העץ ומפרי העץ לא ממעט אלא חרובי שיטה וצלמונה וכו' וא"כ שאר כל פירות האילן חיובן מדאורייתא נינהו. ובזה יתבאר לנו כל הני שיטות דהש"ס דסתרי אהדדי. דבאיזה מקומות משמע דמעשר האילן מדרבנן כדאמרינן בפ' כיצד מברכין דף ל"ו וזכרתי מזה לעיל בריש פ"ה דשביעית ד"ה אילן שחנטו וכו' וכך נראה משארי מקומות בהש"ס ויש כמה וכמה מקומות בהש"ס דמבואר משם דמעשר האילן מדאורייתא וכמה שהביאו התוס' בר"ה דף י"ב ובבכורות דף נ"ד והן הן דברי הר"ש בכאן. וכתבו דבכל מקום דנראה דמדאורייתא קאמר אינם אלא כאסמכתא בעלמא וכך הוא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"א מהלכות מעשרות בהלכה ט' ודעח הרמב"ם ז"ל שם וכן בפ"ב מהלכות תרומות בראשו דכל פירות האילן מדאורייתא נינהו מלבד בחרובין כמ"ש בפ"א ממעשרות שם ויתבאר מזה לקמן והשתא נימא כי היכי דלא תקשי לן הני סוגיות דהש"ס דסתרן אהדדי לדעת הרמב"ם דלא ס"ל כדעת האומרים דהיי קראי אסמכתא בעלמא נינהו. והא מ"מ חזינן במקום א' קאמר דמעשר האילן מדרבנן ובמקום א' אמרינן דמדאורייתא הויא אלא דכלל הדבר הוא דתליא בהאי פלוגתא דתנאי בהני ברייתות דמייתי הכא כמה שבארנו הנ"מ בינייהו. והשייך עוד לזה יתבאר בדבור דלקמן בסייעתא דשמיא:
יכול שאני מרבה חרובי שקמה וצלמונה וכו'. דע דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות מעשר בהלכה ט' החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שאינן מאכל רוב אדם. וסתם דבריו כאן משום דכך משמע מגי' דש"ס דילן בר"ה דף ט"ו ע"ב על האי ברייתא דתוספתא דמייתי התם אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה אחר ט"ו בשבט מתעשר לשנה הבאה אמר ר' נחמיה בד"א באילן שעושה כעין שתי בריכות אבל אילן העושה בריכה אחת כגון דקלים וזיתים וחרובין אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה אמר ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כר' נחמיה ואיתיביה ר"ל לר' יוחנן מדתנן ריש פ"ה דשביעית בנות שוח שביעית שלהן שנייה מפני שעושות לשלש שנים אשתיק אמר ר' אבא הכהן אמאי אשתיק לימא ליה אמינא לך אנא ר' נחמיה וכו' ולימא ליה כי אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא אלא א"ר אבא הכהן תמיהני אם קבלה ר' יוחנן לתשובה זו וא"כ משמע דסתם חרובין המעשרות שלהן מדרבנן ואין חילוק בין חרובין לחרובין ומיהו מדייק הרמב"ם דחרובין דווקא הוא דאמרו ולא כדעת הראב"ד שם דאף לא שאר אילנות חוץ מתירוש ויצהר וכו' וכך הוא דעת התוס' שם ד"ה נהגו וכו' דאף דקלים וכל האילנות וכו' ומה דדייקו שם יתבארן לקמן מזה. אבל בפ"א מהלכ' מעשר שני שהביא הרמב"ם הדין דברייתא וכדפי' שם דהאי שחנטו פירותיו היינו שהגיעו לעונת המעשרות שלהן כל אחד ואחד לפי העונה דתנינן לקמן בפרקין. וביאר שם בדין דחרובין בהל' ג' שכתב והחרובין אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא הואיל ומתעשרות מד"ס יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן שאין ראוין למאכל רוב אדם. והן הן שמתעשרות מד"ס אבל שאר החרובין יראה לי שהן כשאר פירות האילן. ביאור דבריו שכתב יראה לי אע"ג דהכא קאמר בהדיא כן יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וכו' אלמא דלא ממעטינן אלא אלו מינים הגרועין בלבד טעמו משום דלכאורה המשמעות היא מהגמרא דילן דסתם חרובין קאמר כדלעיל אלא שהוא ז"ל ראה להכריע כהאי דהכא משום דלא איתמר בהדיא בגמרא דילן דאין חילוק בין חרובין לחרובין. ומה שהשיג הראב"ד ז"ל בפ"א ממעשר שני וכתב אין סברתו נכונה שלא חלקו בגמרא דר"ה אלא בין מעשר לשביעית אבל בין פירות לפירות לא חלקו ואם כדבריו מה ענין בנות שוח אצל חרובי שיטה וצלמונה שהן פסולת מינן. ור"ל דשם לא היה מתמה ר' אבא אלא על דמקשה ר"ל משביעית למעשר ואם כדברי הרמב"ם היה לו לתמוה מאי מקשה מבנות שוח לחרובין הגרועין. ודעת הרמב"ם ז"ל דסמיך גם בזה על האי תלמודא דהכי איתא לכל הא לעיל בריש פ"ה דשביעית דמייתי להאי תוספתא אילן שחנט קודם ט"ו בשבט וכו' א"ר יוחנן ונהגו בחרובין כר' נחמיה מותיב ר"ש בן לקיש קומי ר' יוחנן והא תנינן בנות שוח וכו' א"ר בון בר כהנא ותמיה אנא וכו' ויתיביניה אנא אמר חרובין ואת אמר בנות שוח וכו' ונשארה התמיה על קושית ר"ל כמו בגמרא דילן בר"ה וכדפרישית שם. והשתא מדחזינן דבירושלמי הגי' דתמה גם על הא דמדמה חרובין לבנות שוח ומפני שבנות שוח הן ממין תאנה החשוב ואלו חרובין דר' נחמיה ממין הגרוע הוא כדמסיק הכא דאלו בדוקא ממעטינן ואין חיובן במעשרות אלא מדבריהם ראה הרמב"ם לומר דהא דלא פריך הכי בגמרא דילן משום דחדא הוא דנקט והוא הדין דהוי מצי למיפרך כדפריך בירושלמי אלא דעדיפא מיניה פריך דמאי מדמית מידי דרבנן למידי דאורייתא וזהו שכתב נראה לי דדעתו היה נוטה לפרש סוגית הש"ס דילן בהא כעין הסוגיא דהכא ודשביעית ולא פליגי הסוגיות אהדדי. ובעיקר הדין שהכריע הוא ז"ל דכל פירות האילן חיובן מן התורה לבד אלו המינים הגרועים דחרובין. כבר מבואר מדברינו בדבור דלעיל דהאי אתייא אליבא דהאי תנא דאית בעי מימר וכו' דלדידיה הוא דאמרינן דכל שאר פירות האילן מן התורה הן וראה הוא ז"ל להכריע כהאי תנא דסתם ספרא הוא וכן בספרי וכך מצינו בכמה מקומות בש"ס לסתם מתניתין שהוא כן כדהביאו התוס' בבכורות שם ומה דמצינו באיזה מקומות בהש"ס בהיפך הן אליבא דהאי תנא בברייתא קמייתא דהכא כאשר נתבאר:
ירקות מניין איסי בן יהודא אומר המעשרות לירקות מדבריהן. כך הביאו התוס' פ"ק דר"ה דף י"ב ד"ה תנא דרבנן. ובפנים הבאתי הגי' דספרא וספרי דת"ק פליג וס"ל לרבות ירקות מקרא והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכ' תרומות בהלכה ו' פסק כאיסי שאין הירקות חייבות במעשר אלא מדבריהן לפי שנאמר תבואת זרעך. ופשוט הוא דטעמיה הואיל ובפשיטות אמרו בגמרא שם לירקות מאי נינהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן וקתני דאורייתא א"כ סתמא דהש"ס הכריע להלכה כאיסי:
הבקיר קמה וחזר וזכה בה ועבר והפריש וכו'. כך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מתרומות בהלכה י"ב כפי גי' הספרים אשר לפנינו ולהראב"ד היה לו גי' אחרת בדברי הרמב"ם ע"ש:
הזורע שדה הפקר חייב במעשרות. כ"פ הרמב"ם שם בהלכה י"א וכר' זעירא ור' ייסא ולא כר' יונה. ומ"ש שם בדין ההפקר שפטור ואפי' הפקירו הגוי לו עיין לעיל בפ"ד דפאה בהל' ו' ד"ה ר' יוסי בשם ר' יוחנן מה שנתבאר מענין זה:
זו להוציא מדברי ר"ג דתנינן תמן וכו'. עיין לקמן סוף פ"ד בהלכה ו' מה שיתבאר בזה בס"ד: