אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי חלה· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה ג

הלכה ב

דאינון סברין מימר שהוא פטור והיא חייבת. לפי זה אעיסה עצמה קאי שהן תולין הואיל ואותו הזקן אכל העיסה א"כ סמך על חלת הקמח שהופרש ממנה ונפטרה העיסה מן החלה ובאמת חלת הקמח אינה חלה אלא שאסורה לזרים משום חומרא בעלמא הואיל ונקרא עליה שם חלה והעיסה חייבת בחלה אחרת ופסק הרמב"ם בפי' המשנה כר' יהושע והיינו בעיקר הדין שהעיסה עצמה חייבת בחלה מפני שחלת הקמח אינה כלום וגזל הוא ביד הכהן וצריך להחזירו וכך הם דבריו בחבורו בריש פ"ח מהל' בכורים ולא העתיק שם דחלת הקמח אסורה לזרים דאינו אלא מצד החומרא ומיהו מה שכתב בפי' המשנה שהזקן אכל אותה חלה וכו' משמע דעל חלת הקמח קאי זהו לפי נוסחת המשנה ויש לכוין זה אף לפי הנוסחא האחרת אית תניי תני תיקן לעצמו וכו' וכפירוש הרמב"ם במשנה בזה שהם חשבו שלא חיוב אותו הקמח תלה ובאמת שהוא חייב וכו' ואין נ"מ לדינא מב' הנוסחות האלה לדברי ר' יהושע. ומה שכתב הכ"מ כאן מדלא כ' רבינו אסורה לזרים נראה שפוסק דלא כר' יהושע וכו' אין מזה הכרח כ"כ ומיהת בעיקר דינא לענין חיוב תלה פסק כוותיה וטעמא משום דר' יהושע השיב לחכמים דאין ראיה מאותו הזקן כדקאמר אף הוא וכו' ואין להאריך:

חד חליטר שאל לר' יותנן וכו'. עיין לעיל בהל"א ד"ה ר' חייא בשם ר' יוחנן מה שנתבאר מזה:

אמר רבי שמעון בן לקיש דרשב"ג היא וכו'. ר"ל לשיטתיה אזיל דפסק לקמן בפ"ג בהל"ז על מתני' העושה עסה מן החטים ומן האורז וכו' כרשב"ג דהתוספתא דפליג על מתני' דהתם כדגרסי' לקמן שם מתני' דלא כרשב"ג וטעמיה דסמיך אדהכא דמוקי לסתמא דמתני' דהכא כרשב"ג ושמעינן מיהת מכאן דריב"ל וכן ר' יוחנן פליגי על אוקימתי' דר"ל דריב"ל קאמר בהדיא דברי הכל הוא וכן נשמע מההיא דר' יוחנן דקאי כוותיה דריב"ל כדאמר ר' מנא ועיין לקמן בפ"ג שם מה שיתבאר מזה בסייעת' דשמייא:

בלימודה להיות מפרשת א' מכ"ד וכו'. כצ"ל וכמו שבארתי בפנים וכך הוא גי' הר"ש אבל מה שפי' דאנטמאת בשוגג קאי דכיון דרגילה להפריש כדינה הקילו עליה אבל בלמודה להיות מפרשת א' ממ"ח מפרשת א' מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר כיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת עכ"ל וזה קשה לפרש ואין הלשון סובל פירושו ועוד דאם היא רגילה שלא לשמוע על דברי חכמים אף עכשיו היא לא תשמע ומאי האי דקאמר מפרשת א' מכ"ד והנכון דאנטמאת מזידה קאי וסוף דברי ר' מתנייא בלשון תמיה מיתפרשא וכן בלמודה לפי דרכה וכדין שלה קאמר כמבואר בפנים:

רבי אליעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא. ממה דפרישית בפנים מבואר הוא בפשיטות במה דפסק הרמב"ם בחבורו בפ"ז מהל' בכורים בהל' י"ב כר"א וחזר בו ממ"ש בפירושו הלכה כחכמים וטעמיה דחכמי' דהכא ס"ל כמשנה קמייתא דפ' בתרא דע"ז דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ואנן נקטינן התם כמשנה אחרונה דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י וכן בחולין עבולין לחלה לאו כחלה דמיא וא"כ מבואר פוסקיה בפשיטות וגם בהאי דגרסי' בפ"ה דסוטה והתני כביצה וכו' הכל מבואר הוא ממה שבארתי בפנים ויש לרש"י ז"ל דרך אחרת שם בענין פירושא דמתני' ואנו אין לנו אלא כפי' הנראה מדברי הרמב"ם ודבריו הם שם בעיסה שניה לטומאה ומזה נתבאר הכל כענין דפרישית בפנים דהא דנקט במתני' פחות מכביצה משום דבמתני' איירי בעיסה ראשונה לטומאה כדקאמר בגמרא וכמו שבארתי הכל ואין מן הצורך לכפול בדברים ובמה שהשיג הראב"ד כאן וכתב ובירושלמי לא הסכימו בסוף כר"א לעשות מעשה כמותו. לזה אומר א"י כמו שהודעתי בהרבה מקומות שלא רצה הראב"ד להטריח א"ע ולחפש אחר זכותו של הרמב"ם וטעמו לשבח כבר כתבתי בהקדמתי לסדר נזיקין וכאן נמי כל הסוגיא מדתני ר' אלעאי וכו' עד סוף הפרק לא שייך כלל וכלל להכא אלא דבפ"ב דתרומות שייכא כדגריס שם לכל הסוגיא והתם הוא דאמרו דר' אמי לא קיבל להא דר' יצחק בר נחמן ואפי' כן לא אורי כר"א משום דהתם בתרומה גופה באמת אין הלכה כר"א אבל הכא בחולין הטבולין לחלה ודאי הלכה כר"א לפי סוגית הש"ס דילן כמו שנתבאר וגם לפי סוגית הש"ס דהכא דלא הובאה להסוגיא אלא איידי דאיירי בהאי ענינא וזה פשוט הוא:

סליק פירקא בס"ד

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי חלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה