אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי יומא· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה א

פרק ב

(שם במתני') בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום וכו' ומה הן מוציאין ' אחת או שתים. בבבלי דף כג פריך השתא שתים מוציאין אחת מיבעיא אמר רב חסדא ל"ק כאן בבריא כאן בחולה וכו' ואין מונין להן אלא אחת והתניא וכו'. מאי מונין לו נמי אחת משמע דהכי קאי המסקנא שאין מונין לו אלא אחת והרמב"ם ז"ל בפ"ד דתמידין בהלכה ג' כיצד מפייסין וכו' והממונה אומר להן הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים ואם הוציא שלש מונין לו שלש וזהו נגד מסקנת הש"ס לפי הגי' שלפנינו והיה צ"ל דגי' אחרת היה לו וכ"כ בלח"מ. ומהגי' דגריס הכא בסוף הלכה היה קצת סייעתא לדבריו בענין המנין דקאמר הוציאו אחת מונין לו שתים מונין לו שלש אין מונין לו מהו אין מונין לו כל עיקר אין מונין לו את היתרה ומדמספקא ליה בהוציא השלישי אם אין מונין לו כל עיקר קאמר או אין מונין לו את היתרה ש"מ מיהת הא דקאמר שתים מונין לו היינו שמונין לו לשנים. והשתא לפי גי' הברייתא בבבלי ואם הוציא שלש מונין לו שכך היתה גי' הרמב"ם ולא אם הוציא שליש כגי' אשר לפנינו א"כ מונין לו דקאמר שמונין לו לשלש קאמר ובענין אין מוציאין אגודל מפני הרמאין ודאי יותר נוח פי' הרמב"ם מפירש"י וכדפרישית בפנים:

כל הלילה והרים מכאן לתרומת הדשן שהיא כשרה כל הלילה. סוגיא דהכא מסייעא לפי' התוספות בפ"ק דף כ' ד"ה אהיכא קיימינן וכו' דמסקי שם לבסוף דלר' יוחנן קאי כל הלילה אהקטרה וקאי אהרמה דכל הלילה כשר להקטרה כשאין מעוכלין וכל הלילה כשר להרמה אם יש דשן מעוכל ואיברי שרירי דאמרי' בהו חצות עושה עיכול מעד הבקר נפקא תן בוקר לבקרו של לילה והיינו חצות וכן כתבו עוד בזבחים דף פו ד"ה אלא אמר ר' יוחנן וכו' ע"ש:

זר שתרם ר' יוחנן אמר חייב וכו'. פלוגתא דרב ולוי היא ג"כ בבבלי פרקין דף כד ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' ביאת המקדש כרב כמ"ש שם בריש הפרק שאזהרת הזר על כל עבודה שנאמר וזר לא יקרב אליכם ולוקה אבל חיוב מיתה אינו אלא בעבודת מתנה ועבודה תמה שאין אחריה עבודה ואינן אלא ד' עבודות זריקה והקטרה ונסוך המים ונסוך היין וכמ"ש לקמן שם בהלכה ח' תרומת הדשן צריכה כהן ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה ולפי שאינה עבודת מתנה. ואע"ג דקאמר הכא דלא כר' יוחנן ורב כר"ל לא סמיך אדהכא מדלא הוזכר התם דר' יוחנן פליג בזר שהרים את הדשן ומחייב. ועוד דהתם בדף הנזכר ע"ב קאמר ר' יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב דקסבר עבודה תמה היא אלמא אע"ג דעבודת מתנה היא בעינן נמי שתהא עבודה תמה. א"כ ה"ה איפכא דבעבודה תמה לחוד כתרומת הדשן לא סגי דבעינן נמי עבודת מתנה. וא"כ ש"מ דהדר ביה ר' יוחנן מהא דקאמר הכא:

הוציא שאר הדשן וכו' אתיא כמ"ד אחרים פחותין מהן משמע דאבגדים שלובש בהוצאת הדשן קאמר וכדמשמע נמי מהא דהתם דפליגי תנאי בפירושא דאחרים בדף כג ע"ב וכמשמעות הכתוב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תמידין כתב בהל' י' הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנא' והרים את הדשן והיא עבודה מעבודת כהונה ובגדי כהונה שתורם בהם הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהן בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן וכו' וצ"ל דה"ק דהאי ולבש בגדים אחרים אוהרים את הדשן דלעיל מינה קאי ומשום דזיל בתר טעמא דאיתמר עלה כדתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהן קדירה לרבו וכו'. א"כ בתרומת הדשן נמי צריך שיהו פחותין משאר בגדי כהונה. ועוד דע"כ הכי פירושא דקרא דאי אהוצאה לחודה קאי הרי לאו עבודה מן העבודות הוא וכדכתב שם סוף הפרק וא"כ למה ילבש בגדי כהונה בשבילה לבד ואעפ"י שפחותין הן אלא דמשמעות הכתוב לא קאי אלא בתחלה על הרמת הדשן וכשלובש להרמה הפחותין משאר בגדי כהונה מוציא ג"כ הדשן באלו הפחותין והשתא הני תנאי דפליגי בבעלי מומין להוצאה פליגי נמי בפירושא דמשמעות הכתוב דלמאן דמכשיר בבעלי מומין קאי אחרים אוהוציא דבתריה וכדקאמר ר"א אחרים והוציא לימד על בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן ולת"ק קאי אחרים אדלעיל והרים וגו' ובאותן הבגדים הוא מוציא ג"כ ולאפוקי בגדי חול:

הכל מודים בזר שסידר את המערכה וכו' ובלבד שני גזירי עצים. כ"פ הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש וכר' יוחנן דעבודה תמה מיקריא. ועיין לעיל ד"ה זר שתרם:

התיבון והא כתיב והאש על המזבח תוקד בו מכאן להצתת אש וכו'. זהו כדגריס בבבלי פ' טרף בקלפי דף מה מעיקרא דר' יהודה נפקא ליה מהאי קרא וכו' ומתרץ התם אליבא דר' יהודה דצריך נמי למילף מקרא דונתנו וגו' דאי מהאי קרא והאש על המזבח וגו' ה"א קאי זר אארעא וקעביד במפוחא קמ"ל:

תרם והפריחתו הרוח תרם חציה וכו'. כל הני דבעי למילף מקומץ מנחה דאי ר' מנא לבסוף כדקאמר ותמיה אנא היך רבנן מדמין תרומת הדשן להקטרה ולא דמיא אלא לקמיצה וכו' וזהו כדקאמר בבבלי פרקין דף כד דבעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה וכו' ת"ש דתני ר"ח נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו והרמב"ם בפ"ב מתמידין שביאר שם מצות הרמת הדשן לא הזכיר משיעורו כלום. ואפשר משום דמלתא דלא שכיחא היא שלא יהא שיעור מלא קומצו לא כתב בזה וכן לא הזכיר מאינך דמייתי הכא ולא שכיחי:

חילפי שאל קומץ שנתנו ע"ג מערכת לילה וכו'. בבבלי פ"ג דף כט קאמר בפשיטות לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תשרף וכשנותנו ע"ג מערכת לילה ודאי אין שום תקנה אלא דהתם לא גריס שנתנו על מערכת לילה הלכך פריק קומץ ונהדרה ונהדר ונקמצה ביממא הוא תני לה והוא אמר לה כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ועיין בתוס' שם. ומהא דקאמר הכא מתני' ומצוה וכו' מסייעא לדברי הר"י בתוס' ד"ה אלא אפי' עולת העוף וכו' דהא דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד היינו למצוה וע"ש:

ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. משום דבפ' כיצד צולין תנינן אין הציץ מרצה על טומאת הגוף מיבעיא ליה הכא אם מרצה על טומאת ידים. ומיהו בלאו הכי הרי לא משכחת לה אלא בטומאה דרבנן כדפרישית בפנים דאי בטומאה דאורייתא נגע הרי נטמא כל גופו ובטומאה דרבנן לא שייך רצוי ציץ:

ידים מהו שיפסלו משום יוצא וכו'. כה"ג מיבעיא ליה בבבלי זבחים דף כ' ופשיט ליה מהאי ברייתא קידש ידיו ורגליו ונטמאו וכו' כדמייתי הכא וקאמר עלה יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וכו' ולא איפשיטא ומשמע התם דעיקר הבעיא אי חיישינן להיסח הדעת ובהא הוא דלא איפשיטא אבל אם לא הסיח דעתו לא פסלינן בדיעבד. ולפיכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' ביאת המקדש בהל' ד' יצא מן המקדש וחזר ועבד ולא קידש אם לא הסיח דעתו עבודתו כשירה וכ"כ שם עוד כה"ג וע"ש והכ"מ נתן שם הטעם משום דבעיא דלא איפשיטא היא ומספיקא לא פסלינן עבודה. וא"צ לזה אלא דהבעיא היא אם חיישינן להיסח הדעת בסתמא אבל אם ידוע לו שלא הסיח דעתו עבודתו כשרה אלא דלכתחלה אומרים לו שיחזור ויקדש. וכתב עוד הכ"מ שם ודע דבגמרא בעינן למיפשטה מדתניא וכו' וקשיא לי נפשטה לאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתו הא יצא גופו לא דאל"כ נשמעינן יצא כל גופו וכ"ש ליצאו ידיו. וי"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי עכ"ל. וגם לדוחק הגדול הזה אין אנו צריכין אלא דלא מצי למיפשט נמי לאידך גיסא דמצי למדחי ולומר ידיו פשיטא ליה דהן בקדושתן ויצא כל גופו ספוקי מספקא ליה נמי להתנא גופיה וכה"ג תמצא בהרבה מקומות בהש"ס דקאמר על התנא ודילמא הא פשיטא ליה ואידך ספוקי מספקא ליה ולא תני לכשיודע דהתם לא דחי לה כדדחי הכא דילמא האי ברייתא כמ"ד אין הלינה פוסלת בידים ומדלינה לא פסלה יוצא נמי לא פסיל כי קא מיבעיא לן למ"ד לינה פוסלת בידים וטעמא דעיקר הבעיא התם למ"ד לינה לא פסלה כדקאמר את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח ומשמע דלמ"ד לינה פסלה לא מיבעיא ליה כלל דהשתא לינה דלא פריש פסלה יציאה דפריש לכ"ש דפסלה. והשתא לכאורה איכא למידק דא"כ למאי דקי"ל דלינה פוסלת בידים וכדפסק נמי הרמב"ם שם דהלכה כרבי מחברו תו ליכא לספוקי ביציאה ופסלה אפילו בדיעבד בדיעבד. אבל הא ליתא דאיכא למימר דכל זה בסתמא דאיכא למיחש להיסח הדעת אבל אם ידעינן דלא הסיח דעתו לא פסלינן בדיעבד וזהו סייעתא למאי דאמרן דמשום הכי פסק הרמב"ם בדיעבד דכשירה עבודתו שהרי ידוע לו שלא הסיח דעתו והבעיא דלא אפשיטא בסתמא היא. ומאי דמייתי הכא עוד בענין קידוש ובפלוגתא דר' יוחנן ור' חייא בר יוסף מבואר הוא בפנים וכעין דשקיל וטרי בזבחים שם לקמן ואין להאריך:

וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים זה היה קידם שעשה בן קטן מוכני לכיור ומכאן ואילך לא היו צריכין לשקע אותו במים כך הוא לפירוש הרמב"ם ז"ל ולדעתו בחבורו. ועיין לקמן בפ"ג במתני' בן קטין וכו' ושם יתבאר בס"ד:

מן מה דתנינן מעשה שהיו שנים שוין ורצין וכו'. בבבלי ריש פרקין מציין על הא דקתני ובזמן שהן מרובין וכו' אמר רב פפא פשיטא לי ד' אמות דארעא לא רצין ועולין בכבש תנן וכו' משמע דמרישא דמתני' שפיר שמעינן נמי להא והאי תלמודא דדייק מסיפא אפשר משום דמרישא איכא למידחי דה"ק ובזמן שהן מרובין רצין ועולין היינו שהיו רוצין להיות עולין בכבש וכל הקודם לתוך ד' אמות של הכבש זכה אבל מהא דקתני מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש משמע שכבר היו שוין במרוצתן על הכבש וכל א' וא' רצה לקדם לתוך ד' אמות של המזבח א"כ הדא אמרה וכו':

