מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה י
לא סוף דבר שנשבית בחיי בעלה. ובתוספתא גריס איפכא נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ולאח"כ מת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה וכלומר דלא תימא שכבר נתחייב בפירקונה בחייו וכן הוא בבבלי דף נ"ב ולפי גירסת הרי"ף ז"ל דגריס אין היבמין חייבין לפדותה דאפילו זקוקה ליבם היא אין חייבין וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות אישות הלכה ה':
ליישוב. והרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' אישות הלכה י"ח כתב נשבית חייב לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה אפי' היה בעיר אחרת מיטפל לה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה ע"כ וכן כתב הטור סימן ע"ח חייב לפדותה ומחזירה לבית אביה ומהכא משמע דאין צריך להחזירה למדינתה ולא ראיתי לא' מן המפרשים שכתבו מזה:
קצץ הוא אביד. ובפרק מי שמת הלכה ו' מייתי לה להך עובדא הכי קריבתיה דר"ש בר ווא הוות חששה עינה אתת גבי רבי יוחנן אמר לה קצץ הוא אהין אסייד אין קציץ מן פורניך אין לא קציץ בעליך יהיב ליך. ולמדו מזה הפוסקים לומר דאפילו באשת איש הדין כן דיש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה דנתרפא' מכתובת' וכן דעת בעל העיטור הביאו הטור סימן ע"ט אבל הרא"ש והר"ן ז"ל דחו לה דהא דקאמר בעליך יהיב ליך מנכסי בעליך קאמר ודוקא באלמנה הדין כן כדמחלק בבבלי ומייתי עובדא התם באלמנה אבל בא"א אין חילוק ובין יש לה קצבה ובין אין לה לעולם מתרפאת מנכסי בעלה וכן נראה מדעת הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"ז שסתם וכתב האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא ובפי"ח בדין אלמנה חילק בה בין יש לה קצבה או לא: