אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי משה מרגלית

פרק יב · הלכה ו

הלכה ד

היא טליתא והוא סב. ברישא אין הוא סב נמי מיירי שהיא ילדה אלא דשם אומרי' לה זה הזקן מה לך והכא קאמר דאפי' היא נתרצית בו אומרין לו שיעכב הוא מחמת שהיא ילדה וכדמסיק הוא רוצה כו' דלכל המעכב בדבר שומעין לו אם אינם שוין:

אפיק לבר. וכמ"ד מצות חליצה קודמת ואפשר דאפילו למ"ד מצות יבום קודמת קאמר ר' יוסי דאפ"ה אין נותנין להם עצה להתייבם היכא שאינם שוין ואינה עצה טובה להם ואעפ"י ששניהם רוצין וכן נראה מדעת הרמב"ם ז"ל שכתב שם ואם עצה טובה לייבם יועצין אותן לייבם והיינו אם היתה הוגנת להם מצד שנותם וכן כתב בפי' המשנה והרי דעתו ז"ל דמצות יבום קודמת כדכתב בריש הלכות יבום:

ועלתה יבמתו השערה. ובבבלי סוף פ' זה בורר יליף לה מדכתיב וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ולשיטתיה אזיל דיליף הכי במכילתין ריש פ"ב מועלתה יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועל אלמנה לכ"ג מן הנשואין קאי כדפרישית בריש פ"ק ותלמודא דהכא יליף לה מדכתיב מאן יבמי ולא שמיאנה שמים וכמפורש התם:

על מנת נותנת. והא דקאמר בבבלי בכי האי עובדא דיכולה לומר משטה אני בך וכדמייתי ראיה מבורח מבית האסורין שאני התם דביבם שאין הגון לה מיירי כדאמר התם וכיון דלאו הגון לה ומצוה עליו מן התורה בחליצה ורמיא עלי' למיחלץ הויא היא כעין אנוסה ואיהו נמי לא אפסיד מידי דהא לא חזיא ליה והילכך לא יהבה ליה מידי דכל מה דאתני בהדה יותר מן הראוי לו הוא ופטורה אבל הכא מיירי דהגון לה היה ומחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא ולא דמיא לבורח מבית האסורין כ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן פסק הטור אה"ע סי' קס"ט:

אין אתי משה ושמואל. וכתב הרשב"א ז"ל שהמעשה הזה הלכה היא ואפילו ר' יוחנן מודה בה דכיון שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה אעפ"י שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה וכתב הה"מ ז"ל שאין נראה כן מדעת רבינו שכתב בכיוצא דברים אלו החליצה פסולה ומה בין זה להא דר"ל חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ואפשר דשאני הכא שפירשו לו שהוא עוקר זיקתו ממנה עכ"ל וכן פסק בש"ע אה"ע שם:

הדרן עלך מצות חליצה

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה