מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
בתולה נשאת ביום הרביעי. ולא בליל החמישי כן פירשו התוס' בבבלי ריש מכלתין ד"ה ליום הרביעי. ואפילו לבר קפרא דקאמר בגמרא טעמא משום ברכה מודה הוא בנשואין דביום הרביעי דוקא ועיין לקמן ד"ה בר קפרא:
שאם היה לו טענת בתולים. עיין לקמן בד"ה בוגרת:
בר קפרא אמר מפני שכתיב בם ברכה. בבבלי דף ה' אמרי' איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי דבהאי פורתא לא חיישינן לאיקרורי דעתא או דילמא נישאת ברביעי ונבעלת בחמישי דחיישינן לאיקרורי דעתא ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן אי הכי כלומר לטעמא דאמרת דברכה דדגים נמי חשיבא. אלמנה נמי תיבעל בחמישי ברכה דאדם עדיפא ליה ומייהו בתולה לא תנשא בששי דלזמן ארוך כ"כ חיישינן לאקרורי דעתא אבל מרביעי עד חמישי לא הוי חיישינן לאקרורי דעתא והיתה נבעלת ברביעי אי לאו טעמא משום ברכה ע"כ. ומשמע דבר קפרא לא פליג אטעמא דמתני' ואית ליה נמי משום טענת בתולים. וכתב היפ"מ דלשיטתא דהאי תלמודא א"א לפרש כן וע"כ דפליג אשיטתא דבבלי מדפריך לקמן והלא כתיב ברכה בשביעי והא ודאי כולי האי משבעה ועד שני חיישינן אלא על כרחך דלית ליה לבר קפרא טעמא דטענת בתולים ועוד דלקמן קאמר לר"א דאית ליה טעמא דטענת בתולים משמע דפליג אבר קפרא ואי קשיא דא"כ לבר קפרא בתולה נמי תנשא בחמישי ותיבעל בששי דהא ברכה דאדם עדיפא הא ליתא דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ העולה מדבריו שם וזהו מן הדוחק לתרץ כן. ובעל יופי מכלול האריך שם לפלפל בדבריו והעלה דגם לבר קפרא אית ליה טעמא דטענת בתולים אלא דס"ל דטעמא משום ברכה עיקר הוא ואף במקום דליכא טעם דטענת בתולים כגון שב"ד קבועים בכל יום ואכה"ג פריך ותנשא בשבת כו' וע"ש אבל סוף סוף גם לדבריו קשה דבמאי פליג ר"א אבר קפרא דהרי כמו לבר קפרא אם אזדא לה טעמא דטענת בתולים כגון במקום שב"ד קבועין בכל יום או שאין קבועין כל עיקר אפ"ה נישאת ברביעי מטעמא דברכה כן הכא נמי לר"א כדקאמר בהדיא לקמן. גם מה שכתב שם בפירוש השני דבר קפרא דהכא אנשואין נמי קאי דנשאת אור ליום חמישי והכריח כן מדפריך לקמן כלום אחרים מתירין אלא בשכנס אבל בשלא כנס הרי קונה קנין בשבת ואם איתא דאנבעלת בליל חמישי לחוד קאי טעמא דבר קפרא וכשיטת הבבלי מאי פריך מקנין בתולה בשבת דהא קניא לה בנישואין מע"ש אלא ע"כ דבר קפרא אמר אף הנישואין יהיו בלילה והילכך פריך שפיר דלא איצטריך לטעמא שאין כתוב בו ברכה לבריות ע"כ. ועדיין לא העלה ארוכה לדבריו ז"ל דלפ"ז לא שייכא הא דרבי מנא בתרה דקאמר הדא אמרה כו' ומאי איריא ארמלין דקאמר אם בשלא נכנסה לחופה מבע"י גם לבתולה אסור לקנותה בשבת ועוד דדוחק גדול הוא לפרש כן לבר קפרא דנאמר עיקר תקנת חכמים היה מתחילה שתהא נשאת בלילה ולא ס"ל דליחוש דילמא לא מצי בעיל משום טירדא דנשואין. והנראה לפענ"ד דודאי זה עיקר הוא דגם לבר קפרא אית ליה טעמא דטענת בתולים ואזלא שיטתא דהכא כשיטת הבבלי ונבעלת לאור חמישי קאמר והא דמקשי והלא כתיב ברכה בשביעי היינו למאי דס"ד מעיקרא דלית ליה לבר קפרא אלא טעמא דברכה לחוד דתנא הוא ופליג אמתני' ולא איכפית ליה נמי לחלק בין ברכה דיום לברכה דבריות אבל לבתר דמשני דברכה דבריות בעינן דוקא א"כ ע"כ דסברא ליה נמי טעמא דטענת בתולים דהא ברכה דאדם עדיפא ואי קשיא אדפריך הא אילו הוה כתיב ברכה כו' ואמאי לא פריך תיפוק ליה משום טענת בתולים הא ליתא דעדיפא מינה פריך דאפילו ביאה גופה בתחילה אסור והא דמקשי כלום אחרים מתירין אלא בשכנס כו' משום אלמנה הוא דקא מדחי לה דלא איצטריך לטעמא שאין בו ברכה לבריות דלא שייכא חופה בה וכדפרישית בפנים דהא על תרוייהו קיימינן וכקושיא קמייתא הא אילו כו' דהוו נישאות בין בתולה בין אלמנה בשבת לא כן תני כו' דעל בתולה לחודה קאי כן נמי קושיא בתרייתא על אלמנה לחודה מיתפרשא ולומר דלא מיתוקמא הך טעמא לכולה מתני' ולא צריכין לזה ובזה אתייא שפיר כל הסוגיא ואזלא האי שיטתא כשיטת הבבלי ואבעילה לחודה קאי טעמא דבר קפרא דאין לנו לחלק בין האי תלמודא להש"ס בבבלי במה שמפורש בהדיא דברי התנא בברייתא כמו שהובאה שם (ובעל שדה יהושע כתב לפרש קושיא דוהלא כתיב ברכה בשביעי כמו דמפרש היופי מכלול דעל מקום שאין ב"ד קבועין קאמר וזה מבואר דדוחק הוא לפרש במה שלא הוזכר בהדיא ואכתי אין לנו הכרח ג"כ דס"ל נמי לטעמא דט"ב כדפרישית ובקושיא השניה כלום אחרים מתירין כו' לא הרגיש כלל בזה) אלא דאכתי נשאר לנו לבאר במאי פליגי בר קפרא ור"א כמו שהקשיתי לעיל דהרי לבר קפרא אית ליה נמי טעמא דטענת בתולים ור"א אית ליה נמי טעמא דברכה כדאמר לקמן אף הוא אית ליה כו' אמנם כד דייקינן שפיר איכא נ"מ גדולה בינייהו דלבר קפרא לא צריכין לטעמא דשקדו שיהא טורח בסעודה ג' ימים כו' דבהני תרי טעמי ברכה וטענת בתולים לחודייהו סגי בבתולה דנשאת ברביעי ונבעלת לאור חמישי ולדידיה טעמא דברכה טעם כעיקר הוא ואם עבר נקרא עבריינא אפילו במקום דליכא טעמא דטענת בתולים כדלעיל דהתוס' בד"ה ותנשא בא' בשבת לא דייקי דטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אלא מכח קושיא דלא משני הש"ס התם דהיינו טעמא דנשאת ברביעי כדי שתבעל בחמישי משום ברכה ומדחזינן להאי ש"ס דקאמר הכי לבר קפרא וכן לקמן על קושיא דתנשא בראשון קאמר ואית דבעי מימר כהדא דבר קפרא כו' וכדפרישית שם ש"מ דלית ליה טעמא דשקדו וטעמא דברכה עיקר לשיהא נקרא עבריינא משום זה וכן לא דייק הכא כדמדייק התם לקמן טעמא משום ברכה כו' כהוכחה הב' של התוס' שם ובהא בלחוד הוא דפליגא שיטתא דהכא אשיטתא דבבלי אבל ר"א תופס עיקר הטעם משום טענת בתולים אלא דבמקום דלא שייכא הך טעמא ס"ל נמי דאיכא טעמא דברכה כדלקמן ומשום עצה טובה ולא מקרי עבריינא ולדידיה ע"כ דאית ליה טעמא דשקדו לאיח בעי מימר קמא דלקמן וכמבואר שם:
אילין דכנסין ארמלין. דוקא ארמלין ואביאה קאי כן פי' הרא"ש ז"ל לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה וכן פסק בש"ע א"ח סימן של"ט וכן אין להכניס בתולה לחופה בשבת לכתחילה דע"י חופה קונה אותה ועיין בתוס' יומא דף י"ג ד"ה ולחדא:
קול יוצא לאנוסה. למאי דפרישית בפנים משמע דמסקנא דהכא דאין כאן אלא ספק אסד לעולם ואפילו באשת ישראל וכן מוכח כל האי סוגיא דלקמן אליבא דר"א דלא מחלק כלום. ושדה יהושע לא דיבר נכונה בזה וכבר השיגו הרב בעל משנה למלך בי"ח מהל' א"ב. ובבבלי דף ט' מחלק לה בין אשת כהן לאשת ישראל דס"ס הוא וכבר תירצו התוס' שם ד"ה ואב"א דהיינו טעמא דס"ס היא ושרי דרובא דרצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן ובמקום חד ספיקא הוא דחשבי רבנן רצון רובא לגבי אונס אבל במקום ס"ס שרי דהעמידנה על חזקתה:
קידשה בחופה לית ליה באילין קנסייא. ואין חוששין שמא אחר החופה זינתה וכן כתב הר"ן ז"ל דבמקומות הללו שרובן מקדשין וכונסין לאלתר ליכא למיחש להכי דאם זינתה ודאי קודם לכן זינתה:
על דעתיה דר' לעזר במקום שב"ד יושבין כו'. בבבלי דף ג' קאמר בפשיטות דבמקום שב"ד קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום והכא א"א לפרש כן דבניחותא קאמר לה לרבי אלעזר דהרי מסיק דס"ל נמי טעמא דברכה אבל ש"ס הבבלי לא סבירא ליה הכי כדכתבו התוס' שם דמשום ברכה גרידא לא היו קובעים יום. ושדה יהושע פי' כל הסוגיא מעל דעתיה דרבי לעזר עד לא בע"ש דקאי על ברייתא דלעיל דמחלק בין שני לשלישי וכן הא דפריך ותינשא בראשון כו' לברייתא דלעיל דאמר בשלישי לא מיחו אבל יותר מכאן אין שומעין להן לזה בא להקשות דבאתר דאיכא ב"ד בשני וחמישי תנשא בראשון ולמחר ישכים לב"ד ומשני אית דאמר כו' עכ"ל ודברים אלו אין להם שחר ומבואר הוא דהאי ותינשא בראשון כקושית הבבלי היא וכן שינוייא דמשני וכדפרישית בפנים וכן לקמן בהסוגיא פירש כמה דברים נדחקים ללא צורך:
לעשות סעודת אירוסין אסור. והטעם משום קביעת סעודה כדפרישית בפנים וכן פסק בש"ע א"ח סימן רמ"ט אסור לקבוע בע"ש סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו הוא סעודת אירוסין כו' ומשמע דוקא קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול דזה כל היום אסור כדאמר פרק השולח שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש כו' ושתיהן נעקרו והן הן דברי הה"מ בפרק שלשים מהלכות שבת שכתב שם על מ"ש הרמב"ם ז"ל אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת כו' וז"ל ונראה מלשון רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בע"ש וכל היום בכלל האיסור והוכיח כן ממימרא דגיטין ולאכול ולשתות בלא קביעת סעודה אפי' סעודה שרגיל בחול (כלומר אפילו הוא כעין סעודה שרגיל בכל יום לא מיחשבא קביעות מכיון שעכשיו אוכל בלא קבע וא"צ למה שנדחק הט"ז שם דבזה מותר מן הדין להתחיל כל היום אבל מ"מ מצוה למנוע מן המנחה ולמעלה אפילו בקביעת סעודה שרגיל בה בימות החול וכן הוא מדויק בדברי הרמב"ם ז"ל שם) כל היום מותר להתחיל ומבואר כן בפ' ערבי פסחים וכרבי יוסי ולקבוע סעודה שנהוג בה בחול מצוה להמנע מתשע שעות ולמעלה לפי שסבר רבינו דאע"ג דקי"ל כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו דוקא בלא קביעת סעודה כך נראה לי לדעת רבינו ונכון הוא עכ"ל ולמדנו מזה דבערב יום טוב ואפילו בע"פ אין איסור כל היום בקביעת סעודה ואפילו בסעודה שאינו רגיל בה דבזה ע"ש חמיר מע"פ דהרי לא אסר הרמב"ם ז"ל קביעת סעודה מדינא אלא בע"ש כדאשכחן בהאי מימרא דגיטין אלא דבחד צד ע"פ חמיר מע"ש ושאר עי"ט והיינו מתשע שעות ולמעלה דבהו מותר מדינא לאכול עד שתחשך ובע"פ אסור מן הדין כדתנן ע"פ כו' וכדפסק הרמב"ם ז"ל בסוף ששי מהלכות מצה אבל מקודם אין איסור מן הדין בע"פ ואפילו בקביעת סעודה כ"א בע"ש הוא דאסור וטעמא דמילתא דמן המנחה ולמעלה הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול ואינה אלא מצוה בעלמא אבל בע"פ חיובא הוא כדאמר התם דמודי רבי יוסי בע"פ משום חיובא דמצה דבשאוכל סמוך לחשיכה אתי למיכל למצה אכילה גסה הילכך בזה ע"פ חמיר הוא מע"ש אבל מקודם אין הטעם משום אכילה גסה אלא דאין זה כבוד השבת שיקבע סעודה שאין רגיל בה בע"ש כמו שראוי לקבוע בשבת דבסעודה כזו מן הסדר להמשיך ולהרבות בה וזה נמי מדוייק בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות שבת שם בריש דבריו אסור כו' מפני כבוד שבת וזה בסעודה שאין רגיל בה וכל היום אסור וכטעמא דפרישית ולא כפי' רש"י בגיטין שם ובסוף דבריו כתב שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול והינו בסעודה שרגיל בה דמצוה בלבד היא עה"ט והיינו דתנן בפ"ג דפסחים ההולך לשחוט כו' ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו כו' דהתם קודם זמן הביעור מיירי כדקתני ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כו' ואז מותר בקביעת סעודה ואפילו שאינו רגיל בה אפי' בע"פ כמו בשאר עי"ט. ובזה מסולקת תמיהת הרב מ"א בסימן רמ"ט ותמ"ד שתמה על ההיא דהכא דאיך יחלוק על מתני' דתנן ההולך בע"פ כו' וא"צ למה שנדחק שם לפרש הא דהכא ולחלק בין אירס קודם לכן או בשעת הסעודה. וקרבן העדה בתענית שם סיבב בערבובי דברים לחזק דבריו מה שתירץ שם דסעודת אירוסין בערב ליל פסח מיירי:
אפילו בט' באב יארס. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעשירי מהל' אישות הלכה י"ד:
כאן להלכה כאן לד"ת. ובסנהדרין שם גריס כאן להלכה כאן למעשה והיינו הך דהואיל ומן התורה מותר למעשה דינו דין וכן פסק הטור ח"מ סימן ה' וכן הביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל להאי דהכא בסנהדרין שם וכגי' דכאן וכדפרישית בפנים וכן פי' הסמ"ג הביאו הב"י שם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בי"א מהלכות סנהדרין הלכה ג' דיני ממונות אע"פ שדנין אותו בכל יום מן התורה שנאמר ושפטו את העם בכל עת מדבריהם שאין דנין בערב שבת. וקרבן העדה בביצה שם כתב וז"ל כאן להלכה דברי ר"ח ודיוקא דמתניתין היינו להלכה שאם דן דיני ממונות בערב שבת דינו דין וכאן הא דאמר רבי חנינא בשם רבי אבהו שאין דנין לדבר תורה אם בא אחד ושאל אין מורין לו היתירא לדון דיני ממונות בערב שבת ע"כ ומאשר ידעתי את האיש ואת שיחו והרואה יראה מנהגו אשר ינהג לכן שמתי אל לבי לא לשוב בדרך הזה עוד כאשר עשיתי במסכתות הקודמים ולבא אחרי דבריו להעתיקם:
בוגרת כחבית פתוחה היא. מסקנת רוב הפוסקים דדוקא טענת פ"פ אין לה אבל טענת דמים יש לה וכגירסת רש"י ז"ל בפ' אלו נערות דף ל"ו אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הב"ע דקא טעין טענת פ"פ כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' אישות הלכה י"ג והה"מ ז"ל הביא שם בשם הרמב"ן ז"ל דהעלה ג"כ כגירסת הרמב"ם מכח ההיא דהכא דאמר בוגרת כחבית פתוחה. אבל קשה דמהכא משמע דאפילו טענת דמים אין לה וכחבית פתוחה שנתרוקנה ואין בה כלום קאמר כדמוכח מדקאמר לקמן ע"ד דר"א בוגרת אימתי היא נשאת דלא שייך בה טעמא דישכים ויבא לב"ד אלמא אין לה טענת בתולים כלל וכולה סוגיא אליבא דר"א קיימא כדמסיק וכולהון כו' וצ"ל דהא דרבי יונה מימרא באפי נפשה היא והדא דאת אמר כו' סתמא דהש"ס קאמר לה ואליבא דר"א אין לה טענת בתולים כלל כדמסיק וכן הא דקאמר בכולהון לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ר"א היא ולא סבירא לן כוותיה לדעת רוב הפוסקים אלא דהיכא דאין לה טענת בתולים מותר נמי לקיימה ואפי' במקום דטענתו טענה לענין בתולים מ"מ אינה אסורה עליו אם יש כאן תרי ספיקי כמו שאבאר לקמן הלכה ו' ובלאו הכי ע"כ צריך לפרש כן דהרי מהכא משמע דמחלקינן בין ממונא לאיסורא אפילו היא מודה לדבריו שפתח פתוח מצא אלא שאומרת שתחתיו נאנסה או שהיא מוכת עץ דלענין כתובה נאמנת ולקיימה אינו רשאי כדקאמר בהדיא בההיא עובדא דר' וכן בהא דמייתי לקמן היא אומרת משארסתני נאנסתי כו' והא לקמן הלכה ו' מוכח בהדיא דאין חילוק בין ממונא לאיסורא אלא במכחישתו בפ"פ או שותקת נאמן הוא להפסידה ואסור לקיימה אבל אם היא מודה לדבריו וטוענת ברי אפי' לענין איסורא היא נאמנת כמו שנאמנת לענין כתובה כדקיימא לן כר"ג ור"א דאמרי נאמנת וכן כתב הר"ן ז"ל להוכיח כן מההיא דלקמן ולכאורה סוגיא דהכא קשיתיה אלא ודאי דכולה האי סוגיא אליבא דר' אלעזר היא ולא קאי המסקנא כוותיה וכן בהא דס"ל דאין חלוק בין אשת ישראל לאשת כהן דלעולם חדא ספיקא הוי כדפרישית לעיל לא קי"ל כן ועיין לקמן שם במראה ד"ה תמן שניהן מודין מ"ש עוד מזה:
אמר רבי הילא מפני חשד אחד כו'. כן כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת אהא דאמר רב אשי התם תני כל שלא מישמש והיינו כרבי יוסי דהכא דכתב הריב"ם שם דלית ליה חזקה אין אדם טורח כו' ור"ת פירש שאני הכא כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולין שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה וכן פסק בטור אה"ע סימן ס"ח וכן בהא דמסקינן לעיל דבמקום שאין מנהג להעמיד עדים למשמש אחריהן יש טענת בתולים לעולה. והרא"ה ז"ל בחידושיו כתב על הא דאמרינן חזקה כו' וז"ל מיהו תמיהא מילתא דקאמר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי פסידא דילמא ניחא ליה בהכי להפסידה לכתובתה ובתר הכי מקיים לה במנה ויש לומר דודאי כיון דטוען עלה הכי לא סגיא דלא מפיק לה שאין אדם רוקק בכוס ושותהו עכ"ל ואפשר לומר דהיינו נמי טעמא דחיישינן הכא לרמאי דדעתו לקיימה במנה מכיון שיודע בעצמו ששקר הוא טוען והרי אינו מפסיד כלום (ועיין בתוס' דף י' ד"ה חזקה דהחליטו מכח קושיח הרא"ה דהיכא דלא מיתסרא עליו דאינו נאמן להפסידה לחד מ"ד ועיין לקמן הלכה ו' במראה ד"ה תמן שניהן מודין מ"ש שם) ויש ללמוד עוד מדבריו דאפי' במקום דליכא פסידא שעתיד להוציאה ודאי ולא יתן לה כלום כגון שמכחישתו מיירי והפסידה כל עיקר כתובה אפ"ה נאמן והטעם שאין אדם הופך שמחתו אבל ולפ"ז אפי' לא טרח בסעודה נאמן אבל אין דעת הרשב"א ז"ל כן אלא דאי לא טרח בסעודה אינו נאמן דהא ליכא חזקה כ"כ הה"מ שם בשמו ומדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח שכתב שם שחזקה הוא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל דמשמע נמי דטרח בסעודה בעינן אלא דלדעתו ז"ל לעולם פסידא דידיה איכא שפסק שם כדעת הגאונים שהורו דאינה מפסדת אלא עיקר כתובה אבל תוספת יש לה וע"ש:
היא אומרת דם בתולים היא וכו'. הר"ן ז"ל הכריח מזה דבטענת פתח פתוח מצאתי דאמרינן נאמן דוקא בשלא מצא דם אבל אם מצא דם אפי' אמר פ"פ מצאתי אינה מפסדת כתובתה וזה מדאמרינן הכא דאינו נאמן להפסיד כתובתה ואם היה יכול לטעון טענת פ"ע ולתלות הדם בדם אחר א"כ נמי כשהוא טוען ברי שהוא דם ציפור ואינו יודע בפתח אמאי אינו נאמן אדרבה היה לנו להאמינו שהיא טענה יותר בריאה מפ"פ אלא ודאי להפסידה כתובתה אינו נאמן לאוסרה עליו וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ד אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן שכתב פי"א שם ואע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתות אין כאן בתולים ואפשר לומר דאין ראיית הר"ן ז"ל מוכרחת כ"כ דשאני הכא כיון שהורע כחו שנהגו למשמש והוא לא מישמש איהו הוא דאפסיד אנפשי' אלא דלענין לאסרה עליו הוא דנאמן דשוויה אנפשי' חתיכא דאיסורא ואפי' אם נאמר דאדרבא משם ראייה דהרי חזינן דלא משמש ואפ"ה אינו נאמן להפסידה כתובתה משום דהא איכא דם איכא למימר דהיינו טעמא הכא דאע"ג דקא טעין ברי דדם ציפור הוא אפ"ה לא הוי טענת ברי כ"כ ומילתא דקים ליה כמו בפתח פתוח דאפי' מצא דם אנו תולין אותו בדם הצדדין כדעת החולקים על הרמב"ן וכ"מ קצת מדברי הרא"ה ז"ל:
אבל לקיימה אינו רשאי. ניחא הכא דבמכחישתו מיירי אבל לעיל דמודה היא אלא שטוענת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני קשה דאמאי נאמן לאסרה עליו דהרי אין טענתו אלא בשמא והיא טוענת ברי ואיכא נמי חזקה דגופא ועוד קשה לר"א דאמר לעיל בוגרת אימתי נשא' דמשמע דאיז לה טענת בתולים כלל והרי לאסרה נאמן ואיכא נמי טעמא דישכים ויבא לב"ד ועיין לקמן הלכה ו' ד"ה תמן שניהם מודין שם ביארתי הכל העולה מסוגיא דהכא ומסוגית הבבלי בשמעתתא דפ"פ והדינים המסתעפים מהם בקצרה: