מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ג
שאין מוסרין ודאי לעם הארץ. והכי אמרינן נמי לעיל בפ"ב דדמאי בהלכה ד' שאין מוסרין ודאי לע"ה והיינו במעשר שני של ודאי כמפורש בהדיא הכא ולא על ודאי טבל קאי נמי התם וכבר בארתי מזה שם דזהו לא כפי' התוס' ביומא דף ח' ע"ב ד"ה תנן התם שהוא כפי' הר"ש דדבר הנראה לעין הוא דעל מע"ש קאמר וע"ש בד"ה הכא את אומר הלוקח מפריש וכו' ובענין מה שדקדק הראב"ד בדין' הזה בפ"ח ממע"ש בהלכה יב שכתב כדברי המשנה דהכא וכהאי מתני' דפ"ב דטבול יום וכתב עליו לא בכל ענין שהוא פושט שהרי פירשו בתוספתא וכו' פשוט הוא שהתוספתא נשנית לפי משנה הראשונה דטבול יום דתנינן בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה אבל לא על מעותיו. חזרו לומר אף על מעותיו וא"כ דברי הרמב"ם לפי משנה אחרונה ובענין פי' התוספתא שהביא הראב"ד כמו שכתובה לפנינו אם משום חוב מותר והניח הכ"מ לזה בצ"ע ופשוט הוא דכך פירושה דקאמר כיצד מותר לחלל על מעות ע"ה הוציא מעות וכו' לא חילל אלא עד מקום שלוקחו פורט לו דינר לאלתר. כלומר מכיון שהוא לאלתר אין חוששין שמא ממעות מע"ש הן דאע"פ שע"ה חשוד על כך אמרינן מסתמא אין בידו עכשיו מעות מע"ש דמהיכי תיתו ישא אצלו מעות מע"ש וכי היה יודע שזה יאמר לו חלל על אלו אלא דאמרינן דמעות אחרים הן ומחזיקן אצלו לפרוט הדינר למ' שירצה לפורטו אבל אם שוהא יותר חיישינן שמא מחפש הוא אחר מעות מע"ש להוציאן ואסור לחלל על מעותיו. ואם משום חוב שע"ה הזה היה חייב לזה מותר לקבל הימנו. דבזה לא חששו משום מעות מע"ש כדי להציל לזה חובו. ומשום מלוה אסור עד שילך לביתו ויחזור. כלומר ואם זה רוצה ממנו מעות במלוה אסור לקבל הימנו אם שהא עד שילך ע"ה הזה לביתו ויחזיר דבהא חיישינן שמא הלך להביא לו מעות מע"ש כדי להיות פטור מהם. זהו פי' התוספתא וכבר נתבאר דכל זה למשנה הראשונה היא:
רבי זעירא בעי הפריש עליו שני ממקום אחר וכו'. לקמו נפשטה בעיא דר"ז דקאמר הדא פשטה שאילה אמר ר' זעירא שאין יכול להפריש עליו ממקום אחר וכ"פ הרמב"ם בפ"ב ממע"ש בהלכה י' וכן בבעיא דר' יונה דלא נפשטה ופסק שם לחומרא דאפי' עשה כל הפירות האלו מע"ש אחר שיצאו על פירות אחרות שלא נכנסו יחזרו ויאכלו בירושלים:
אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להפקירן וכו'. הר"ש הקשה על גי' זו דהא תנינן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח והלכך גי' דתוספתא עיקר דגריס אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר עד שירימו ולגי' דהכא כתב לבסוף דיש ליישב דההיא דפאה כשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא כשמירח בשדה עכ"ד ותירוץ זה קשה דהא קתני התם עד שימרח משמע אם מירח דזהו גמר מלאכה אף שלא נקבע בבית שוב אינו יכול להפקירן וכן דעת הרמב"ם לדייק כן מהמתני' דכתב בפ"ג מהלכ' מעשר בהלכה כ' ואם גמרו אע"פ שלא נקבעו מעשר לא יפקיר אלא דבדיעבד קאמרי הכא דנהי דלכתחילה לא יפקיר משתגמר מלאכתן מיהו אם הפקיר פוטרן מן המעשרות וכזה צ"ל גם לגי' התוספתא דהא לכתחלה אין תורמין אלא מן המוקף אלא דבדיעבד תרומתו תרומה כדפסק הרמב"ם בפ"ג מהלכ' תרומות הי"ז:
אבוכון לא הוון עבדין כן וכו'. הנכון דכצ"ל אלא מפקין חוץ לחומה ועל שהן בקשו ' לפדותן בגבולין בכל מקום שיזדמן להן וא"ל אבוכון לא הוון עבדין כן לפדותן בגבולין אחר שהופרש המע"ש אלא מוציאין חוץ לחומת ירושלים עד שלא הופרש המעשר ושם מפרישין ופודין אותו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ממע"ש בהלכה ד' כשם שאין אוכלין מע"ש בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם וכו' ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאים אותו משם ומניחין אותו שם עד שירקב וכו' לפיכך אין מפרישין מע"ש בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו וסברת סבתא כר' יהושע דסוף עדיות כמו שהגהתי בפנים דס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ואע"ג דר' יהושע ס"ל שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' ואוכלין קדשים קלים ומע"ש אע"פ שאין חומה בזה לא ס"ל האי סבא כר' יהושע דאוכלין מע"ש בזמן הזה בירושלים לפיכך אמר מפקין חוץ לחומה וכו' וטעמא דמילתא דבהדיא דריש ליה בספרי פ' ראה בפסוק ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר דאין מע"ש נאכל אלא בפני הבית והתם דריש לה מקיש בכור למעשר ובגמרא דפ"ג דמכות דריש איפכא דכתיב מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מע"ש לא יאכל אלא בפני הבית מיהו לכ"ע אין נאכלין אלא בפני הבית וא"כ ל"ק מהני סתמי דמתני' דתנינן בהו אם אין מקדש ירקבו כדתנן בפ"ק וכן מבואר בכמה מקומות דמכיון דאינו נאכל שם בזמן הזה וכשנכנס מע"ש לירושלים נתקדש הלכך ירקבו כדכתב הרמב"ם במה שזכרתי לעיל ולמעלה בראש הפרק הנזכר כתב זה שאין מעשר שני נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנא' מעשר דגנך וגו' מפי השמועה למדו מה בכור וכו' כהאי דרשא דגמרא דילן ומה שכתב בסוף פ"ו מה' בית הבחירה לפיכך מקריבין וכו' אע"פ שאין שם בית בנוי וכו' ואוכלין קדשים קלים ומע"ש בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא לאו למימרא שבאמת מקריבין וכו' ומע"ש נאכל בזמן הזה בירושלים דהא ודאי בזמן הזה א"א להקריב וכדכתבו התוס' בסוכה דף מא ד"ה דאשתקד לא הוה בה"מ וכו' ואפי' לר' יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית הני מילי בשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא כדמוכח בזבחים וכו' ע"ש אלא כלפי מה שאמר למעלה דמה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה ולא במעשיו נתקדש המקום וכו' שלא היה שם קדוש גמור ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה נתקדשה והוא קידש לשעתו וקידשה לעתיד לבוא ע"ז סיים לפיכך מקריבין וכו' כלומר מה שנהגו כך בימי עזרא והיה הבית מטעם קדושת שלמה נהגו כך דלא יהא שלא היה שם בית בנוי מ"מ המזבח היה בנוי אבל מכל מקום בזמן הזה שאין בית ואין מזבח ודאי אין מקריבין וכן לענין מע"ש נהי דהמקום נשאר מקודש כמו שסיים אח"כ דבמקדש וירושלים שהוא מפני השכינה נשארה הקדושה דשכינה אינה בטלה אבל לאכול שם מע"ש ודאי אינו נאכל דהא אימעט מקרא דאינו נאכל אלא בפני הבית ובזה נתיישבו דבריו דכאן בפ"ב ממע"ש ודבריו שם והתי"ט בסוף עדיות כתב במקצת כעין זה אלא במה שכתב דמדין תורה אוכלין מע"ש אע"פ שאין חומה וזהו דברי הרמב"ם בהלכ' בית הבחירה וחכמים הוא שהחמירו שלא לאכול וירקב וזהו דבריו בהלכ' מע"ש אינו כן דגם דבריו במע"ש מדין תורה הן כמו שהביא להדיא דרשא דקרא דאינו נאכל אלא בפני הבית וא"כ כשנכנס לירושלים תפסתו הקדושה ואין תקנה אחרת אא"כ ירקב או שנכנס לירושלים כשעדיין לא הופרש דאז מוציאין חוץ לעיר וכו' כדברי האי סבא:
הלכה כדברי התלמיד. והרמב"ם לא פסק כר"ש בן יהודה אלא כהת"ק ומשום דבגמרא דילן אמרו במכות דטעמיה דר"ש בן יהודה דס"ל מתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמיין ואנן לא קי"ל כן אלא כדמסקינן בסוף פ"ב דקידושין ובכמה מקומות כמי שהורמו דמיין:
ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו לא. וכ"פ הרמב"ם שם בפ"ב בהל"י וכן פירות דמאי וכו' פודין מע"ש שלהן בחוץ אבל מע"ש עצמו של דמאי כתב לעיל בהלכה ט' שאסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות: