אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית

פרק ה · הלכה ה

הלכה ד

במותר מה' סלעין פליגין. בבבלי דף נ"ח. מותר אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש ורב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש ומוקי לה התם אליביה דבשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה כסף מיירי מתני' ובהא פליגי רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר והא דקתני לקמן ואם אין נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה מותר מעשה ידיה קאמר וכיון דלא קא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי ואינו יכול להקדיש מחיים ורב אדא סבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. והשתא פליגי הכא ר"ל ור"י בפלוגתא דרב ושמואל ורב אדא רבי יוחנן כרב ושמואל ור"ל כרב אדא אלא דהתם לא פליגי אלא אליבא דר"מ דלר"י הסנדלר ס"ל כ"ע אליביה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והכא ע"כ הוא אליבא דר"ל דלא מוקי לפלוגתייהו בהכי אלא דפליגי אם המזונות תחת מעשה ידיה כו' או איפכא כדפרישית בפנים והיינו דקאמר במותר מה' סלעין פליגין דבמותר גופי' פליגי כנגד מה תיקנו ובהא תליא פלוגתייהו ומחיים כדאמרן וכן לא נוכל לפרש הכא לר"ל אליבא דר"מ דמודה הוא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דטעמיה מתוך שהוא יכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם וכדמוקי בבבלי דא"כ מ"ט דר"י הסנדלר ולא שייכא האי טעמא כלל להאי אוקמתא דהכא. ואי קשיא למאי דקיימינן השתא אליבא דר"ל דכ"ע סברי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא פליגי אלא בתקנת מעשה ידיה והמותר כנגד מה הם א"כ מ"ט דר"י הסנדלר הא דקתני עושה ואוכלת ומשמע דלא פליג ר"י הסנדלר ברישא ואמאי והא מעלה לה מזונות הא ליתא דטעמא דרישא משום דקי"ל כרב הונא דיכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה דעיקר תקנה היתה במזוני לטובתה אלא שתיקנו תחתיהן מעשה ידיה לבעל וכיון שאינו יכול לכופה למעשה ידיה אינו יכול להקדישן אפי' הוא רוצה לזונה וכדבעי למימר בבבלי לטעמא דמתני' אליבא דרב הונא ולא דחי לה התם אלא דלא תסייע לרב הונא ממתני'. ולפ"ז אתיא הא דר"ל כרב הונא אבל בבבלי קאמר דפליג רב הונא אדר"ל וע"ש:

בשאינו מעלה לה מזונות. וכן לא מעה כסף דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות וכ"כ התוס' סברא זו בד"ה במעלה לתרץ הקושיא לוקמה מחיים ודמעלה לה מעה כסף פו' וע"ש ועיין לקמן ריש פ"ו ד"ה מעשה ידיה. ונ"ל לר' יוחנן דעיקרא דמתני' משום סיפא איצטריך לאשמעינן פלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר דאי משום רישא פשיטא דעושה ואוכלת כיון שאינו מעלה לה כלום כדקאמר בבבלי דהא אין יכול לומר לעבדו העברי עשה עמי ואיני זנך כ"ש לאשתו. ואין להקשות לר' יוחנן אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקט במעשה ידיה עצמן ולאחר מיתה משום דאיכא למימר דקמ"ל לר"מ רבותא בכל חדא וחדא וה"ק מחיים דידה לא מצי מקדיש מעשה ידיה ואע"ג דשכיחי יותר ואע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה ולאחר מיתה קמ"ל רבותא דאפי' מותר דלא שכיח כ"כ דלא עביד ואתי אע"פ שאינו מעלה לה המעה כסף שהוא כנגדו קדוש דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ש מעשה ידיה עצמן וכן תירץ הר"ן ז"ל אליבא דרב ושמואל בבבלי דמוקמי למתניתין כרבי יוחנן דהכא וע"ש:

אבל אם היה מעלה לה מזונות ד"ה קדשו. וא"ת הא ע"כ דר"י ס"ל אליבא דר"י הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מדמוקי פלוגתייהו במותר ולאחר מיתה וא"כ אמאי קאמר ד"ה קדשו וי"ל דשאני ליה לר"י הסנדלר בין מחיים לבין אחר מיתה וטעמא דמילתא דכיון שהוא מעלה לה מזונות ומעה כסף יכול לכופה למעשה ידיה ונעשה כמי שאמר יקדשו ידיך לעושיהם וידים איתנהו בעולם והיינו דר"י הסנדלר ס"ל דאין האשה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ואינה יכולה להפקיע עצמה משיעבודה (וכגוונא דאמר ר"ל בבבלי אליבא דר"מ דמוקי ליה דלא כדרב הונא) ולפ"ז ר"י הסנדלר פליג נמי בהא אדר' מאיר דאליבא דרבי מאיר ע"כ דסבירא ליה כרב הונא דיכולה אשה לומר איני ניזונית כדמוכח לעיל לשיטת רבי יוחנן דהכא. ולדידן דקי"ל כר"י הסנדלר בהא דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל כדמסיק בבבלי וקי"ל כרב הונא דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה כדפסק הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות והילכך לא אמרינן נעשה כמי שאמר יקדשו ידיך לעושיהן דהא אינו יכול לכופה אלא דוקא אם אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן אז מהני דהידים איתנהו בעולם והן משועבדים לו כל זמן שלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' ערכין הל' כ"ח וע"ש ועיין בהר"ן שדקדק על דבריו ובמ"ש ניחא דהא דקאמר והן משועבדין כל זמן שלא אמרה איני ניזונית כו' קאמר ואנן לא קי"ל נמי כר"מ בהא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והילכך צריך שיאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן:

והוא שתהא מצודה פרושה בפניו. ובבבלי שם קאמר משום כדי חייו ובצייד עני שאין לו מה יאכל היום וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' מכירה הל' ו':

שנייא היא הקדש. אפילו אמר היום לאו כלום הוא וכן סתם הרמב"ם ז"ל דבריו בפ"ו מהלכות ערכין הלכה כ"ו אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיצד מה שתעלה מצודתי מן הים קדש כו' לא אמר כלום:

המקדיש את עבדו הוא קודש. בבבלי פ' השולח דף ל"ח פלוגתא היא דאיכא למ"ד התם דיצא לחירות מאי טעמא גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר והרמב"ם ז"ל בערכין שם הלכה י"ז פסק דגופו קדוש וכסתמא דברייתא דהכא ועיין בכסף משנה שם:

ומעשה ידיו הקדש. כדמסיק דעל השאר קאמר אבל יוציא מהן לפרנסתו דבשאין הרב מעלה לו מזונות מיירי וכדמסיק בבבלי גיטין פ"ק דף י"ב מההיא דר' יוחנן לקמן הקוטע יד עבדו כו' דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והתם מפרש להא דקאמר דמתפרנס העבד ממעשה ידיו היינו שהוא לוה ואוכל ועושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע דאי לאו הכי הקדש חל על מעשה ידיו ופרוטה קמייתא קדשה לה וכן פ' הרמב"ם בהל' ערכין שם. אבל במאי דקאמר הכא לקמן המקדיש עצמו כולו קדש (כדאיתא פ' החובל) לא פסק כן אלא כהאי דאמר בבבלי פ' השולח שם המקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו וכן הוא בתוספתא דערכין שם:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה