אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה א

פרק ב

האשה. אם יש עדים וכו'. הקשו בתוס' וכי איכא עדים להימניה במיגו ' דאי בעי אמר פרעתי ותירצו משום דהוי מיגו במקום עדים והר"ן ז"ל תירץ משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"כ הרא"ש ז"ל. ונ"מ בין אלו ב' התירוצים דלתירוץ התוס' איכא לאוקמי מתני אפילו במקום שכותבין כתובה ונאבדה מיירי אבל לתירוץ הר"ן ע"כ במקום שאין כותבין מיירי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי הא דקאמר רבי יוחנן בריש פ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי עד שתוציא כתובתה (והר"ן פירש דאפי' לשיטת הרי"ף איכא לאוקמי בשהודה הבעל קודם מיתתו שלא פרע וכן בגרושה שתבעה מיד שגירשה אלא דמלישנא דמתני' משמע דבסתמא מיירי) אבל לדעת התוס' בסוף פ' הכותב אפי' במקום שכותבין כתובה ולא נקיטה כתובה אינו נאמן לומר פרעתי משום דקי"ל כותבין שובר וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ועיין לקמן בד"ה כ"ע מודיי:

והלך אחר הרוב. בבבלי משני רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין ' לה קול איתרע לה רובא והיינו לרב דס"ל בריש המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב כדפירשו התוס' דלרב פריך והכא משני לה למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובעל המאור ז"ל פי' אפילו לשמואל פריך מטעמא דאיכא חזקה דגופא דמסייע לרובא וכבר דחה פי' זה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דלא שייך לומר חזקה דגופה אלא גבי זנות דהעמידנה בחזקת כשרות וכהאי דאמרינן משאירסתני נאנסתי דנאמנת והולכין אחר חזקה דגופה אבל לא שייך לומר דאשה עומדת בחזקה שלא נשאת מעולם ואין לך בה אלא רוב וכן מוכח מהכא דקאמר זאת אומרת כו' ולא אזלינן בממון בתר רובא אלא בדבר אחד דאפרש מטעמא דאיכא חזקה כדאמר התם דף צ"ג גבי הא דרבי אחא גמל האוחר בין הגמלים דהוא גופיה מוחזק ואיכא אומדנא דמוכח וחזקה דכה"ג הוא דמסייע לרובא:

רבי חייא רבא וכו'. היינו דתני ר"ח קמייתא בבבלי ריש שנים אוחזין וכן מסקנת כל הפוסקים אע"ג דדחי לה התם כמו דדחי הכא היינו על הא דקאמר ותנא תונא דממתני' ליכא סייעתא אבל מכל מקום הילכתא כוותיה דר"ח בהא מטעמא שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו מעד אחד וכו' כדמפרש התם:

כל עמא מודיי שהוא חייב לה מנה. משמע מהכא דלא הוי ליה מודה במקצת ואינו חייב שבועה דאורייתא אי מטעמא משום דהוי שיעבוד קרקעות דכשיש לה שטר על אותו מנה דמי וכן דעת הראב"ד והרא"ש ז"ל והביא ראיה מסוגיא דהכא לפי פירושו בריש פירקין כדפרישית בפנים. או מטעמא דאין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה אלא בדבר שאיפשר לכפור בו כדכתב הרמב"ם ז"ל בכ"ד מהלכות טוען הלכה ד' וכאן אינו יכול לכפור בכל שהרי עכ"פ מנה יש לה ונ"מ במקום שכותבין כתובה ונאבדה דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהבאתי לעול דבכה"ג נאמן לומר פרעתי ולא הוי טוען אחר מעשה ב"ד ולפ"ז חייב שבועה מן התורה כשהודה במנה אבל לטעם הראשון אכתי הודאת שיעבוד קרקעות הוי דדמינא דגמרא אין הכתובה נגבית מן המטלטלין אבל במקום שאין כותבין דלכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי בזה ודאי לאו מודה מקצת קרינן ליה דליחייב שבועה מן התורה. והרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' אישות הלכה כ"ה כתב היא אומרת בתולה נשאתני וכו' ואם אין לה עדים בזה ה"ז נוטלת מנה ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה וכבר יישב הה"מ דבריו שם על מה שהשיג הראב"ד בזה דאין כאן אלא שבועת היסת שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא דלבתר דתיקנו הגאונים שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה להיות כשאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד אלא דאכתי הקשה עליו הוא ז"ל שהרי דבריו שם במקום שאין כותבין כתובה ובוה לכ"ע לא מיקרי מודה במקצת כיון שאינו יכול לכפור בכל וע"ש דלא תירץ כלום על זה ולענ"ד נראה דאינו מוכרח שם לפרש דברי הרמב"ם דבמקום שאין כותבין מיירי דמ"ש שם הלכה כ"ב במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה כו' בא להשמיענו דהא דאמרינן אין האשה גובה עיקר כתובתה עד שתוציא שטר הכתובה דוקא במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין אינו נאמן לומר פרעתי על עיקר הכתובה דכטוען אחר מעשה ב"ד הוא כפי שיטתו ז"ל ומ"ש לקמן היא אומרת בתולה נשאתני וכו' לא קאי אהא דלעיל אלא דבא להשמיענו הדין כשאין שם כפירת הכל אלא דחולקין בטענת מנה ומאתים ובמקום שכותבין כתובה ונאבדה ואע"ג דסיים שם הוא ז"ל באותה הלכה וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו יש לומר דזה לא קאי אלא לענין שאינה גובה אלא בראיה כמ"ש לעיל ועל זה קאמר שם ונאמן הקטן וכו' ועיין בהה"מ שם בד"ה וכל הדברים וכו' דע"כ במקום שכותבין ונאבדה נמי צריך להשמיענו מהו הדין אם נפלה הטענה ביניהם דבהא ודאי חייב שבועה מן התורה כשהודה במנה אבל במקום שאין יכול לכפור בכל ואינו נאמן לומר פרעתי הכל ודאי אין כאן שבועת התורה וסמך עצמו על מ"ש בהל' טוען כמבואר וכן יש לפרש לדעתו ז"ל הסוגיא דהכא דה"ק כ"ע מודיי שהוא חייב לה מנה כלומר דאנן סהדי דמנה חייב לה ודאי וא"כ טענתייהו לאו בהאי מנה אלא אאידך מנה בלחוד וכופר בכל מיקרי ולפיכך פטור משבועת התורה ומתני' נמי במקום שאין כותבין כתובה מיירי כדפרישית לעיל לשיטתו ועיין שם:

בגין אלו שיצאו ביום הכיפורים. כדפרישית בפנים הא דלא נקט אלא ביה"כ ובסוף תענית אמרי' לא היו י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים איכא למימר משום דיה"כ היה מנהג מקדם קודם שנהגו עדיין בט"ו באב לפי הטעמים דאמר שם בגמרא א"נ כדדריש התם צאינה וראינה וגו' ביום חתונתו זה מ"ת על יה"כ שניתנו בו לוחות אחרונות ושייך שפיר המנהג שהיו נוהגין לעשות סימן אבילות ביום החתונה זכר לאבילות ירושלים שבטלה מהן שמחת חתנות מ"ת ביה"כ ושדה יהושע דחק עצמו בחנם בזה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה