מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה א
ואלו מגלחין וכן מי שנשאל לחכם והותר. בפירש"י על המתני' בהרי"ף ז"ל כתוב מי שנדר שלא לגלח ונשאל לחכם וחכם מתיר לו נדרו שפיתח לו בחרטה וזה לא היה בידו לעשות מקודם המועד שהיה בדעתו לגמור את נדרו א"נ כגון שלא מצא חכם להתיר ועכשיו מצאו דאנוס הוא עד השתא. וזה לכאורה דלא כפי' גמרא דהכא דקאמר לקמן בהסוגיא וכן מי שנשאל וכו' מה אנן קיימין וכו' אלא כן אנן קיימין בשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו וכו' א"כ משמע דדוקא פתח בעינן ולא מהני חרטה ואנן קיי"ל דפותחין בחרטה ובנתחרט מעיקר הנדר שלא רצה שיהא הנדר הזה מעולם מתירין לו כדמסקינן בנדרים דף צ"ב אמר רב נתמן הלכתא פותחין בחרטה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים וכבר פלפלו הפוסקים בירושלמי זה. והרא"ש ז"ל בריש פרקין אחר שהביא להא דהכא בגמרא כתב ולפי הירושלמי מאן דאית ליה פותחין בחרטה פי' בחרטה כל דהו ואין צריך למצוא פתח וטעם לעקור את הנדר מעיקרו אסור לגלח במועד ואע"ג דאיכא למימר היה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לא חשיב זה אונס ורש"י לא פירש כך עכ"ל לפירש"י דלעיל דמשמע שאם נתחרט על ידי שעכשיו נמלך מהני וא"צ פתח וכן כתב הר"ן שמצא חכם במועד או שנתחרט על נדרו. ולי נראה דגם האי תלמודא ס"ל הכי לדינא דחרטה מהני ופותחין לו פתח בכך אלו היית יודע שעכשיו תתחרט על הנדר מעיקרו מתירין לו וא"כ זהו כפירש"י ומה דאמרו הכא שלא מצאו לו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל כהדא ר' שמעין ברבי וכו' ה"ק דמיירי שאינו מתחרט וצריך פתח להתירו ולא מצאו קודם המועד ועכשיו מצאו ע"י חכם אחד שבא במועד וכהדא וכו' דקאמר או הוא או כהדא עובדא דר"ש ברבי שנתחרט ע"י מעשה של אותו הזקן והתירו לו א"כ מוקמינן להמתנ' נמי בכה"ג שעכשיו במועד הוא שנתחרט ע"י איזה מעשה ומתירין לו בכך אעפ"י שקודם המועד היה בדעתו להשלים נדרו והכי מוכחא בהאי עובדא דגריס בהאי תלמודא בפ"ט דנדרים הלכה א' דקאמר שם ר' יוחנן פתח ותהי ואלולא דו תהי הוא אתי כלומר ר' יוחנן פתח לאחד בחרטה וא"ל תהית אם אתה מתחרט על הנדר מעיקרו ואם עדיין לא תהית יבא בלבך להתחרט וכלומר תן דעתך אם אתה עומד בנדרך או מתחרט אתה ופריך שם ותהית לאו כנולד הוא א"ר הילא התהות מצויה כהדא ר"ש לא מצאו פתח לנדרו וכו' כהאי דהכא והשתא הכי מיתפרשא נמי הא דהכא דמיירי שלא מצאו פתח לנדרו עד תוך המועד אי נמי כהדא ר"ש ברבי וכו' שנתחרט הוא במועד על ידי שנמלך ממה שהיה בדעתו מקודם ומתחרט על הנדר מעיקרו במועד ומתירין לו כמו שעשה ר' יוחנן ואתיא הא דהכא כמסקנת תלמודא דילן בנדרים:
אמר ר' סימון גזרו עליהן שלא יכנסו לרנל מנוולין. וכך הוא בבבלי ריש פרקין ושאר כל אדם מ"ט אסורין כדתנן אנשי משמר וכו' כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין וה"נ כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין. וכתב הגהת מיימוני יש שרצו לומר מהאי טעמא דמי שגילח ערב הרגל מותר לגלח ברגל דמ"ט אין מגלחין במועד כדי שלא יכנס ברגל כשהוא מנוול וזה לא יכנס וטעות הוא בידם חדא מדלא חשיב ליה בהדי אלו מגלחין ועוד הרי שאבדה לו אבדה ערב הרגל ולא גילח דאנוס הוא ואפ"ה אסור לגלח במועד וכי תימא שאני התם דלא מוכחא מילתא אבל הכא מוכחא מילתא שגילח ערב הרגל הא ליתא דלאחר שגילח ברגל תו לא מוכחא מילתא אם גילח ערב הרגל אם לאו וכדאמר אביי יאמרו כל הסריקין אסורין וכו' מהר"ם עכ"ל וכן כתוב בהג"א ריש פרקין בשם א"ז ועוד יש להוסיף ראיה לזה מדמדמה דינא דמועד לדינא דאנשי משמר כדקאמר הכא והתם וכי תעלה על דעתך לומר שאם אנשי המשמר גילחו ביום שהוא קודם שיכנסו למשמרתן שמותרין הן לגלח בתוך משמרתם והא מתני' סתמא קתני א"כ כי דייקת נמי ממתנ' דהכא לטעמא דכל אדם אסורין כדדייק הש"ס ויהיב האי טעמא גופה דהאי טעמא דאנשי משמר על כרחך דשוין הם לדינא. וגם אין להקל ולומר דאם המגלח אין לו מה יאכל אפשר להצטרף זה ולהתיר מי שגילח ערב הרגל חדא דהא נמי לא מוכחא מילתא ואכתי יאמרו כל הסריקין אסורין וכו' ועוד דעיקרא דהאי מילתא למיתלי קולא בהאי שאין לו מה יאכל אידחי לה לגמרי בהאי תלמודא לקמן בהלכה ג' גבי אין כותבין שט"ח במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל ה"ז יכתוב דבעי ר' ירמיה לפרש אם אינו מאמינו ללוה או שאין לו מה יאכל ללבלר א"ל ר' יוסי אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד וכלומר דתתלי נמי היתרא בכל אומנות ואומנות אם אין להאומן מה יאכל ונמצא איסור מלאכה שאסרו במועד תיבטל לגמרי אלא אם אינו מאמינו למלוה שעברה או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה וכדפרישית שם. ובאמת שאין לתמוה על רש"י והר"ן ז"ל שפירשו שם כמ"ד דר ירמיה והרי דחה ר' יוסי סברת ר' ירמיה לגמרי שהן סמכו על מה דמשמע מתלמודא דילן לעיל פ"ב דף י"ג דהתירו שכר פעולה אם אין לו מה יאכל אבל לא מצינו זה לא להרי"ף ולא לשם א' מגדולי הפוסקים שפירשו כן גבי כתיבה וכן לשון הרמב"ם ז"ל בדין זה כך הוא בפ"ז מהל' יו"ט בהל' י"ב מי שצריך ללוות במועד ולא האמינו המלוה בע"פ ה"ז כותב שטר חוב ולא הזכיר שום מהסופר הרי דתפס לדברי רבי יוסי דהכא לעיקר ועוד דנהי גבי כתיבה קאמרי שם כדמשמע בתלמודא דילן מהיתרא דסופר או משאר איזה אומן מ"מ לא דמי לתגלחת כדלקמן ומסקנת הש"ס דהכא כהאי דר' יוסי קיימא מכח האי קושיא דא"כ תתיר את כל האומנות במועד. והשתא מה במלאכת הכתיבה דאין כאן איסור כ"א הכותב בלבדו ואסרו הכא אף שאין להסופר מה יאכל מכ"ש במלאכת הגלוח שיש כאן איסור להמגלח ולהמתגלח פשיטא ופשיטא שאין להקל ולתלות לקולא ולפ"ז אף לתלמודא דילן אין ללמוד תגלחת משאר שכר פעולה ובמה שגילח ערב הרגל כבר דחי לה הא"ז ומהר"ם ז"ל ומי יקל כנגדם ופשיטא למאי שנתבאר בהדיא מהאי תלמודא וכדאמרן. וכל הרוצה להקל יבוא ויתרץ לבאר האי דהכא ויפרק מה דהסוגיא דהכא ומהבבלי מתנגדית לו במה דמדמה בגילוח לדין דאנשי משמר וכן במה שהקשיתי דלא דמי תגלחת לשאר שכר פעולה. ודי בזה:
וזה אחד מהן וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו'. ובבבלי פרקין דף ט"ז קאמר ומנלן דמפקרינן נכסיה דכתיב וכל אשר לא יבא וגו' יחרם כל רכושו. ואע"ג דבהאי קרא נמי כתב והוא יבדל מקהל הגולה והוה ליה למילף נמי דמשמתינן ליה מהכא כדקאמר כאן ריב"ל משום דיליף התם מקרא הקודם כדקאמר שם ומנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז והאי תלמודא דלא יליף מקרא דאורו מרוז איכא למימר דס"ל כהאי איכא דאמרי דהתם כוכבא הוי וא"כ לא שייך למילף דמשמתינן למאן דמשדרינן אבתריה ולא אתא דהא לא שלחו אבתריה דכוכבא למיתי (ורש"י ז"ל פי' כוכבא הוה מזלא דסיסרא והא בקרא כתיב כי לא באו לעזרת ה' וכי מזליה דסיסרא יבא לעזרה ופשוטו של מקרא משמע על כוכב אחד שלא בא ונלחם כדכתיב מן השמים נלחמו הכוכבים וגו') וניחא נמי להא דקאמר שם ומנלן דפרטינן חטאיה בצבורא דכתיב כי לא באו לעזרת ה' ואמר עולא בד' מאה שיפורא שמתיה ברק למרוז איכא דאמרי גברא רבא היה ואיכא דאמרי כוכבא הוה. והא דמייתי לה למילתא דעולא הכא משום דאיכא תרי לישני וללישנא קמא שפיר ילפינן להאי דשלחו אבתריה ולא בא ולא איצטריך לן למילף מכתוב המאוחר וכל אשר לא יבוא וגו' והוא יבדל ולאיכא דאמרי כוכבא הוה ולא מצינן למילף מקרא דאורו מרוז דמשמתינן להאי דשלחו אבתריה ולא אתא א"כ ילפינן מקרא דכל אשר לא יבא כדיליף הכא:
הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך נידוי ונדה אותו האחר וא"ל אדרבה נידויו של זה האחר נידוי הוא וצריך התרה ומשמע דנידויו של הראשון אינו נידוי כלל והא דקאמרי ליה שרי לן ואנן שרי לך דלכאורה משמע שהן ג"כ צריכין התרה ואע"פ שלא היו חייבין בנדוי וכן כתבתי בפנים אלא דיש לדחות דאינהו לרווחא דמילתא קאמרי הכי וכלומר אם אתה מודה בעצמך דשרי לן דנידוי שלך לא הוי נדוי שאין אנו חייבים בנדוי ואז אנן שריין לך וכן קאמר בבבלי פרקין דף י"ז בהאי עובדא דר"ל הוה מנטר פרדיסא וכו' אתא שאל לבי מדרשא א"ל שלו נדוי ושלך אינו נידוי. והרמב"ם ז"ל למד מהאי עובדא דהמנדה מי שאינו חייב נדוי מנדין אותו כדקחשיב להא בסוף פ"ו מהל' תלמוד תורה באלו כ"ד דברים שמנדין עליהן וטען עליו הראב"ד דלא משמע מכאן שהב"ד היו נזקקין לנדות לר"ל אלא אותו שהקפיד על כבודו ונידה אותו נידויו נידוי ולדעת הרמב"ם י"ל דמדקאמרי ליה שלו נידוי אעפ"י שמעצמו נידה אותו וא"ל אדרבה א"כ ממילא שמעינן שאם בא זה לפני הב"ד או שנודע להם היו צריכין להיות נזקקין לכך וה"ז בכלל הכ"ד דברים:
זקן שנדה לצורך עצמו וכו'. ובבבלי שם מסיק דאפי תלמיד שנדה לכבודו נידויו נידוי לכ"ע אלא שהרב אין צריך לנהוג בו נדוי וכפי' הרמב"ם שם:
אלא כי אנן בשנשאל קודם לרגל וכו' כהדא ר"ש ברבי וכו'. עיין לעיל ריש פרקין מה שנתבאר מזה בס"ד:
לא איתאמרת אלא בשתכפוהו אבליו. הסוגיא דהכא מתפרשת לפי דרכה כמבואר בפנים ומסקנת הפוסקים בשתכפוהו אבליו כפי המשמעות מסוגית הבבלי:
רב אמר שפם כנטילת צפררם לכל דבר. הרמב"ן ז"ל הביא לזה בספר המלחמות לסיעתא לפסק הרי"ף דנטילת צפרנים אפי' בגנוסטרא שרי. וכן השפה במועד אפי' אינה מעכבת האכילה שרי ודלא כדעת הראב"ד מביאו הרא"ש ז"ל וטען עליו והסכים שמותר ליטול כל השפה וע"ש. תני מטפחות ספרים איו מכבסין אותם במי רגלים וכו'. הר"ן ז"ל מביא לזה ודעתו דהש"ס מפרש למטפחות הספרים דהמתני' דבשל ספרי קדש קאמר וא"צ לזה אלא דכן דרך הש"ד הזה מייתי הברייתא דאיירי במטפחות ספרי קדש איידי דנקט למטפחות במתני':