מהו אין מונין כל עיקר וכו'. עי' לעיל ריש פרקין מה שנתבאר מזה:

מן מה דתני מי שזכה בקטורת וכו' דברי ר' יהודה בתוספתא הן ומייתי לה נמי בבבלי פרקין דף כה ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. והכא גריס לזה שעל ימינו ולדייק שלימין היה הפייס מהלך ודחי לה כמבואר בפנים. ומיהו משמע מהכא וכן מהתם דרבנן נמי ס"ל שלא היה פייס למחתה ולא פליגי עליה דר' יהודה אלא בהא דקאמר בדעת הכהן תליא מילתא. וכ"כ התו' שם ד"ה ת"ש וכו' דרבנן נמי מודו דאין חוזרין ומפיסין על המחתה אלא דהעומד לימינו זוכה מכח הפייס ושמעינן מיהת דזה היה בפייס השלישי של פייס הקטורת ומשום הכי יש לעיין על הא דכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' תמידין בהל' ה' ד' פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית הפייס הראשון מי תורם את המזבח הפיסו וזכה מי שזכה לתרום והוא מסדר את המערכה והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. וזה לכאורה דלא כמשמעות הסוגיא שהזוכה במחתה מן בני פייס השלישי הוא שהיה. וראיתי להתי"ט שהרגיש בזה בפ"ה ממס' תמיד במשנה ה' מי שזכה במחתה כו' וכתב ואיני יודע מנין לו להרמב"ם שבפ"ד מהל' תמידין כתב שמי שזכה בתרומת הדשן והוא הפייס הראשון הוא המכניס המחתה הזאת וכן הניח הלח"מ זה בצ"ע. ונראה לומר שהרמב"ם למד זה ממה דגרסינן התם לקמן בפ"ג דף לג בסדר המערכה מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת וכו' ומדייק שם מנא לן דתניא וכו' רבינא אמר הואיל והתחיל במערכה גומר. שמעינן מסבריה דרבינא מיהת דהמסדר המערכה הוא שגומר כל השייך להמערכה. ומכיון שהוא המעריך ג"כ למערכה שניה על מזבח החיצון שהיא להכניס ממנה גחלים למזבח הפנימי לקטורת הוא בעצמו הגומר ומכניס המחתה והוא ז"ל מפרש דודאי לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה בזה דסבר שלא היה פייס למחתה דא"כ נפישו להו פייסות לדידן דלא ס"ל כר"א בן יעקב שאומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח ואנן לא גמירי אלא ד' פייסות ומיהו בהא פליגי דלא סבירא להו שהזוכה במחתה הוא מהפייס השלישי אלא מכיון דקאמר רבינא שהמתחיל במערכה גומר האי נמי מענין סדור המערכה ומי שזכה בפייס הראשון הוא הגומר:

מלמד שהיתה טומאה קשה להן משפיכות דמים לגנאי זהו כדמסיק שם בדף כג שפיכות דמים הוא דזל וטהרת כלים כדקיימא קיימא וזהו לגנאי דטהרת כלים כדקיימא קיימא ובשפיכות דמים מזלזלין:

אמר ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטורת שני פעמים וכו'. למאי שבארתי לזה בפנים ולפי המבואר בדבור דלעיל תמצא דלא צריך לפרש דר"י ור"ל דהכא פליגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן בענין הפסקה בין הטבת הנרות אלא דכ"ע כרבנן ס"ל ולר' יוחנן נמי בקטורת מפסיק להו אלא דקא יהיב טעמא כדי לעשות פומפי לדבר דאי מקרא ה"א כאבא שאול עובר להיטיב ומקטיר ור"ל אמר דבר תורה הוא וכדדרשו רבנן. וזה אחד מן החליפין המצוין מן הש"ס הזה לש"ס דהתם דבדף ל"ג שם גרסינן איפכא דר"ל הוא דס"ל למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה כולה ור' יוחנן קאמר דנלמד מהכתוב בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים ומיהו איכא למימר דתרווייהו כרבנן ס"ל וכדפרישית:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה