מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ה
כתיב לא תוכל שאתו וכו'. בבבלי פ' כל שעה דף ל"ו ובכמה מקומות דריש למע"ש שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים דאין שאתו אלא אכיילה שנא' וישא משאות מאת פניו והכא דריש לא תוכל שאתו לא תוכל לפדותו ועל מע"ש טהור קאי כדפרישית משום דבעי למישמע תרתי מהאי קרא לטהור שאין פודין אותו בירושלים ולטמא שפודין אותו כמבואר בפנים:
ר' יוחנן אמר בין זה בין זה דבר תורה. כ"פ הרמב"ם בפי"י מהלכות אבות הטומאה בהלכה ט' שכתב האוכלים לא יהיו אב הטומאה לעולם לא מד"ת ולא מדבריהם ויהיו ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאהו שני וכן מבואר בדבריו בכמה מקומות שהולד והוא ראשון מטמא את השני מן התורה מלבד באוכל לאוכל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה אלא מדבריהם וכן במשקין כמבואר בדבריו בריש פ"ז מהלכה הנזכר ובדפוסים חדשים כתוב בדין משנתינו בפ"ב מהלכ' מעשר שני בהלכה י"ב פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן אלא יאכלו בפנים מפני שהולד טומאה מדבריהם וזה היה סותר דבריו בעצמו ומצאתי בדפוס הישן שנדפס בוויניצאה בלתי הכ"מ והבאתי לעיל בכמה מקומות ששם הועתק מנסחא הנכונה וכתוב שם אם נטמאו בולד הטומאה מדבריהם אסור להוציאן וכו' אלא דשם לקמן יש ג"כ ט"ס ומ"מ הדבר נכון הוא דבולד הטומאה שאינו אלא מדבריהם מיירי כגון שנטמאו בכלים שנטמאו במשקין:
ואפי' על דברי ב"ה לא מקשיא וכו' מה בין וולדהטומאה מבפנים מה בין אב הטומאה מבפנים זה וזה לא ד"ת הוא. כל השקלא והטריא דהסוגיא למאי דס"ד דולד הטומאה שהוא מן התורה קאמרי וא"כ הוה קשה אליבא דב"ה והש"ס לא מתרץ לר' יוחנן כדמתרץ לקמן אליבא דבר קפרא ונראה דגם לר' יוחנן נוכל לתרץ האי קושיא אליבא דב"ה דאע"פ דתרווייהו מן התורה זה נטמא מגפנים וקילא טומאתו דהא אע"ג דר' יוחנן ס"ל דולד הטומאה ג"כ מן התורה וא"כ אלו הפירות הם שני מן התורה מ"מ לא דמי לשנטמאו באב הטומאה דאלו מטמאין עוד להשני מן התורה ואלו אין מטמאין דאין שני עושה שלישי במעשר כמו בחולין וא"כ זה אע"ג שנטמא בפנים מיהא טומאתו חמירא ומטמא עוד לאחרים ואי קשיא דאי הכי אמאי לא משני הש"ס כן לר' יוחנן די"ל דהואיל ועיקר הדיוק על דלא מקשו אליבא דב"ה לר' יוחנן כמו דמקשו אליבא דב"ש לא חש לתרץ להא וכלומר דאע"ג דאיכא לשנוימ"מ אמאי לא שקלו וטרו בבית המדרש אליבא דב"ה לר' יוחנן כמו דשקלו וטרו לב"ש והלכך הוא דקאמר לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא וכו' ומשום דאליביה מיתרצא הכל בפשיטיות. וכל זה לפי הס"ד דולד הטומאה דמתני' בולד הטומאה דמן התורה איירי דפלוגתא דבר קפרא ור' יוחנן בעלמא הוא דאיתמר ועיקרה לקמן בפ"ק דפסחים על מתני' דר"ח סגן הכהנים אבל באמת לא מיירי המתני' אלא בולד הטומאה שהוא אינו אלא מדבריהם כדלעיל:
בשהכניסן על מנת שלא תתפסנו מחיצה. וכ"כ הרמב"ם בהלכה י"ג שם בד"א בשהכניסן ע"מ שלא תתפסם המחיצות וכו' דאע"ג דאליבא דבר קפרא הוא דמשני הכי מ"מ לפי האמת דבולד הטומאה דהוא מדבריהן איירי במתני' א"כ אתינן להאי תירוצא אף לר' יוחנן אליבא דב"ה דאל"כ מה בין ולד הטומאה בחוץ לבין ולד הטומאה בפנים שניהם אינם אלא מדבריהם:
נטמא בולד הטומאה ופדיו וחזר ונטמא באב הטומאה וכו'. הרמב"ם לא הביא לזה ונראה דמסתברא מכיון שנפדה נפדה ויש לכוין זה למאי דפשיט ליה נאמר אם היו המעות הראשונות קיימות וכו' ובהיא דאין לוקין וכו' פשוט הוא כמבואר בפנים:
כשם שנאמר במחיצתה כך נאמר בלוקח. לפי גי' זו משמע דעל המוכר מע"ש קאי כדפרישית בפנים ומיהו קשה דהא אמרינן לעיל בפ"ק בה"א עבר והשכין מוציאין מידו ומי עדיף זה מעבר והשכין ואף שיש לחלק דהתם המעשר בעין הוא מ"מ לא יהא אלא כאוכל מע"ש בחוץ דאמרינן לעיל שם דאם היו מעות יחזור דמיו למקומן לכך נראה דלקוח גרסינן ובעיא דר' יונה אם הלקוח בכסף מעשר נתפס במחיצה כמו מע"ש עצמו ופשיט ליה ר' מנא כשם שנאמר במחיצות של הפירות עצמן שהן נקלטות כך נאמר בלקוח שהוא נקלט וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב בהלכה ט' מע"ש שנכנס לירושלים אפי' של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטתו מחיצות וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר שנא' ואכלת לפני ה' אלהיך. ומכאן הוא דלמד דאף הלקוח בכסף מעשר החמירו חכמים ואמרו שנתפס במחיצה: